" הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ"
{שאול טשרניחובסקי}

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, 'דרך הסִיסָם', מובילה אותנו הציירת מוריה בכר, בין שבילי קיבוץ אפיקים בו נולדה. האמנית, בוגרת מכללת שנקר, מתגוררת ויוצרת בשנים האחרונות בתל אביב, חוזרת שוב ושוב לעיסוק במיתוס הקיבוצי ובאיקונוגרפיה שלו, ההולכת ומשתנה. היא מתעכבת על מה שעיניה רואות, דרך פריזמה של זיכרונות ילדות ונעוריה בקיבוץ, לצד מבטה העכשווי, כשהיא חוזרת לקיבוץ בו מתגוררת משפחתה, ומצלמת פינות ומקומות רווי זיכרונות, אותם היא מקדדת בציורים וברישומים. מבטה של מוריה, הצופה, המנסה לקלוט, לתעד ולתאר את הזיכרונות והמציאות הנחקרת, תוך שהיא עצמה חלק מהם, מצריך מבט דואלי, כזה, הדורש מבט מבחוץ על המבט האישי, הפנימי שלה וחוזר חלילה. אולי לכן, הציור של בכר מאופיין בשווי משקל שקול ומאופק בין צבעוניות מונוכרומאטית ודימויים המורכבים מאלמנטים גיאומטריים, תמצות של צורות וצבעים היוצרים מכלול של מקום. על אף שלדבריה, למבנים שהיא מציירת יש ערך סנטימנטלי עבורה והם מלווים בזיכרונות שצברה בהם, ניתן לזהות את מבטה הביקורתי על הקיבוץ, היכול להתפרש בין היתר מציורי הבניינים – ההשטחה של הדימוי, חוסר נוכחות כמעט מוחלט של בני אדם, מעין מקום שקפא בזמן, שקפאו השד.
'יש היום המון דימויים', אומרת מוריה, 'הכול קיים ולא צריך כל הזמן להמציא משהו חדש'. היא משתמשת ברפרנסים שצילמה או בתצלומים שהם משמעותיים עבורה ומעבדת אותם. החזרתיות והשפה האחידה בציורים, בונים עם הזמן איזושהי שפה משלה, חתימת נוף.
Vera Pilpoul

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit