בתערוכה "גלויות מארץ ישראל" מציגה שולה קובו שתי סדרות של עבודות קטנות: האחת "גלויות מארץ ישראל" והשנייה סדרת "צמחי ארץ ישראל". גוף עבודותיה של קובו מבוסס בשנים האחרונות על מרקמים עשירים וגדושים העשויים במלאכת מחשבת עמלנית של מצע חרוזים מנצנץ. בין חומרי הגלם המשמשים את קובו ואותם היא רוכשת בכמויות מסחריות, ניתן למצוא חרוזי זכוכית זעירים, חרוזים עשויי אבנים טובות וחרוזים מפלסטיק. בצירופם יחדיו יש מן האסתטיקה המזוהה עם עבודות יד; עם קיטש'; עם עמלנות נשית, חובבנית וקישוטית; ועם תרבות רחוב ואמנות שימושית.
לצד זיהוין המיידי עם עבודות קראפט, עולה מהן גם ממד של הוד והדר, משל היו תכשיט או אובייקט יקר ערך. ואולם מהתבוננות ממושכת ניכר כי לא מדובר בנראות לעצמה, באסתטיזציה גרידא. להיפך, זו היא הססגוניות המרהיבה שבלפיתתה את הדימוי או את הצמח – שנקטף, שיובש ושעליו נארגו אלפי חרוזים – פורסת בפנינו שאלות על אודות שני מערכים השזורים זה בזה: האחד – מערך נפשי, ואילו השני – מערך פוליטי. כך, סדרת הגלויות מארץ ישראל, כורכת יחדיו ממדים היסטוריים וגיאוגרפים עם ממדים נוסטלגיים למקומות ולהוויה שהייתה ולא תשוב. כוחה המאדיר של הנוסטלגיה, לפאר ולייפות, לקשט ולסגנן את העבר, מתפקד כאן בעת ובעונה אחת כפוטנציאל וכתמרור אזהרה/ (כפוטנציאל להתמרה מזה ולהתאבנות מזה).
כפוטנציאל, קובו מתבוננת במבט לאחור על ילדותה בקיבוץ, במקום שבו הרגישה כנטע זר הכבול בעל כורחו למקום לא-לו. במבט רטרוספקטיבי מעין זה, הופכת קובו את העבר לא ליעד, לתחנה מעגן של נוסטלגיה, אלא לאמצעי; משתמשת בעבר ובדימויו ומייצרת ממנו חומר חדש – עבודות – שמפעילות סט רגשות שונה בתכלית מזה שהרגישה בילדותה.
כתמרור אזהרה, גדושות הדימויים כמו מבקשת מאתנו תשומת לב מיוחדת לפוטנציאל המאבן שטמון בנוסטלגיה. בוהק העבודות, צבעוניותן ואיכויותיהן הפתייניות, משל היו אובייקטים של תשוקה, מהווים מעין רמז; מגלים לנו משהו מתהליך היצירה. על הסדרה של "צמחי ארץ ישראל" מספרת קובו כי זו התהוותה מתוך טיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ, איסוף צמחי בר וייבושם, ולבסוף הטבעתם עד כדי מחיקתם בתוך מצע חרוזים עשיר החונט אותם לעד. זוהי העוצמה המאבנת של הנוסטלגיה, שיש בכוחה ללכד אירועים, רעיונות, אנשים ומקומות. כמו רסיסי זיכרון שנדחסים עם הפעלתם, כך גם החרוזים – אט-אט הולכים ומכסים את הצמח. וכמו זיכרון שהתעבה עד בלי די כך גם מרקמו הפתייני ועתיר החרוזים של הצמח, שמתיר לנו רק מתווה חמקמק שלו, כמעט קורס ונעלם לתוכו.
בהיותו גוף עבודות פועם, מכלול יצירתה של קובו מציע לנו להתבונן אל תוך תהליך היצירה. תהליך של שזירה שעוצמתו בעדינותו. בעדינות זו ניתנת לנו הזדמנות להתעטף לרגע בנוסטלגיה ובה בעת להתוודע לכוחה המצמית.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit