בלי שיפוט ובלי תפילה

מיכל בן זאב

אוצר: אריה ברקוביץ

צמח אחד , בקטע נוף אחד.
עולם הצמחים מרתק אותי כבר שנים רבות ,בצורותיו ,שלל צבעיו ובמגוון מעורר השתאות של אסטרטגיות ההישרדות שלהם.
אני מתבוננת בהם. ובזכותם אני לומדת להתבונן בהתבוננות עצמה. פעם באובייקט – כלומר, בהם, כמושא ההתבוננות, ופעם בדינמיקה של ההתבוננות עצמה, ודרך כך גם בסובייקט-המתבונן, כלומר ב"אני" .
לומדת איך הצמחים, נאבקים בכל מאודם, על שטחי מחיה ומזון, איך הם עסוקים בהפצת זרעיהם למען מחרים שסופם – מי ישורנו. מרותקת למחזורי בלייה וצמיחה, מוות ותחיה בחוקיות מעגלית השואפת לאינסוף, אל הרמזים המצביעים על יחסים כמו-קהילתיים: איך היקום הצמחי הזה הוא גם רשת חברתית תת-קרקעית שתומכת בעתות מצוקה באלה שזקוקים. וכל הידע העצום הזה ממוקד ומקודד בזרע אחד קטנטן המגשש את דרכו אל השמש.
אני מתפעמת מיחסי הגומלין בין המערכות השונות , איך יונקת הדבורה מצופו של הפרח לשם תזונתה ותוך כדי כך היא מאבקת אותו ומאפשר לו עתידים חדשים לבקרים. איך החרקים החיפושיות הנמלים הקטנות מתחחות ברגליהן הזעירות את האדמה ומאפשרות אוורור וחמצון לשורשים הנסתרים.
ככל שאני לומדת את הטבע הזה כך אני משתאה לו יותר. כל הבנה חדשה מעצימה את המסתורין של הרב-מערכת הזאת שאנחנו קוראים לה טבע. נדמה שההתרחשויות האמתיות אינן אלה הגלויות לעיין, יש "משהו" שמאפשר את ההרמוניה הזו שגם כאשר היא לכאורה מופרת היא שבה ומתקנת את עצמה בסדר גבוה יותר ונפתחת לייצר שלם שלם יותר.
הטבע אינו מפקפק בעצם קיומו , כנראה בגלל זה הוא מעורר בי תשוקה. תשוקה להתערבב בו, עוד להתבונן בו , עוד לצייר אותו, עוד לצקת אותו בחומר , לתת לו לעבור דרכי. כשאני מציירת גם אני , מרגישה שלמה , שקטה ובטוחה בעצם קיומי. שותפה מלאה למלאכת הבריאה.
בלי שיפוט ובלי תפילת שחרית.
זה כבר כמה שנים שחזרתי לצייר ציורי טבע, אבל קקטוסים לא היו באג'נדה שלי כלל וכלל, נהפוך הוא, הם דורגו אצלי בתחתית הסולם . ראיתי אותם דוממים משרים אוירה צחיחה ונטושה ונדמו לי כיצורים משונים וחסרי חן במיוחד.
אלא שלפני כשלוש שנים התחולל איזה מהפך במקומותינו , הם זכו לעדנה, והחלו להיות חלק מההיצע הקבוע במשתלות, שאני נוהגת להסתובב בהן . מתוך כך התעורר בי דחף לחקור אותם להתקרב אליהם. ובאופן מוזר אותן סיבות שגרמו לי קודם להרתע גרמו לי עתה לחבב אותם, יותר ויותר.. נחושי קיום, אוטרקיים.
משנשבר המחסום עולם חדש ומסעיר נגלה לעיני הציירת שלי, עולם צורני ,משורטט בדייקנות , גיאומטריה מושלמת ,פרקטלים, ספירלות , משושים, מתומנים ,עמודים משולשים , צבעים וטקסטורות. לפתע נגלו לעיני יופיים , ייחודם , אופיים יוצא הדופן, ויכולתם להיות כה מגוונים ובה-בעת חסכניים ומינימליסטים. נשבתי בקיסמם , נמלאתי השתוקקות וזאת , מבלי ששתיתי פיוטה ואייווסקה בטקסים אינדיאנים . הם יצרו בדמיוני גופים שמימיים, גלקסיות ללא שם שטות בשמיים שחורים , רשתות עצביות, רשתות חברתיות, יצורים קדמוניים זחלו אלי כסרטני ענק בעלי משושים מגששים את דרכם בקוציהם. ראיתי דרכם עליתן ונפילתן של אימפריות, רק בעודי מציירתם אותם משתוממת איך בסבלנות אין קץ , מקוץ לקוץ , יוצרים מארג ביולוגי ,גיאומטרי ,פראי וכאוטי . התוכנה מקודדת ומודגמת בצורה כל כך ישירה בסידור קוציו של הצמח הזה. בפשטות, זה נגע בי והניע אצלי צורך להתמקד בם , ותוך כדי שאורגת אותם גם נארגת בהם , והייתי כחלק , חלקיק , חווה את קיומי , כי בהיותי מדברת על מורכבות המבנה , אני מדברת על האינטליגנציה שעומדת מאחורי כל זה.
וברגעים הללו כשהמכחול מתהפנט, אל הטבע , אל המוח הקוסמי, או אל יד נעלמה שמארגנת קוצים כחיילים במסדר, שורות שורות של שין-גימלים, ב"הכתף-שק" קוציהם כחרבות, בחוקיות סימטרית וסופר אסתטית . כל קוץ מכיל מידע, כל קוץ אוסף דאטה . לאיזה צד לנטות עד איזה אורך לצמוח ואיך להשתלב בתוך המבנה המסובך והדוקרני .
השאיפה לעוד והגיוון העצום שמתקיים בעולמינו מציב לעיתים את הקקטוס במדבר , יצור גלמוד מצולק ועירום, מאותגר במצבי קיצון, בחוכמתו, אוסף ושומר כל טיפת מים ברקמותיו הבשרניות, לימים הקשים שבדרך, אך מעת לעת מפתיעים ומזדהרים פרחיו בחשכת הלילה , כבתולות בליל כלולותיהן , בניגוד גמור לעמוד הצחיח והקוצני שאותו הם מעטרים. כמו דבר והיפוכו כמו שני צדיו של המ-טבע. וכמו שהעמיד אותם הטבע כאובליסק הוא גם ידע לארגן אותם ככדורים עצומים המתפתחים ונולדים מתוך עצמם, נערמים זה על גבי זה , כמו ערימת אבטיחים במקשאה אחוזים בקוציהם כגלגלי שיניים מציגים את "הריבוי" ואת "האחד" כשתי אופציות שאינן מוציאות זו את זו אלא מאפשרות זו את זו.

מיכל בן זאב
פתיחה: 03.01.2019 20:00   נעילה: 02.02.2019 14:00
שיח גלריה: