%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9dעופרי מרום מציירת בסטודיו תת קרקעי, כאשר מושאי הציור שלה מושתתים על הזיכרון, על "הרף עין", על המתועש והכבד אל מול הפורח, "היפה" והחי. היא מלקטת את הדימויים שלה מריחות ומפרחים שקטפה בעברה כילדה בקיבוץ, כאישה עירונית בהווה, ממבט חולף בדרכים, מאדריכלות ברוטליסטית אורבנית ומרוך של שדה ושל שמש. גוף העבודות המוצג בתערוכה מאזן בין השכל לרגש, בין הווה מתרחש להבזק של זיכרון. העבודות מזמינות התייחסות אינטימית ודו משמעית.
רכבות הבטון, צמחי ארץ ישראל ומקצבי הציור נדמים כסוגרים מעגל אוטוביוגרפי – מסכמים, ועם זאת מהווים הקדמה לאפשרויות שגופי עבודתה מציעים. היא מקשרת בין תחושה להבנת הנראה, פותחת ומרחיבה את אפשרויות הקריאה של העבודה.
בפעולה הציורית שלב ההרס מגיע רגע לפני הבניה מחדש ומותיר עקבות של מאבק. כשמשהו נשלט או נחוש מדי, מתרחשת פעולת ריכוך, טשטוש או הסוואה. אם משהו נראה מתוכנן מדי, מרום פורעת את הסדר. היא מנסחת מחדש את נקודת המבט ומביאה מבט רב שכבתי , המכליא אל היגד אחד נופי בטון ומלט חדים לצד פרחי ארץ ישראל רכים המבצבצים מהם.
ז'אן בודריאר קורא להסיר את "הכישוף המסולף" של הדימוי הנוצר מתוך מערכת היחסים שבין הדבר ה"אמיתי" אל מול הדימוי. מעבר להיבט הפילוסופי של האובייקט וייצוגו נוכח ההיקש החזותי של הדימוי, על הצבעוניות שלו ומפגש הדימויים המקוטבים. הכל מתאזן לכדי מצע המכיל אחדות של ניגודים, מתח לצד שלווה. ההקשר "הנכון" של הדימויים מאבד מחשיבותו ומורכבת "אמת" חדשה.
התערוכה מבקשת לשרטט מרחב הבנוי משכבות של זיכרון שבור, של הרס ושל בטון אל מול חזית פורחת, "חיה", כזו המשמרת את הדופק של הדברים. היא ממוקמת על הגבול החמקמק שבין הריאלי למופשט, בין המציאותי לחלומי, בין הבטוח למסוכן. העבודות ממזגות את החוויה הרציונלית עם החוויה האמוציונלית ומבקשות לנסח טריטוריה מתעתעת.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit