מונוכרום : האדם הראשון , מרים גמבורד מארחת אמני רישום

קבוצתית

אוצר: אריה ברקוביץ

מרים גמבורד, אמנית רישום מובילה, הזמינה תלמידים נבחרים להציג את עבודותיהם לצד עבודותיה ולצד עבודותיו של אביה, משה גמבורד (1903–1954), שהיה רב-אמן ברישום.
אריה ברקוביץ: מהו המכנה המשותף למשתתפי הפרויקט?
מרים גמבורד: תלמידיי לשעבר הם כיום הקולגות שלי. המשותף בינינו הוא היחס לרישום – לא רק לשלב ההתחלתי או לשלב המעבר, אלא גם לרישום כ"תוצר המוגמר" של תהליך היצירה. דבר משותף נוסף, חשוב לא פחות, המאחד בינינו הוא האהבה לרישום.
א.ב.: בתערוכה משולבים גם רישומים של אביך, משה גמבורד. האם יש קשר בינו לבין התלמידים שלך?
מ.ג.: בהחלט. אני שואבת יסודות מהותיים מהרישום שלו, ובונה את תורת ההוראה שלי עליהם. כך מתהווה מסורת מקומית. כמה מרישומיו החשובים ביותר של אבי, משה גמבורד (המצויים כיום באוסף הגלריה הממלכתית טרטיאקוב במוסקבה), נוצרו בעת ששהה בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. פרט לידע ניכר, הם מתאפיינים באיכויות נשגבות. רגש וכישרון לא ניתן להקנות לאף תלמיד. אפשר רק לפתח ולכוונן אותם. תרבות ומסורת, לעומת זאת, אפשר בהחלט להקנות.
א.ב.: מקור המושג "מסורת" בשפה עברית הוא בדת… האמנות בת-זמננו משתוקקת להתחדשות מתמדת, והאמנות הישראלית רואה את עצמה כחלק בלתי נפרד מן התהליך. היא מעריכה אוונגרד הרבה יותר מאשר מסורת, שהרי האוונגרד פוסל את המסורת.
מ.ג.: ישנה אמירה של ז'אק דרידה, שאני מאוד אוהבת. במקום דו-קרב בין המסורת לבין האוונגרד הוא מציע דו-קיום. זה נפלא בעיניי, אבל האוונגרד ניצח בקרב, ואין לצפות מן האידאולוגיה המהפכנית המנצחת, שתפגין רחמים כלפי הצד המובס. תנועות מהפכניות מעוררות חיבה עד לשלב, שבו הן תופסות את השלטון, ואז, עד מהרה, הן הופכות להיות עריצות. בשיח הביקורתי צצו מושגים כמו "רטרו אוונגרד" ו"פסבדו אוונגרד". בספרו החדש על הרישום, רומן עם עיפרון, כותב ידידי, האמן סשה אוקון: "הרישום מהווה אופוזיציה, מעין אנכרוניזם רומנטי… זהו עוד סמל תרבותי, שרשרת בת אלפי שנים, שיש להבטיח שלא תיקרע".
א.ב.: המסורת תובעת משמעת. איך זה מסתדר עם חופש היצירה?
מ.ג.: אמנות גדולה מעולם לא דרשה חופש ביטוי, מפני שמלכתחילה, יש להניח, נטלה אותו לעצמה. חופש הביטוי הקדוש, החירות… דורות רבים נלחמו על שחרור האמנות מאידיאולוגיות למיניהן, רק כדי להפיל אותה, בסופו של דבר, למלכודת שלטון המכירות הפומביות והכסף הגדול. לגבי המשמעת, הרשה לי לצטט את איגור סטרווינסקי, מן המלחינים המשפיעים והחדשניים ביותר במאה ה-20: "נגינה על פי תווים אינה מגבילה את המנגן; אדרבא, היא-היא התנאי לביצוע וירטואוזי".
בשבילי מסורת היא הידברות מתמדת עם רבי-האמנים הגדולים, עם המאסטרים. אני אוהבת להתייעץ עם פליסיאן רופס (Rops), עם אונורה דומייה (Daumier), עם אוברי בירדסלי (Beardsley); הם מרבים לענות לשאלותיי. השיח החי המתמיד עם קולגות מהוללים מן העבר דומה בעיניי להידברות של חכמי ההלכה האמוראים עם חכמי הגמרא, שחיו עשרות או מאות שנים לפניהם. הרישום כסוגה הוא תופעה חוץ-זמנית. במלים אחרות, אין מוקדם ומאוחר ברישום. רישומי החיות של האדם הקדמון במערות אלטמירה בספרד הם לא פחות טובים מרישומי השוורים של פיקאסו.
א.ב.: האם, לדעתך, רישום אינו מכיר בקִדמה?
מ.ג.: הקונוטציה החיובית בעליל שנקשרה למושג "קִדמה" איבדה מערכה. הייתי אומרת, שהרישום אינו נשלט על ידי הקדמה. הוא לא ימצא את מקומו בטכנולוגיות דיגיטליות חדשניות. הרי ללא מגע יד האמן הוא אינו יכול להתקיים. סביר להניח, שתלמידיי חושבים אחרת ממני.

אוקטובר 2020

אודות הרישום
מרים גמבורד: בורכתי בעיזבון יקר ערך, שאותו העניקו לנו אמני רישום ביצירותיהם במהלך הדורות. המטמון נמצא ברשותי. האם אבזבזו, אכפילו או אנצור אותו?
אורן מרקוביץ: ציור הוא כמו להתאגרף עם כפפות. רישום, לעומת זאת, הוא להתאגרף עם פרקי אצבעות חשופים.
צוקי גרביאן: הסדרה נוצרה בהשראת תצלומי רנטגן של יצירות מופת. הרנטגן משיל את השכבה האפידרמית של הציור, את פני השטח הזכוכיתיים המבריקים, וחושף את האמת שמתחת, את שלד הציור, את הגמגום ואת ההססנות של הצייר.
סיגל צברי: רישומי הצמחים בעיפרון אוספים לתוכם זמנים וגלגולי צמיחה רבים; הם מסע של גילוי מתמשך. במהלך התהוות הרישום, אני מחפשת שלד, מעין עמוד שדרה של גבעול או ענף או תנועת צמחים, המאפשר לי לנוע בחופשיות עם תמורות הטבע. אולי זו בעצם מחשבה מוסיקלית, המסמנת לי מתי לעצור.
יאיר פרץ: רישום הוא החיפוש התמידי אחר הדרך. אני הולך אחר הקו.
אלכס ברויטמן: כיום, האמנות הפיגורטיבית מתחלפת עם האמנות הקונספטואלית. הפיגורטיבית צועדת קדימה, מועשרת בניסיון הקונספטואלי.
ארתור יעקובוב: לרשום זה כמו לפרוט על מיתרי הנפש.
נועם עומר: אני תופש רישום כתבליט, כפסל מונוכרומטי חד-כיווני. כשאני אומר פסל, אני מתכוון למרקם ולתאורה של הרישום, ההופכים רישום לרישום, לא משנה אם הוא נעשה בדיו, בפחם או בעיפרון. הטקסטורה, התאורה והמונוכרומטיות הן, בעיניי, המשמעויות האמיתיות של הרישום.
אסף רהט: כשאני רושם דרי רחוב, אני מודע לסכנה: אינני רוצה ליטול את צנעתם או לנכס את נשמתם.
רני פרדס: השימוש שלי במונוכרום הוא כמטאפורה למציאות. רעש החריטה והשריטה של קוץ הדורבן על גבי הלוח.
שחר יהלום: רישום הוא עצב חשוף, חבול מחרטות. שקיפותו נובעת, בין היתר, מאי-יכולתו של המדיום לשאת שכבות של כיסוי ושל מחיקה.
עידו מרקוס: רב הנסתר על הגלוי, כמו ברישום.
——————————————————————–
משה גמבורד (1903–1954), קריאה למאבק, 1928, שמן על בד, 400×250
עבודת גמר בסיום האקדמיה המלכותית לאמנויות יפות של בריסל בהנחיית פרופ' קונסטנט מונטאלד
העבודה נגנבה על ידי הגרמנים בעת נסיגתם משטחי ברית המועצות בשנת 1944. מקום הימצאה לא ידוע, והיא מוכרת רק מתוך תצלום מונוכרומטי.

קבוצתית
פתיחה: 18.02.2021 19:00   נעילה: 13.03.2021 14:00
שיח גלריה: