%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%9b%d7%9fרכבת תחתית
אורלי הופמן

המיצב רכבת תחתית שמציג שי-לי עוזיאל בתערוכתו בבית האמנים מוצא את העיר בזמן פעילות קדחתנית של קידוחים וחפירות הנעשות במרכזיה השונים, אלה המניחות את התשתית ויהפכו, מי יודע מתי, לתוואי התחבורה הראשי בה.
עוזיאל חי, עובד, פועל ומהלך בעיר. הוא איננו ה"פלאנר", המשוטט העירוני המוכר, אלא יוצא למסע חקרני שבמהלכו הוא בוחן, מחטט ונובר בפינות עלומות ומוצא אוצרות במקומות עזובים ושכוחים. מבטו הסקרן, הרגיש והמעמיק מזהה יסודות מבדחים, נלעגים ומגוחכים בפעולות ואינטראקציות של שגרת יום, הנפרשות לפניו כמו תיאטרון "חנוך לוויני" טרגי/קומי ומכמיר לב, שנמצא מתחת לאף.
הקהילות השכונתיות משמשות את עוזיאל ככר הפעולה ומקור ההשראה. שם הוא יוזם ומפיק פעולות חברתיות כחלק מהיצירה האמנותית שלו, הרוקמות ומבססות מערכות יחס שונות ומערכת גומלין בינו לבינם ובין המקום ליצירת האמנות.
הוא מוקסם מגיבורי השוליים, מאלה שנזרקו ונזנחו ללא חפץ בהם, ההופכים תחת ידיו ליצירה משמעותית ובעלת ערך. הוא יוצר אנקדוטות ומשנה מדרגים של היררכיה, מעלה את הבנאלי והמובן מאליו ושולח לקרן זווית את הנשגב והמרומם. עשיית האמנות שלו דומה לפוסטים שמעלים ברשת ובה תגובה, מחאה, ביקורת, הארה, הערה והצעה למבט אחר סביבתי ופוליטי.
יצירתו של עוזיאל מהדהדת את הגותו של הפילוסוף ולטר בנימין, הרואה באמנות דרך להשפיע, לערער ולעורר תפיסות וערכים בחשיבתו של האדם ומפתח לשינוי חברתי: "אובדן ההילה מבסס את יצירת האמנות החדשה לא על התחום האסתטי, אלא על הפוליטי-חברתי". ("יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני",1936).
הוא רוכב על אופניו אל הסטודיו ממרכז העיר בתל אביב אל התחנה המרכזית הישנה, על דרך בגין בואכה הרחובות הנגב והשרון-אזור נווה שאנן. ממקום מושבו בסטודיו בתחנה הישנה, שקמה לה כבר חלופה לא-מוצלחת אחרת, צופה עוזיאל בשינויי העיתים המייתרים ומשכיחים תפארתו של מקום אחד לטובתו של האחר. '"פארק" העגינה לאוטובוסים היוצאים ושבים בשעות קצובות ומועדים מתוכננים אל כל רחבי הארץ, זה שהיה ליבה הפועם ומרכזה של תל-אביב, ננטש ונזנח. אל העזובה שנותרה עם אנדרטאות של רציפים ריקים, מגרשי חניה נטושים ותנועת אנשים דלילה, החל להזדחל ולתפוס חזקה עולם של תחתית; נרקומנים, זונות, סרסורים, מבקשי עבודה ומהגרים בני עמים שונים, בליל שפות וטעמים זרים – תת-מקום, אנדרגראונד.
עוזיאל הוא אלכימאי של משך ופעולה, של תהליכים משפיעים משני צורה וחומר. מרחב ההשראה שלו הם הזמן שחלף, הסימנים שהותיר והשרידים שנשארו. מרחב היצירה שלו הוא כמו צלחת פטרי ענקית המשמשת בית גידול לעובשים, פטריות ושאר אורגניזמים פעילים. הם תוססים ומבעבעים אל תוך עצמם, מתפשטים על מצעי ציור ורישום או מתרכבים לאובייקטים פיסוליים. "מעבדת" הסטודיו לובשת ופושטת צורה ומתניידת לפי הצורך לכל מקום. הוא משתמש בלוקיישנים העירוניים או יוצר בהשראתם סטים המדמים בתי ועד, מרכזי תרבות, מקומות עבודה ואתרים שונים במרחב הציבורי וממקם אותו במקומות השונים.
במיצב רכבת תחתית, בפתח התחנה, בין חומרי הפרסום, כרזות ומודעות, נמצאים ארכיון ההשראה, החומרים ומקום התצוגה לעבודותיו של עוזיאל, הגורר אחריו את מרחב העשייה שלו ומביית אותו אל מקום האיסוף והשילוח הציבורי.
פסל הרכבת החונה בחלל הגלריה מדמה מבנה של מכלי האשפה הפזורים בעיר. פחי הזבל העירוניים תמיד ירוקים, לרוב חלודים המכונים בעגה המקצועית המקומית "צפרדע" ובתוכם תרכיז של מיצים ונוזלים, שאריות של מזון, אריזות, שברי בקבוקים, שברים של חפצים, כאלה שסר חינם או אבד עליהם הכלח. מכלים של ממצאים משיירים של תרבות המשמשים עבור עוזיאל מגרש מציאות קסום, מעורר דמיון ומלאי של חומרי עשייה. מעין קפסולה של תמונת מצב דמוגרפית, סוציולוגית וכלכלית.
בקרונות השקופים נמצאים הנוסעים – פסלים מגרעינים מצופים בלכה, פריכיות מודבקות, בננות מיובשות ומגשי חיתוך של איקאה לצד מחברים בנויים מעץ וחלקי חומר מפוסלים. היברידים מחומרים שנמצאו, נאספו, הותכו, הורכבו והושמשו מחדש ליצירות האמנות.
הוא ממקם את דוכן המזון בתחנה ומצייד אותו במוצרים מהפולקלור המקומי; שיפוד שווארמה, גרעינים שחורים ופרות וחטיפים חנוטים.
עוזיאל מרבה להשתמש במוצרי מזון, פירות וירקות בעבודותיו. לעיתים כמו קופירייטר ממציאן של סלוגנים ורעיונות ולעיתים כמו מדען המשחרר את החומר מהקשריו ותכונותיו ומאפשר לו לתסוס, להתפשט, להתייבש או להצטמק. יצירותיו החושניות והארוטיות לפרקים, דוחקות את קצוות החומר ומאתגרות את מועדי תוקף היותו. הוא מניח ערכים חדשים ליופי העולה מרקמות ומרקמים שנרקבו והעלו עובש, מתערב בתהליכים, ממשיך ומגדיר סדר אישי משלו ומחבר מין שאינו במינו.
רצפת התחנה במיצב מצופה באריחי קלקר רכים וספוגיים, בולמים קולות רעש של צעדים, טפיפות עקבים, גלגלי אופן, תיקים, מזוודות ומשאות נגררים. הרצפה המבהיקה בלובנה סופגת לתוכה ורושמת סימנים והיסטוריה, משרטטת עקבות של תנועה ומשקל לאורך הזמן ומתעדת יומן מסע של דרך, בין מקומות עלומים של הלוך ושוב לשומקום.
תחנת הרכבת שאותה מציג שי-לי עוזיאל בעבודתו היא מודל לארגון של זמן ותוואי, שעות, דקות, שניות, רציפים, קווים ורשתות. אין לאחר ואין למהר-דייקנות היא שם המשחק, הכול מתוזמן וצפוי. דגם מערכתי אותו מאתגר עוזיאל ומנסה לעצור, להשהות, להסיט דברים ממסלולם, לשבש, להוציא את העיקר מהטפל, להפוך את הלא ידוע למוכר ונחפץ ולחבק את הבלתי צפוי.
תחנות הרכבת התחתית בעולם דומות כולן אולם שונות באותה מידה. הן אתר גנרי בעל מאפיינים טיפוסיים השואף להיות מודל רב-שפתי ורב-תרבותי, תכליתי ופונקציונלי, אך בה בעת נראה כתמונה הפוכה של החיים למעלה עם הערות שוליים משתנות חדשות לבקרים. עבודתו של עוזיאל עומדת על עיקרון אחדות הניגודים. שלמותה הפנימית עולה מתוך מהלכים הפורמים ומערערים סדר דברים קונספטואלי וממשי במרחב הזמן, ושוקלים הצעה על בסיס תהליך של "דיסוננס קוגנטיבי".
התחנה משמשת כמיקרוקוסמוס לרשתות דרך, תקשורת, נהלים גלובליים, פיקוח ודייקנות. טריטוריה ממושטרת, מעוגנת בחוק, מבוססת טכנולוגיה מתקדמת וזמן, כל אותם מרכיבים הזרים לעוזיאל ועליהם הוא קורא תיגר. הוא מציג לצופה אתר, שעיקרון מהותו הוא התנועה, מחופה בחומר תעשייתי לבן שקפא בזמן ומשמר רגע מרוקן. מקום שבו הפנים והחוץ החליפו מקומם כמו גם החיים והדוממים. שלטי אינפורמציה עשויים לוח מוקצף, נראים כמו כתובים בכתב ברייל אך תלויים הרחק ממגע יד. תמלילי שיחות טלפון אישיות בוקעות מרמקולי הכריזה השתולים בתוך עציצי קוקוס. הנוסעים/פסלים נראים כהיברידים, הרכבות של חיות, מבנים ואיברי גוף עשויים מחומרים אורגניים מתכלים, חנוטים בשכבות של דבק ולכה.
המפעילים המתניעים את "תחנת הרכבת התחתית", הם הצופים. הם אלה שנעים וחגים סביב היצירות השונות ובתוך עבודת האמנות, משתהים או חולפים. הם אלה שחורצים ומחוררים את מעטה הרצפה, נכנסים ויוצאים מעבודה אחת לשנייה, מותירים זיכרון של מבט ומפת דרכים של שומקום לשומקום. נוכחות אנונימית שמשאירה את חותמה, מאיישת לרגע את היצירה, משהה מגע חולף של אינטימיות כמו ארוח אישי.
מהלכי הבחינה והבדיקה, הניסוי והתעייה, הפירוק והבנייה מחדש בעבודותיו של שי-לי עוזיאל, מעלים יצירה מבוססת ופואטית, המכוננת רגעי תהילה חולפים לאלה הסמויים מן העין.

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

clear formSubmit