סוד הצמצום

קבוצתית

אוצר: ענת גורל רורברגר

סוד הצמצום

כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר , בלי הצטעצעויות, וללא עודפים של דמיון ורגש.

כששאלו אותי האומנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה.
המינימליזם הוא מגמה באמנות החותרת לפישוט הצורה, הצבע והקומפוזיציה. היא קיימת מראשית המאה ה-20 באמנות ובאדריכלות. זוהי תנועה של התנגדות לפומפוזיות, לקישוטיות ולעודף רגשנות ותיאוריות. כמו פעולה של קילוף השומן עד לתמצית הגרעין הרעיוני עצמו. אחד ממבשרי המינימליזם הוא קזימיר מאלביץ', שיצר ב-1915עבודה המורכבת מריבוע שחור המוקף ריבוע לבן. מדובר באמנות המורכבת משני אלמנטים בלבד, ומדגישה את כוח הצמצום ואפסות הצורה.
גם אמני אסכולת ניו יורק חתרו למינימליזם במובנו המופשט, הטרנסנדנטי. כך למשל שדות הצבע המלבניים של מארק רותקו או הצמצום הצורני של ברנט ניומן.
מינימליזם הוא גם זרם באמנות שנות ה-60 המאה ה-20 שחרת על דגלו אסתטיקה מצומצמת. חלקים פשוטים, גימור סתמי לכאורה. "המינימליזם התריס נגד עומק, מורכבות ומשמעות. האמנות המינימליסטית צמצמה עצמה לכדי חומר (אובייקט) התופס מקום בחלל."

החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית, ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם התפלק להם משהו נקי יותר. כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית . פיחות אמצעים. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות. חלקי משפט. הברות. מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות.
כך למשל השימוש במילים מקושקשות בעיפרון, כרזות מודבקות על דיקט והשימוש בחומרים זולים ו"תל אביביים" אצל רפי לביא בתערוכת "כי קרוב אליך הדבר מאד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" , שאצרה שרה ברייטברג-סמל במוזיאון תל אביב בשנת 1986 .
אמנות מינימליסטית היא מעשה של דיוק. משפט רזה על אמנות. האמן כמו מתחייב להתנקות מאמוציה ורגש, כדי להגיש למתבונן מסר תמציתי. נטול עודפים. חידתי מעט. כזה המחייב את הצופה להיענות לאתגר ולהשלים בעצמו את האמירה. אמנות מינימליסטית מרחיבה שוב את העיסוק בשאלה החבוטה: מה זו אמנות. האם זו מילה מבודדת או משפט אישי (נורית ירדן), פקעת שיער, פרח מחלמונים שלא בקעו או צביר מסטיק בזוקה (שגית זלוף-נמיר), מה עם זוג נעליים היוצא במסע לשום מקום (אריה ברקוביץ), רישומי מחווה ליצירות של אומנים ישראלים (מרב שין בן אלון) . מה על כריכה מתפוררת של ספר, זרוע של פרויד, פדיסטל ללא מוצג (יאיר ברק) , חצי פורטרט של משה דיין, או כסאות כתר סטנדרטיים שהם סמל הישראליות (אסף אבוטבול). מה מייחד את כל אלו כהיגדי אמנות? בין היתר זהו אקט הבחירה של האמן. המחויבות והשיטתיות שלו בבואו להתגבר על רזון האמירה או בחירתו להשתמש דווקא בהיגד צר כזה.
המינימליזם מתכתב גם עם הרדי מייד של מרסל דושאמפ, כפי שציינה ברייטברג-סמל במאמר על תערוכתה. היא דיברה על אמנות תל אביבית רזה ועניה, המורדת כנגד הגלות האירופאית העשירה .נוכחותו של דושאמפ במחוזות אלו אינה מקרית. הוא הוביל את האמנות אל אזורים נפיצים של הגדרות מחודשות. מעבר לחושי ולמוכר, וכמי שפיתח את הדילמה בין חפץ להגדרתו כיצירת אמנות.
הקהל עומד משתאה, ספקן ונחוש לפענח. מדובר כאן בכתב חידה. מראה מקום. אמנות של צמצום אינה מתחנפת לצופה. לרוב היא עוסקת בפן האפרורי ונטול הזוהר של החיים. האמן מראה לנו את עשייתו הרזה והקפדנית בבחינת :"זה מה שיש". אין קישוטיות. אין דמיון מפותח. אין כאן סימולקרה שובת לב. יש יחסי תן וקח צוננים המעידים על המציאות הקונקרטית ולא על עולם החלום והפנטזיה. פחות הוא היותר החדש. זה מה שיש ואין בלתו. חפץ הוא חפץ ומילה היא רק צירוף של הברות.

כל שאר הפרשנויות הן בעיני המתבונן.

ענת גורל-רורברגר
2021.

קבוצתית
פתיחה: 16.04.2021 10:00   נעילה: 15.05.2021 14:00
שיח גלריה: