מעברים
רתם רשף

עבודת הקיר מעברים מציגה ״חזית חדשה״ על קירו הדרומי של בית האמנים בתל אביב, ובה עשרים חלונות החושפים ציורי מונוכרום מופשטים ועזים. ציורים אלו, המגלמים מעברים טונאליים בין סקאלת הצבעים החמים לזו של הקרים, מבקשים להצביע על מדרג של אטמוספירות במעברי העונות, באמצעות הגוונים, הטמפרטורות והמאפיינים הרגשיים המושפעים ממחזורי השעות והימים המתקצרים והמתארכים לאורך השנה.

המעברים "פורצים״ את מעטפת הקיר החיצוני הסגור של המבנה, בעודם מלווים בריתמוס את הולכי הרגל הצועדים לאורכו של רחוב אלחריזי והבאים לפתחו של בית האמנים. הצבה זו יוצרת התערבות זמנית ברמה החזותית-אדריכלית ברחוב, ומציעה לבניין פסאדה עדכנית יותר, ״משופצת״ בסגנון באוהאוס, המתייחסת לעיר הלבנה, כפי שהוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ונתחמה מצפון ברחוב ארלוזורוב הסמוך. עבודת הקיר ”פותחת” קונספטואלית את בית האמנים לתושבי השכונה ולעוברים ושבים, מזכירה להם את מה שמצוי, נסתר מעין, בתוך הבניין ומזמינה את ההולכים ברחוב להיכנס פנימה.

בית האמנים נחנך כששה שבועות לאחר הכרזת המדינה, ב-2 ביולי 1948, כביתן תערוכות עבור אגודת הציירים והפסלים. בקיר הבניין הדרומי מספר חרכי חלונות אופקיים ובחלקו העליון מעין מרפסת המאפשרת גישה לגג הבניין. הרצון לנצל באופן מקסימלי את החלל הוביל לקירות נטולי פתחים המוקדשים להצגת אמנות. כך יצרה האדריכלות חציצה מוחלטת בין החוץ לפנים, בין הרחוב התל אביבי לבין חללי האמנות הפנימיים.

בעוד חלונות של ממש מאפשרים הצצה, חד כיוונית או דו כיוונית, פנימה והחוצה, אלו שיצרתי בעבודת הקיר אינם מתפקדים כ"חלון אל המציאות" או כצינור להעברת מידע על הקורה בתוך המבנה. במקום חשיפה או אשליה של שקיפות הם נדמים אטומים, ומדגישים את המתח בין המרחב הציבורי למתחם האמנותי. אולם דווקא בשל כך, חלונות הציורים עשויים להציע מבט רפלקסיבי "פנימה" אל תוך ליבם ומחשבותיהם של הצופים. מעברים מתפקד כהזמנה רב שכבתית, מצביע על הצורך בחשיפת התוך ומזמין את העוברים ושבים להביט אל קירו החיצוני של בית האמנים ולראות אמנות, אך גם להביט פנימה, אל תוך בית האמנים, אל הציור וגם אל תוך עצמם.

יוסף זריצקי, שעל שמו קרוי בית האמנים, הנהיג את תנועת ״אופקים חדשים״, הזרם האמנותי המובהק הראשון שהתגבש במדינת ישראל הצעירה בשנות הארבעים והחמישים. ייחודה העיקרי של הקבוצה היה בהעדפת השפה החזותית האוניברסלית על המקומית, וזאת תוך הישענות על אלמנטים פנים-אמנותיים גלובליים, ערכי צבע, קו וג’סטה, ללא כוונה לנרטיביות או התגייסות חזותית לגילום פיגורטיבי של התרבות המקומית. יש בהצגת מעברים על קיר בית האמנים סוג של סגירת מעגל ומחווה לערכי הציור המופשט של ״אופקים חדשים״ בכלל וליוסף זריצקי בפרט.

הבסיס הסגנוני למעברים הוא ציור בהטבעה של חומרים שונים – פלסטיקים, חוטים, כפיסי עץ – באמצעות צבע מדולל על פני מצע קנבס, ללא שימוש במכחולים או מברשות. אלו ציורי רפאים, המציגים למעשה שכבה מקולפת של דימוי מוטבע, עדות של תהליך אמנותי שנותר ברובו מחוץ לדימוי הסופי. שכבת רפאים נוספת נוצרת בהצבה זו, מאחר ואין אלו הציורים המקוריים, אלא הדפסה שלהם, שעתוק מורחק מן המקור, ויחד עם זאת כזה שההתרחקות וההתקרבות הן חלק אינהרנטי מהמהלך האמנותי היוצר אותם.

הבחירה בציורי ההטבעות מחדדת את האין ואת הנסתר, ומטרתה לגרום לצופה "לקלף" שכבות של הגנה ותודעה, תוך התבוננות אישית פנימה. ההטבעות הן מעין עקבות בזמן אבוד, שהיה ונעלם, והשימוש בטכניקה הזאת מסמן אפשרות לפתוח צוהר למה שנמוג עם הזמן.

המיצבים הציוריים שלי (למשל נוסעת בזמן, חלק ראשון ושני שהוצגו בקליפורניה בסוף 2017 ובתחילת 2018) וגם מעברים, עוסקים בזמן כמושג נזיל ובלתי נתפש, וכבעל פוטנציאל לייצוג בדימוי מופשט. החלונות בתוכם הובלעו הציורים מאפשרים לראות הן את הציורים הבודדים, כל אחד ניבט מחלון אחר, והן את היצירה כמכלול, ככל שמתרחקים מהקיר. הם מבקשים מהצופים לא להסתפק בהצצה חטופה, אלא להאט את קצב הליכתם, להשתהות, לבחון את העבודה, לצעוד לצידה, להתקרב ולהתרחק, להרים ראש ולחוות את המפגש עם יצירת אמנות בלתי צפויה ולא שגרתית בגודלה ובמיקומה.

גם בהצבה הזו העיסוק בעונות ובזמן משרת לא רק את מה שנראה על פני השטח, אלא נושאי לוויין רבים נוספים. הזמן מתבטא כאן במשך שנדרש להפנים את המיצב, בזמניות-ארעיות של המיצב וגם של האדריכלות שהוא מייצג, בזמן כפי שהוא מיוצג על ידי העונות השבות וחוזרות, כל פעם באופן אחר ועם זאת בהמשכיות וברצף הפרמננטי הטבוע בהן, ובזמן שחולף על האדם לאורך חייו, בעודו חווה את העונות ובעצם את עצמו חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה.

האיכות הציורית הרזה ו“דלת החומר” של המונוכרומים המקולפים אך העשירים במבע שבחלונות, דימויים שנוצרו מחומרים פשוטים ונטולי יומרה, משקפת באופן מסוים גם את תל אביב, על ערכיה המודרניים, תפישתה ומיצובה כעיר עולם: עיר אנרגטית לא מתיימרת, לא משתדלת, לא מתייפייפת ותמיד מלאת חיות ותנועה.

ההתייחסות של ההצבה אל מה שגלוי ונעלם, לתהליכי הכיסוי וההסתרה, אל "פריצת" הקיר האטום והזמנת עוברי אורח לחרוג מהשגרתי והיומיומי בזכות החוויה האמנותית, זו המוצעת מחוץ לבית האמנים ובזכות הזמנתם פנימה, מהדהדת רבדים מקבילים בעידן הנוכחי, האינטרנטי. לכאורה הכל ידוע, משותף ונטול סודות, אך בו בזמן עדיין מתנהלים במלוא הכוח מאבקים על שליטה, על שקיפות ועל הנגשה.

החלונות האטומים של מעברים מדמים, מרמזים ומעלים על סדר היום את הצורך לפתוח את החלל הציבורי בכלל והאמנותי בפרט, ולאפשר לקהל הרחב לראות מה קורה בפנים, להיות שותפים למהלכים, לדרך, להחלטות ולחוויה של האוצרות השמורים בדרך כלל רק למי שנמצא במוקדי ההחלטה והכוח.

הצבתה של עבודת הקיר מחדדת באופן בלתי נמנע את המורכבות הזו דווקא כאן, כשהיא צמודה אל בית האמנים בתל אביב, שמצטיין בהיותו חלל ציבורי הפתוח ללא עלות לקהל הרחב בתקווה לעודד אותו לבוא ולצרוך אמנות.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit