בתערוכה "המקהלה", מציגה אלה קימלוב מיצב עץ וברזל לצד עבודות קליגרפיה בדיו שחור על נייר. מהקירות ניבטים פורטרטים בשחור-לבן, רשומים בהינף יד קליגרפי, לצד כתמי דיו מדוללים במים הספוגים בנייר ארכיוני. הזרות והניכור ניבטים מן הדמויות האנושיות הנראות כנתונות במצוקה, כלואות בדו-ערכיות של קשיחות ורוך. מחד גיסא הן מתאפיינות בקשיחות מונוכרומית שחורה, שעליה אותיות מדממות בשחור, ומאידך גיסא מופיעים עליהן כתמי דיו ספונטניים גדולים בשחור ואפור, שנוצרו כמו מאליהם.
"המקהלה" מעוררת בצופה תחושות אמביוולנטיות: מצד אחד הוא צופה בקבוצה של ילדים, צברים, תלמידי כיתה ו', ששרים שירי מולדת, ומנגד ראשיהם הנעוצים בעמודים וממוקמים על אדני רכבת נקשרים למקום אחר, לאירופה של האבדון. "יש שם גם ראש אחד שהוא אני," אומרת קימלוב. "הוא הפוך ונוטה כלפי מטה. גם שם אני נמצאת ולא נמצאת".
גם שאר יצירות התערוכה מתארות הבלחות, הבזקים שצצו בתודעתה של האמנית לאורך חייה, ונקשרו גם לביוגרפיה של משפחתה. המונוכרומיות של התערוכה חוברת לתחושות שליוו אותה בילדותה, כבת הדור השני לשואה, והפחד שמקנן בה מילדות חוזר ומוקרן עליהן מן הלא מודע שלה.
אלה קימלוב יוצאת למסע בים של שאלות. היא מפליגה ובוחנת קודים וצפנים בלתי מפוענחים, ומזמינה את הצופה לבחור אם ייוותר בעמדה של משקיף מן הצד או יצטרף כשותף למסע המרתק הנמשך בעבודותיה, המוסרות, מנקודת מבט אינדיווידואלית להפליא, הגות של חיים שמתוכה מנסה האמנית לחצוב לה דרך. בדרך זו מבקשת יצירתה לתת ביטוי פלסטי לחוויות הנפשיות שהצטברו אצלה לאורך השנים, ועומדות בניגוד חד לאופטימיות המאפיינת את חייה בהווה.
צילום: עידו קימלוב

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit