בלהה ברג מחברת בסדרת הציורים "חוות החיות" בין שני אופנים של עשייה ופעילות: הערוץ האקטיביסטי, מחויבות לזכויות אדם ולערכים ליברליים, מחד, והערוץ האמנותי, הציורי, מאידך. לאחר שנים של עיסוק בשני ערוצים שונים במקביל, מתחברים הקווים ומתאחדים על קו אופק אחד, חברתי, הומניסטי, פוליטי: הציור נפתח, מכיל ומבטא גם מחויבות אזרחית וכך הופך לציור אקטיביסטי.
סדרת הציורים מתייחסת לתהליכים העוברים על החברה הישראלית, כפי שברג מתארת אותם: היעדר אחריות שלטונית, שלטון כוחני, אי שוויון, שתיקה אל מול עוולות מתמשכות והתקרנפות.
התערוכה נוגעת בסוגיות אוניברסליות של אמנות ומציאות, מעלה שאלות לגבי תפקיד האמנות, מעמדה ויכולתה של האמנות לשנות את העולם. אולם ברג אינה שואלת, על רקע נסיבות מקומיות ואקלים ספציפי של השתקת ביקורת היא מבטאת ביקורת ישירה ואף בוטה, נוקטת עמדה וקוראת קריאה ברורה לחברה הישראלית לערוך בדק בית. היא מתריעה כנגד חזירות ואלימות לסוגיהן באמצעות מטאפורות חזותיות, הפועלות בכמה מישורים על הצופה. ברג מחברת דימויים שאולים ממקורות שונים, מן התקשורת, המדיה וממקורות אמנותיים וספרותיים לכדי אמירה חזותית נוקבת המהדהדת את המסרים העולים מספרו של אורוול, חוות החיות.
מחזהו של יונסקו "קרנפים" משמש השראה לציור בשם זה. המחזה מתאר כיצד תהליכים חברתיים הרסניים משנים ומשחיתים את החברה, והופכים מדבקים. ביקורתו של יונסקו מופנית במיוחד כנגד האינטלקטואלים השותקים ומתעלמים מתהליכים אלו ובכך בוגדים בשליחותם החברתית תרבותית. בפתיחת הספר "קרנפים" כותב יונסקו:" קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות.. חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם". המגיפה כבר השתלטה, וקרנפיה של ברג משוטטים בין הבתים באור הצהבהב.
הציור ״מרד התרנגולים״ מתכתב עם ציורו המפורסם של ג׳ריקו ״רפסודת המדוזה״ בו מקופלת ביקורת פוליטית סמויה על השלטונות, על מנהיגים חסרי ניסיון המתנערים מאחריות ובורחים לצד ביקורת חברתית גלויה על החזקים המשליכים הימה את החלשים. זהו ציור פוליטי מובהק המתייחס למקרה ספציפי מקומי, בדיוק כפי שטרנר צייר כחמישים שנה לאחר מכן את הציור ״ספינת העבדים״ המתאר השלכת עבדים חולים וגוססים הימה, מביע ביקורת חברתית נוקבת באמצעים ציוריים דרמטיים כלפי עולם שאיבד את ערכיו, עולם של אופק מתנדנד, קרקע לא יציבה וצפון לא ברור.
הציור ״נוף מקומי״ מתאר ערימת נשקים בנוף. הרובים מונחים אופקית, יוצרים כעין טרסות המתמזגות עם הנוף והופכים להיות חלק מאדמת המקום. גם ציור הקסדות המונחות מיותמות על אדמה מדברית מנגיד בין הקלישאות של טבע ונוף בתולי לבין תרבות טכנולוגית, מיליטריסטית. שני הציורים ריקים מאדם, נדמה כי הם שואלים, היכן החיילים? או שמא הם שואלים דווקא היכן אנחנו, האזרחים, המניחים למציאות האלימה ומשלימים עמה. העדרם של החיילים מרמז לאסון, מזכיר את מילותיו של חנוך לוין : "הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים, / וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים" .
ציור נוסף מתאר קבוצה של רעולי פנים חמושים צועדים במרכז רחוב של עיירה. עולים על הדעת דימויים של כנופיות פורעים גזענים בארצות רחוקות, כמו גם מראות מוכרים ושגורים במקומותינו. תמונת החבורה המשדרת אדנות, כוחנות ואלימות ומשליטה טרור ופחד סביבה, אינה מרפה, אינה מניחה לצופים להימלט, מעמתת אותם עם שאלות של שלטון החוק, של שוויון זכויות ושל דמוקרטיה

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit