אירוע סגירה, הרצאה ופאנל: 28 ליולי בשעה 11:00
דבורה וסרמן ממשיכה בתערוכתה הנוכחית לעסוק בסוגיות הנוגעות לזהות נשית ולתפקידים נשיים. הפעם היא עושה זאת תוך התמקדות בזהויות ביניים ובהיבטים מגוונים של שאלת השייכות – נושאים המלווים אותה מאז ילדותה כעולה מברזיל לישראל, ולאחר מכן בבגרותה, כמהגרת בארצות הברית. העקירה וההגירה שחוותה עומדות בבסיס האמפתיה שהיא חשה כלפי עקורים ופליטים באשר הם, ובייחוד כלפי נשים וילדים בעתות משבר. במציאות העכשווית, שבה אסונות פוליטיים מחוללים הגירה כפויה ויוצרים משברים הומניטריים המלווים את היומיום ברחבי העולם, מיליוני אנשים נסים מארצות מושבם ויוצאים למסע בחיפוש אחר מקום מקלט וחיים טובים יותר. למרבה הצער, אלו הם מסעות טראומטיים שדבר אינו מובטח בסופם.
וסרמן עצמה מתגוררת בניו יורק בשכונת ג'קסון הייטס שברובע קווינס – אחת משכונות המהגרים הרב־תרבותיות ביותר בעיר. יצירותיה נעות בין האישי לחברתי והיבטים רבים בהן מדגישים אחריות חברתית ומערבים את התושבים המקומיים במייצבים ובמייצגים תלויי מקום, שאותם היא מקיימת ברחובות השכונה ובמרחבים ציבוריים נוספים. עם זאת, וסרמן אינה פעילה פוליטית אלא יוצרת שעבודותיה האישיות, הנוקבות והפמיניסטיות משלבות את נקודת מבטה כפעילה חברתית, כמחנכת, כאם וכאמנית.
התערוכה wander, woman"" מחולקת לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מתמקד בפן אחר של חוויית העקירה וההגירה ובאופן השפעתו על נשים.
בחלק אחד מוצגת סדרת דיוקנאות הנושאת את הכותרת"Plurabelle" (בעקבות אנה ליוויה פלורבל, דמות מפיניגנ'ז וייק, Finnegan’s Wake, ספרו של ג'יימס ג'ויס). הדיוקנאות הם קולאז'ים של קרעי תצלומים הלקוחים ממגזינים יוקרתיים, ובהם נראות נשים ממגוון קבוצות אתניות. הנשים המוצגות בעבודות מורכבות משלל ייצוגים אתניים ממוגדרים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לזהות עצמאית, כיוון שהקרעים יוצרים יחד מעין מסכות שמסוות ומעוותות כל ביטוי של זהות אתנית מוגדרת. הן כולן בנות חווה.
הדיוקנאות משופעים בגזירֵי דימויים של שפתיים מרוחות בשפתון אדום, עיניים מאופרות, ציפורניים משוחות בלק, טבעות משובצות יהלומים ועוד סמלים גנריים של ייפוי והסוואה, שהופכים את האישה הטבעית לייצור מלאכותי ולאובייקט התשוקה הגברית. אופן ייצוג נפתל זה, טוענת וסרמן, נובע מחרדה קיומית ממנה סובלות נשים בתרבויות פטריארכליות מדכאות, שבהן הן נאלצות להשתנות כמו זיקית כדי לפלס לעצמן נתיב הישרדות. כמוצר צריכה, הדיוקנאות מרמזים על האלימות והביזוי הפושים באותן חברות הממעיטות בערכן של נשים ומחפיצות אותן. למרות כל זאת, הנשים בעבודותיה של וסרמן אינן כנועות, אלא מישירות מבט ומשדרות תבונה ותוכחה.
בעבודות אלה ניכר כי וסרמן עדיין שואבת הנאה רבה ממשחק בצבעים ובחומרים, והיא עושה זאת בספונטניות ובהשתאות ילדיים שמוסיפים קלילות לכובד הראש שיש בדיוקנאות. טפטופי צבע חופשיים המזכירים שורשים סבוכים ודוקרניים, כתמי צבע ודימויים של צמחיית בר שהיא מוסיפה על פני הקולאז'ים מטמיעים בהם יסודות של נוף טבעי, העומדים בסתירה לנוף המתורבת מעשה ידי אדם. לעיתים קרובות מופיע בעבודות אלה פרי הצבר, שנבחר בשל תכונותיו ובשל היותו סמל לילידי הארץ – קוצני מבחוץ, עסיסי ומתוק מבפנים.
החלק השני בתערוכה נקרא, "בּינְטְל", 'חבילה' ביידיש, ובמרכזו מוצגת שמיכת קווילט. הקווילט עדיין נתפס כמלאכת יד נשית, ואינו נחשב מעשה אמנות (אף כי מעמדו הולך ומשתנה). וסרמן מטליאה את השמיכה משאריות מוכתמות ומקומטות של בגדי ילדים ונשים עלומים, שגורלם אינו ידוע. זהו ביטוי למצוקתם הנוכחית של מבקשי מקלט ברחבי העולם, שכל רכושם נאסף בצרור דל. שמיכת הקווילט בעבודתה היא רבת-פנים: פעם היא מעשה אומנות, פעם חפץ שנועד לתצוגה, ופעם עדות אילמת או אביזר במייצג. לצד מעמדה כמלאכת יד, השמיכה היא גם חפץ חיוני – מצע שבתוכו צררו מהגרים ונוודים מקדמת דנא את חפציהם לחבילה ויצאו לדרך, או מחסה אישי, ראשוני ואינטימי להתעטף בו. וסרמן משווה את שמיכת הקווילט ל"שמיכי" של הילד, זו המשמשת לו כ"חפץ מעבר" פסיכולוגי המשמר עבורו את תחושות החום, ההגנה והאהבה של האם. אך אותו קווילט יוצר גם תחושה של ארעיות שברירית, כיוון שאין ביכולתו לספק הגנה ראויה במציאות הקשה ומול חוסר הישע.
מספר עבודות על נייר, בכללן עבודות בצבעי מים וקולאז'ים, מרכיבות את חלקה השלישי של התערוכה. גם בעבודות אלה מוצגת בדרך כלל דמות נשית בהקשרים של אובדן בית ומקום מקלט. ביד עדינה ומחושבת יוצרת וסרמן נופי הרס, שהופכים לביטויים הכואבים והאישיים ביותר בתערוכה בזכות משיכות המכחול, הרוטטות או המפלחות, והמחוות הציוריות. חזיתות חשופות של בניינים, אשר חלקם עולים בלהבות, נראות ברקע הציורים ובקדמתם. בכמה מהם מוצגת גופת אישה הצפה כפסולת במים עכורים, כמו הייתה נזק מִשני של מלחמות מיותרות ושל אסונות סביבתיים שמקורם בהתנהלות עבריינית ומזלזלת כלפי כדור הארץ. באחד הציורים נראית אישה, ספק בת ימינו ספק דמות תנכ"ית, שעורהּ חיוור, שיערה הכהה פרוע, שפתיה מרוחות שפתון בצבע יין ועיניה עצומות כאילו היא ישנה. האישה מוקפת הריסות וסביבה נפרש מרחב מטריד של ים תכול מרהיב ושווה נפש למותה.
רגישותה של וסרמן להיבטיו הפיזיים והמנטליים של מצב הנוודות ניכרת לכל אורך יצירתה. בעבודותיה האקספרסיביות, המבוצעות בטכניקות מגוונות ובשילוב חומרים ממוחזרים ומסורתיים, היא חוקרת את מקומה של האישה, הנודדת. בתערוכתה הנוכחית, ""Wander, Woman, האמנית חותרת לעורר בקרב קהלים שונים מודעות למצוקותיהן ולסיפוריהן של נשים בכלל ושל נשים מהגרות ועקורות בפרט – נשים שאיבדו את בתיהן, מי בשל אסון טבע ומי בשל פשעיהם של בני אדם. בעינֵי וסרמן, סוגיות אלה ניצבות בליבה של אנושיותנו ופתרונן חיוני להמשך קיומנו כחברה מוסרית.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit