אחרי כארבעים שנים בתחום ההייטק, החליט משה אלון לחזור לאהבת-הילדות שלו, צילום. הוא למד ארבע שנים במדרשה לאמנות בית ברל. בשלוש השנים אחריהן יצא מדי שבוע לצילומים, עם חבר, אל כביש 531, שנמצא באותה תקופה בתהליכי בנייה. בגלל התנגדות תושבי האזור, שחששו מרעשי תחבורה ציבורית כבדה, תוכנן מראש כביש שקוע ותָחום בין קירות/חומות אקוסטיים. חומות אלה היו שדה-הציד של אלון. בכל פעם מצא בהם 'נוף' אחר. בתוך קירות הבטון היו גם חומרי יום-יום פשוטים: קלקר, ניילון, שמיכות, חומרים פלסטיים, ניירות. הכביש היה נתון לתהליך השתנות יומיומי, בלתי פוסק. כל מה שאתה רואה ומצלם מתכסה ונעלם במהירות. זה נראה כמו עולם ומלואו: בעלי חיים, נופים, מצבי רוח, דמויות-אדם. אולי אלה אגדות? 'ציור' של הרונימוס בוש, טבע דומם, דמויות וצבעוניות רמברנדטיות, אבסטרקט אקספרסיוניסטי, 'הצעקה' של מונק. אמנות מתכלה? דלות החומר? צילומים בעלי איכות אינטימית, קרובים, אישיים, אנושיים. חיקוי של פיקסו או דובופה? הכול תוצר-עבודה אנונימית של פועלים, מכונות, מכשירי בנייה וחומרים. עמל-יום, שיימחק למחרת. כאילו צולמה ונשמרה סדרת תמונות-עדויות, מתוך הלא-מודע של כביש מאוד ראשי.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit