רונית אתרוג- רציתי לספר לכם

האמנים המשתתפים:
נועה בן-נון מלמד
רעיה ברוקנטל ומאיה ז"ק
ג'ואנה ג'ונס
ניר דבוראי
טרנג לי
הילרי מושקין
קרוליין מקסוול
ענבל ניסים
גיא נסנהויז

אוצרת: טל יזרעאל

יחסי אדם ים היו מעולם דיכוטומיים. הים עורר אצל האדם השתאות אך גם מורא. תלותו של האדם בים התקיימה לצד הצורך להכניעו. היצירות המוצגות יתיחסו אל הקשר אדם – ים בהיביטים שונים כאשר לפעמים דרך הפעולה של האמן היא זו המתווה את יחסי אדם-ים.

תמר שפר – שלא יעוף ברוח אוצרת: אירנה גורדון

תערוכה זו הינה פרק נוסף ביצירתה של תמר שפר העוסקת בנוף האורבני כאספקלריה של החוויה האנושית העכשווית. הנופים בעבודותיה אינם מתארים מקום ממשי אלא פורשים "סביבה מנטאלית" המשקפת במבניות ובארכיטקטורה שלה את המרחב הכאוטי, המרושת, הטכנולוגי, ההיברידי ומוצף הדימויים בו אנחנו חיים.
בתערוכה שלוש עבודות מרכזיות:
המיצב "שלא יעוף ברוח" המשלב רישום ומרכיבים תלת ממדיים. הוא מביא מספר נרטיבים מקוטעים המשולבים זה בזה, מהדהדים זה את זה ופורעים זה את זה בעוד מבט הצופה משוטט בין רישומי בניינים, כבישים, אזורי טבע ומחוזות אסון וחוזר חלילה; עבודת הוידאו "אקרובטיקה" המציגה מכונה שהיא הכלאה בין אלמנטים אורגנים למכאניים; והפסל "משהו מחובר לזנב הדרקון" המקשר בין קו מרחבי מרוסק עם גוף שהוא הכלאה ביו-מכנית.
הבחירה להתייחס לחוויה האנושית באמצעות הנוף מעשה ידי אדם והנוף ה"טבעי" נשענת על מסורת רבת שנים באמנות העוסקת בקשר ההדדי והמורכב בין האדם למקום. העבודות מתאפיינות בחומריות ובחושניות שמקומן נפקד מהעולם הטכנולוגי והווירטואלי. הן משקפות את הכמיהה לחוויה חושית משמעותית בעולם היברידי זה ומנכיחות, במציאות של ריבוי אובייקטים, את הסובייקט.
תערוכה זו הינה פרק נוסף ביצירתה של תמר שפר העוסקת בנוף האורבני כאספקלריה של החוויה האנושית העכשווית. הנופים בעבודותיה אינם מתארים מקום ממשי אלא פורשים "סביבה מנטאלית" המשקפת במבניות ובארכיטקטורה שלה את המרחב הכאוטי, המרושת, הטכנולוגי, ההיברידי ומוצף הדימויים בו אנחנו חיים.
בתערוכה שלוש עבודות מרכזיות:
המיצב "שלא יעוף ברוח" המשלב רישום ומרכיבים תלת ממדיים. הוא מביא מספר נרטיבים מקוטעים המשולבים זה בזה, מהדהדים זה את זה ופורעים זה את זה בעוד מבט הצופה משוטט בין רישומי בניינים, כבישים, אזורי טבע ומחוזות אסון וחוזר חלילה; עבודת הוידאו "אקרובטיקה" המציגה מכונה שהיא הכלאה בין אלמנטים אורגנים למכאניים; והפסל "משהו מחובר לזנב הדרקון" המקשר בין קו מרחבי מרוסק עם גוף שהוא הכלאה ביו-מכנית.
הבחירה להתייחס לחוויה האנושית באמצעות הנוף מעשה ידי אדם והנוף ה"טבעי" נשענת על מסורת רבת שנים באמנות העוסקת בקשר ההדדי והמורכב בין האדם למקום. העבודות מתאפיינות בחומריות ובחושניות שמקומן נפקד מהעולם הטכנולוגי והווירטואלי. הן משקפות את הכמיהה לחוויה חושית משמעותית בעולם היברידי זה ומנכיחות, במציאות של ריבוי אובייקטים, את הסובייקט.

לילי רתוק, זיו יונתן – שלושה בתים

זיו יונתן ולילי רתוק שלושה בתים "מתי מפסיק בית להיות בית? כאשר אין לו גג? כאשר מפרקים את חלונותיו? כאשר קורסים קירותיו?" [פול אוסטר: המצאת הבדידות] במרכז מאנה לאמנות עכשווית בארצות הברית, המדגיש שיתופי פעולה בין יוצרים בתחומים שונים, הזמינה לילי רתוק את חברי להקת המחול "Armitage Gone!" הפועלים במקום להגיב למבנה הפיסולי האניגמאטי שעיצבה…

הדי אברמוביץ – נקודת חציה אוצר: שמעון פינטו

קו הוא שביל שעליו הולך האמן, הצורה שנוצרת היא המקום שבו בחר לנוח בהווה וממנו ימשוך השביל אל אופק ועתיד בלתי נראה. המרחב הציורי שממנו צמחה הדי אברמוביץ שייך לאסכולה ריאליסטית/היפר-ריאליסטית, השואבת מאובייקט צורני קונקרטי ומהתבוננות, התייחסויות מוקפדות לאור וצל, ומבנה אנטומי של גוף.
מקבץ העבודות שבחרנו מייצג מפגש צורני אורבני ואנושי, פסיכולוגי וסוציאלי, בין מקום, בית וזמן, תנועה. ניכר בו המעבר שעושה האמנית בין ניתוח צבעוני לתנועת מכחול, החורג מהרצינות וההקפדה ויוצא לרחוב, למרחב הציבורי. הבד מאוכלס בשלטי הכוונה ובתנועה אנושית על מעברי חצייה בשחור ולבן. הבחירה הקולוריסטית-מונוכרומטית מקבצת לתוכה דמויות "במעבר" – האמנית מסמנת "מקום" באופן לירי וקונספטואלי וצורבת לתוכו הלך-רוח חדש. משטחי הצבע הדקים וכתמי הדמויות מתלכדים יחד לתפיסה ציורית חדשה ברפרנט הציורי של האמנית. משהו מסתתר בהלך-הרוח של הדברים והתממשותם על הבד, כמו מבקש לצמוח בין עיניו הבוחנות של "השיטור המקומי" – נכון לא נכון, דידקטי ואוטו-דידקטי – ובכך מאפשר מקצב צבעוני וצורני משוחרר ו"חופשי" באזור המוגדר כמעבר להולכי-רגל.
שמעון פינטו

נועה אסטרייכר – שירים למגירה אוצרת: ורה פלפול

ת'שירים למגירה' החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו אל בינות דפיהם של ספרי שירה שקראה אסטרייכר, במטרה לסמן שירים שאהבה במיוחד. לא תמיד מדובר בשיר שלם – לפעמים זו שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא מתרקם ומתרחש אינטואיטיבית: אסטרייכר – שבסטודיו שלה מאגר מרהיב של מגירות עזובות אותן מצאה ברחובותיה של תל אביב-מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים – הופכת את המגירה לאובייקט.
כל מגירה הופכת לבית-שיר. השירים נכתבים בהעתקה ידנית, בעט שחור, ללא התערבות של הדפסה ממוחשבת, לעיתים נכתבות מילות השיר על מצע העץ עצמו ולעיתים המצע המוצמד לתחתית המגירות, שהיא כלוח החלק, ועליו נכתב השיר. המצע משתנה, לעיתים עשוי הוא חולצת כפתורים, או ציפית לבנה שמולאה בצמר גפן, לעיתים אילו הן מפות ישנות, גזירי עיתונים, ניירות ומכתבים ופריטי זיכרון אחרים אותם אוגרת אסטרייכר.
תהליך התאמת השיר למגירה מתרחש לרוב בלא תכנון: מגירה מסוימת יכולה לחכות לשיר המתאים במשך חודשים – ולעתים השיר הוא שממתין למגירה שתתאים במדויק להוויה שעולה מבין מילותיו. על אף שרוב המגירות מכילות שירים של משוררות ומשוררים, ביניהם אבות ישורון, תרצה אתר, דליה רביקוביץ, חדוה הרכבי ורבים וטובים נוספים. במקרים מעטים עושה אסטרייכר שימוש במילותיה שלה. היא אינה משוררת – אך פעולת האמנות והכנסת הטקסט למגירה יוצרת בעצמה מעין שיר. ומעלה לדיון אפשרי מהו שיר, מי נותן לו תוקף, מתי הוא מקבל תוקף?

המגירות, שבחיי היום יום משמשות מקום פונקציונאלי לאחסון וכמרחב אינטימי, הופכות למצע ולאובייקט אמנות, פעור וחשוף כשתוכן מגלה פיסות חיים וקטעי שירים שלרוב מציגים רגעי כאב, בדידות, מלנכוליה, אהבה, געגוע וזיכרון. עבור נועה הן אלמנטים של רדי מייד כפי ששורות השיר הן אבני בניין מהן היא גוזרת ומרכיבה מחדש נוכחות והדגש חדש צלול ומרוכז משלה על גבי המצע. המגירה הופכת למעין "תיבת תהודה פואטית, למגבר מילים עשוי עץ שמשדר על תדר נפשי גבוה", כפי שכתב יגאל סרנה בטקסט שמלווה ספר אמן שאותו הוציאה לאור לפני כשנה.

ניב בורנשטיין – מרב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה

ניב בורנשטיין מצייר מיחברים של סצנות רגשיות לצד מציאות ומביים על הבד עולם חדש שיש בו תאור של זכרונות העבר והתפכחות אל מול התנהלות היום-יום.
בורנשטיין מצייר ורושם תצריף של סיפורו האישי ועולמו הפנימי תוך הצפה והסתרה של מידע. השקרי והאמיתי מתערבבים יחדיו ויוצרים שאלות על מקום ומהות, על רע וטוב, על גלוי ונסתר.
הציור והאיור משמשים בידיו של בורנשטיין ככלי כתיבה והדימויים הופכים, עבורו, לסוג של כתב חדש שבאמצעותו הוא יוצר קשר קרוב רחוק עם הצופה .
בורנשטיין משאיל דימויים מהעולם הוויזואלי-פופולארי לצד דימויים מהעולם ההיסטורי-מדעי. הדימויים לקוחים מעולם אגדות הילדים, איורים מדעיים ורישומים קטנים מספרים קדמוניים.
סיפורו החדש שיכול ללבוש ולפשוט צורה בהתאם לסיטואציה, מתאר סצנות העוסקות בגורם האנושי ובפעולות הגשמיות שלו סביב יחסים עם אוכל, מין ובית.
בורנשטיין מתייחס לאקט הציורי כאל הפקה של סרט אילם. ליהוק ובימוי החפצים והדמויות ובניית הפריימים יוצרים מעין רגע קולנועי שנעצר בזמן.

נועה אסטרייכר – שירים למגירה אוצרת: ורה פלפול

'שירים למגירה' החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו אל בינות דפיהם של ספרי שירה שקראה אסטרייכר, במטרה לסמן שירים שאהבה במיוחד. לא תמיד מדובר בשיר שלם – לפעמים זו שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא מתרקם ומתרחש אינטואיטיבית: אסטרייכר – שבסטודיו שלה מאגר מרהיב של מגירות עזובות אותן מצאה ברחובותיה של תל אביב-מגירות…

תמר שפר- שלא יעוף ברוח אוצרת: אירנה גורדון

תערוכה זו הינה פרק נוסף ביצירתה של תמר שפר העוסקת בנוף האורבני כאספקלריה של החוויה האנושית העכשווית. הנופים בעבודותיה אינם מתארים מקום ממשי אלא פורשים "סביבה מנטאלית" המשקפת במבניות ובארכיטקטורה שלה את המרחב הכאוטי, המרושת, הטכנולוגי, ההיברידי ומוצף הדימויים בו אנחנו חיים. בתערוכה שלוש עבודות מרכזיות: המיצב "שלא יעוף ברוח" המשלב רישום ומרכיבים תלת ממדיים.…

תערוכה קבוצתית – ימהות אוצרת: טל יזרעאל

האמנים המשתתפים: נועה בן-נון מלמד רעיה ברוקנטל ומאיה ז"ק ג'ואנה ג'ונס ניר דבוראי טרנג לי הילרי מושקין קרוליין מקסוול ענבל ניסים גיא נסנהויז יחסי אדם ים היו מעולם דיכוטומיים. הים עורר אצל האדם השתאות אך גם מורא. תלותו של האדם בים התקיימה לצד הצורך להכניעו. היצירות המוצגות יתיחסו אל הקשר אדם – ים בהיביטים שונים…

הדי אברמוביץ – נקודת חציה אוצר: שמעון פינטו

קו הוא שביל שעליו הולך האמן, הצורה שנוצרת היא המקום שבו בחר לנוח בהווה וממנו ימשוך השביל אל אופק ועתיד בלתי נראה. המרחב הציורי שממנו צמחה הדי אברמוביץ שייך לאסכולה ריאליסטית/היפר-ריאליסטית, השואבת מאובייקט צורני קונקרטי ומהתבוננות, התייחסויות מוקפדות לאור וצל, ומבנה אנטומי של גוף. מקבץ העבודות שבחרנו מייצג מפגש צורני אורבני ואנושי, פסיכולוגי וסוציאלי, בין…