שעתו של היפנוס

טובית בסירטמן

אוצרת: אירית לוין

היפנוס, אחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה היוונית, היה אל השינה. הוא חי עם אחיו התאום תנטוס, אל המוות, במערה בשאול הממוקמת בין היום לבין הלילה, בלי אור חמה או לבנה. האדמה מול המערה הייתה משופעת בפרחי פרג ובצמחים נוספים המאיצים את תהליך השינה. להיפנוס הייתה יכולת להרדים את מלך האלים זאוס לבקשת מלכת האלים הרה, תעוזתו נבעה אולי מפני שהיה בנה של אלת הלילה ניקס, היחידה שזאוס פחד מפניה.[1]

משמו של האל היפנוס נגזר ב-1841 המושג "היפנוזה" בידי הרופא הסקוטי ג'יימס ברייד, ופחד מפני שינה קרוי "היפנופוביה". רפואת שינה התחילה להתפתח כתחום עצמאי רק בתחילת 1970. שנתיים אחר כך הוקמה מעבדת השינה הראשונה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. אף על פי כן, רק בעשורים האחרונים נחקרה השפעת המגדר על השינה.[2]

מחזורי השינה והערות משתנים במהלך החיים; טקסי המעבר אינדיווידואליים ותלויים בפיזיולוגיה (גנטיקה, מין, גיל) וגם בתרבות ובחינוך. הטקסים בתרבות מלווים לרוב בתפילות לעבור את מסע הלילה בשלום, וילדים משתמשים בחפצים ההופכים למעין פטיש אישי. השינה כצורך קיומי מעסיקה את האדם, משום שהיא חיונית לבריאות הנפשית והפיזית, ואי אפשר לחיות בלעדיה; על כן פילוסופים, מחזאים, סופרים ומשוררים עוסקים בה רבות, והיא חלק בלתי נפרד מאמונות ומאגדות עם כמו היפהפייה הנרדמת, הנסיכה והעדשה, איש החול. דוגמאות נוספות:

על פי מסורת החדית' של האסלאם,[3] מוחמד ראה בשינה אחות למיתה. הוא טען כי בשתיהן האל נוטל את הנשמה – בשינה עד היקיצה, ובמוות לצמיתות.

המחזאי ויליאם שייקספיר הרבה לעסוק בשינה במחזותיו כמו "חלום ליל קיץ", "המלט" ו"מַקְבֵּת": "היה נדמה לי כי שמעתי קול בוקע, 'אין שינה! מקבת רצח את השינה' – שנת ישרים תמה, המתירה את סבך החרדות, מותו של כל יום חי, אמבט חמים למכאובי עמל, צרי מרפא למוח הדואב, נתיב שני בכל אורחות הטבע הגדול, ראש מזונות החי".[4]

הפילוסוף ארתור שופנהאואר: "יש לתת למוח את מלוא השינה הדרושה להתחדשות המחשבה, כי השינה לגוף האנושי היא כמו מתיחת הקפיץ לשעון".

גם חלומות ומשמעותם עוררו סקרנות רבה בתרבות האנושית והיו מקור ליצירה, למחקר ולאמונה. ספרו של מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד "פשר החלומות" (The Interpretation of Dreams), שפורסם בשנת 1900, פרש את השקפתו על חלומות. ביסודו עומדת ההנחה כי הדרך ללא-מודע עוברת דרך הבנת החלומות. על פי פרויד, הלא-מודע הוא מעין "בור שפכים" של נושאים שאיננו מאפשרים להם להגיע למודעות, כמו זיכרונות מודחקים ותשוקות אסורות, והם מופיעים בחלום בצורת סמלים.

קרל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, ראה בחלום מנגנון המפצה על חסרים בחייו של אדם, שאינם מקבלים ביטוי בחיי היום-יום. לשיטתו יש לנתח לא רק חלום אחד אלא חלומות רבים, ולחפש את האלמנטים האוניברסליים המשותפים להם. ליונג קמו לא מעט מתנגדים שדחו את תרגום החלומות לפי ארכיטיפיים אוניברסליים והתמקדו בביוגרפיה אישית.[5]

עבודותיה של טובית בסירטמן בתערוכה "שעתו של היפנוס" מציגות בני משפחה, אחייניות ואחיינים צעירים וכלבים, במצבי שינה. את סדרת העבודות הזאת היא החלה בשנת 2017 בד ובד עם התערוכה "עסק משפחתי" שעסקה בפעילויות יום. הסדרה החדשה סיפקה לה פסק זמן וגם האיצה בה הבנה טובה יותר של פעילות היום לעומת סבילות הלילה. העבודה בנייר בפורמט קטן, בפסטל ובצבעי מים, יצרה מעין חוצץ מההמולה מסביב. לדברי האמנית "לכאורה השקט של השינה משך אותי, לאחר מכן גיליתי שמה שנראה שקט אינו שקט".

כשהחלה לחקור צורנית את נושא השינה פנתה האמנית אל בני משפחה ומכרים וביקשה מהם לשלוח לה תצלומים של שינה. "אני מוצאת הרבה עניין בדמויות קרובות אליי מחוג המשפחה והמכרים. משהו מושך אותי לראות את היחיד, מבודד או בתוך קבוצה, מתוך היכרות עמוקה שיש לי עם אותן דמויות".

את התצלומים הנבחרים היא המירה לשחור לבן, כדי לאבד את צבעוניות הסביבה ולהתמקד בתנוחת הדמות הישנה ובשפת הגוף.  דרך הסרת הצבע מהתצלום, ובניית סביבה צבעונית חדשה לאחר מיקוד במחוות הגוף, נוצרת המרה צורנית בעלת יסודות מופשטים.

"…לעיתים אני יוצרת סינתזה בין כמה מהדימויים, משנה גוונים… מתוך מחשבה על האווירה שאני מחפשת. בדרך כלל אני מחפשת ניגודים כדי לחדד את אותה אי-נוחות שהדמויות שרויות בה".

הדמויות האנושיות מתבססות על מספר תצלומים, בעוד מקבץ הכלבים הישנים מסתמך אך ורק על תצלום אחד וזוכה לאינטרפרטציות שונות. הדמויות מצוירות במרכז הקומפוזיציה, ללא רקע מטופל סביבן או שכובות במיטה ובספה במרחבים ביתיים ללא אזכור תאורת זמן. כמה מהציורים יוצרים מקצב של חזרתיות ושוני, וריאציות על אותו הדימוי.

בסירטמן  מרבה להתבונן בציירים שעוסקים בשינה כמו בלתוס ולוסיאן פרויד. הדמויות שלה מצוירות בסביבה ריקה לחלוטין, ריקה חלקית או צבעונית וכאוטית, בשלושת המצבים נוצרת תחושת אי-שקט.

לדברי האמנית הפסטל הוא חומר המאפשר משחק וקלילות, לעומת העבודה בצבעי שמן או מים. מגע  הידיים בנייר  יוצר אי דיוקים והיא  בוחרת להשאירם,  כמו כן בצבעי הפסטל היא משיגה ערפיליות המתאימה למצבי שינה".

 

אירית לוין, אוצרת

[1] אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, (תל אביב: דניאלה די-נור מוציאים לאור והוצאת עם עובד, 2003).

   אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, ( תל אביב: מפה מיפוי והוצאה לאור, 2000).

[2] ד"ר ציפי דולב, נשים, שינה וחלומות, (רמת השרון: אסיה הוצאה לאור, 2019).

[3] החדית' הוא אוסף הלכות וסיפורים על אודות הנביא מוחמד.

[4] ויליאם שייקספיר, מקבת, תרגום מאיר ויזלטיר, מערכה שנייה, תמונה שנייה, (תל אביב: עם עובד, 1985).

[5] ד"ר ציפי דולב, נשים, שינה וחלומות.

טובית בסירטמן
פתיחה: 20.01.2022 19:00   נעילה: 12.02.2022 14:00
שיח גלריה: