הצלב

עבודות על נייר.

 

ככה

אומרת לנו עדיה

ומזמינה אותנו

אל עולם אישי, ייחודי,

המבקש להישאר חף מהמשגה,

לחולל חוויה.

שלמה.

כזו שֶמְשַנָּה.

 

תנו לזה לקרות

מה שחולף נוכח עיניכם

מה שנמצא

אולי תמיד.

 

רואים את ההר?

 

את האור, תנועתו,

את העולם השלם הנברא

המתפספס

המתקיים למרות התאיינות הכול.

 

הישארות.

קיום

זה

כאן

 

ההרף הזה

 

ככה.

טקסט, רני עובדיה

 

—————————————————————————————————————————–

 

 

צלחות ועוד…..

אנה לוקשבסקי החלה ליצור בקרמיקה, לדבריה, כדי להרחיב את ספקטרום המדיומים בהם היא עובדת ובכך לגלות כוונים חדשים ליצירה.
במהלך השנים, העבודה עם החומר הקרמיקה הניבה כלים, אגרטלים ופסלונים עד אשר הגיעה אנה לפורמט של צלחת, בו הרגישה שהיא מצאה את הפורמט בו החיבור בין החומר הקרמי לאיור ולציור מתמזגים עבורה באופן אולטימטיבי ואף מביאים לידי ביטוי היבטים חדשים – צורניים וצבעוניים בעבודתה.
אנה יוצרת את הצלחות בעבודה ידנית בחומר, ולאחר מכן מציירת על גביהן בעיקר נרטיבים -דמויות בעלות אפיונים בולטים ומוחצנים, לצד רישומי נוף, כולם לקוחים מתוך עשרות רישומים וירטואוזיים שלה. בתהליך העברת האימג׳ הרישומי על גבי הצלחת, פלטת הצבעים
מצטמצמת, תוך שהיחסים בין האור לצל ולצבע מוקצנים.

אנה בוחרת קומפוזיציות יום יומיות – כאלו שהנרטיב שלהן לא מאפיין ציור על גבי צלחות, אלו המאפיינות את מסורת הצלחת כאובייקט קישוטי, פונקציונאלי או כמזכרת תיירות. אנה שואבת השראה, מעבודות הקרמיקה העוצמתיות של פיקסו ובינתיים סוללת ומנסחת לעצמה עולם אידיוסינקרטי, בוהק, חי ובועט על גבי החומר.
בתערוכה הקטנה בבית האמנים בתל אביב, בחרנו להציג לצד הצלחות רישומים, פרי עטה של אנה.

כוסי רוויה

עבודותיה של רות שרייבר המוצגות בבית האמנים תל אביב מתייחסות לסיפורי התנך משלושה היבטים ויזואליים.  בהשראת סיפור גן עדן היא יוצרת קיר של פרחי משי אותו היא מכנה גן עדן קליל. בהשראת סיפורי בראשית היא יוצרת מקבץ של רישומים באקוורלים בדרך עבודות קולאג וצילום היא מתייחסת לסיפור יציאת מצרים.  ובהשראת ספר שמות היא מייצרת מיצב כוס רוויה שמוזכר בתהילים כ"ג שמביע את השפע ואת הערכה והתודה לכל הטוב שיש לנו בחיים.

רות שרייבר מפרשת את סיפורי התנך דרך אמנות ויוצרת בחומר את המלל ותוך כדי כך מעבירה לצופה חוויה מורכבת שמעשירה את הטקסט המוכר ומעניקה לו זווית חדשה רגשית ורוחנית.

 

 

 

IMPERFECT

בסדרת עבודות זו מציגה מאיירס יצורים ייחודיים, גרוטסקיים, יפים בכיעורם, שיש בהם היבט פרוורטי ו"בלתי מושלם". קשה להגדיר את זהותן של הדמויות, הנעות בין חזות אנדרוגינית לבין חייזרית. במבט ראשון, הדמויות נראות ילדותיות ואולי אף מעט תמימות. אך בהסתכלות נוספת, נדמה כי הן מעוותות במראן ופגומות. חלק מהדמויות חסרות גוף והן מבקשות מהצופה להפעיל את דמיונו כדי להשלימן. לאלה שיש גוף, הוא מתואר רק בחלקו העליון כשהוא חלול, לרוב ללא ידיים ורגליים וללא פרטי זהות מייצגים. הבעות פניהן האניגמטיות של הדמויות נראות לעיתים מפוחדות, כעוסות, משתוממות, מביעות קושי, ואף סבל, חרדה וניכור.

 

לא קיים זיהוי של זמן, מקום ומרחב קונקרטי המעיד על שיוכן, והן פעמים רבות מצוירות על רקע לבן נטול פרספקטיבה ומשדרות זרות, שוליוּת וניכור. היסוד הגרוטסקי מובלט בעבודותיה באמצעות הכלאה, שיבוש והגזמה ומכיל סוגים שונים של קונפליקטים: בין הרציונלי לאי-רציונלי, בין המשעשע למפחיד, בין החי לחסר-החיים, בין תמימות לחרדה.

 

הציורים של מאיירס עשויים לעורר במתבונן רגשות מעורבים – רתיעה מהגוף המעוות ולצידה משיכה למסתורין וליופי השונה. במקביל, ציוריה מעוררים שאלות כמו – מה נחשב חריג? ולעומת זאת, מהו המושלם? האם בכלל קיים מושלם? מהו היפה? האם ניתן להגדיר יופי? הדמויות של מאיירס מציגות מראה שונה ומוזר, החורג ממושגי היופי המקובלים בחברה המערבית. אך ציוריה ניחנים ביופי רב ומוכיחים שהיופי מסתתר גם במקום שבו למראית עין, לפי המוסכמות החברתיות המקובלות, הוא לא קיים.

 

העבודות בתערוכה זו לא מבקשות להתנתק מהמציאות, אלא לשקף אותה מתוך התבוננות עמוקה ביומיום שסביבנו. זהו ציור מפוכח, המביט באופן מוכיח על עצמו ועל החברה. על אף התחושה המורבידית הניכרת בציורים, העבודות מספרות על יצר הישרדותי וכוח פנימי, ועל שוני שאיננו מעיד על האדם. בכך, עבודותיה של מאיירס נושאות גם מסרים של תקווה ואפשרות לשינוי באמצעות המודעות לחריג הטמונה בהן ובאמצעות היכולת שלהן להציג מסר משמעותי לשינוי חברתי.

 

cof

רגע ההתמסרות

היום יותר מאי פעם אנו חיים בעולם קדחתני, רווי מידע, גירויים, טלטלות ושינוים בלתי פוסקים.
זוהי מציאות כאוטית בה אנו מתקשים לעצור ולהיות נוכחים ברגע הזה. בתערוכה זו מבקש טבת להתמקד ברגעים אינטימיים ויום יומיים, הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית.

שני גופי עבודות מרכזים עליהם עובד הצייר אייל טבת בשלוש השנים האחרונות, מוצגים בתערוכה:
דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, בינהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל איזכור של מקום ספציפי.

טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן מעסיק ופני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. חיפוש שבאופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו – היוצרות תחושה טקטילית מאד.

שאלות המחקר, החיפוש והייצוג בתערוכה, נוגעות גם ביחסים שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית. טבת בוחר לצייר, הם "רגעים (של) התמסרות". אותו רגע, לדבריו, בו כל השאר נעלם,  הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. רגע ההתמסרות יכול לקרות בסלון כאשר הגוף שוקע לספה, העיניים נעצמות, רעש הטלוויזיה והאורות מתעמעמים ושרירי הגוף נרפים.  במעבר בין ערות לשינה, מתרחש רגע ההתמסרות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות.
אותו מצב האימוביליות של הגוף, אותה סטטיות מהווה עבור טבת כר נרחב של אינטרפטציה ו יצירה. אמנים חזותיים לאורך ההיסטוריה של האמנות, עסקו בדמויות ישנות, בעיקר נשים תוך שהם מתייחסים ומרפררים לתימות של סצנות מיתולוגיות, לחלומות, רפרנסים תנכיים, הקבלה בין שינה למוות, תיאור של תמימות ושלווה, והארוס. המשיכה לתיאור השינה  – פעולה אנושית בסיסית  ומצב קיומי מוכר שכל בני האדם ורוב בעלי החי מוכפפים לו וזקוקים לו – מקפל בחובו גם את התחושה האמביוולנטית גם אם לא המדוברת של הדמיון החזותי בין שינה למוות, והמורכבות הפסיכולוגית של מצב השינה בכלל וההקשרים הרבים הכרוכים בו בפרט – כל אחד חווה את השינה והחלום אחרת וזה מצב מאד אינדיבידואלי . התבוננות בציור של אדם ישן – משאיר מרווח ועולם אניגמטי שמתקיים בין הדמות המצויירת לבין עצמה ועולמה הפנימי ועולמו הפנימי ומבטו של הצייר המצייר אותה לבין הצופה ביצירה. זהו מרחב לימינאלי בו פועלים בו זמנית מבטים והבניות שונות של מבט, של כיסוי והסתרה לצד אופציה של חשיפה ופגיעות – וביניהם פועל מרחב הדמיון והחלום.
השינה מכילה מצב של רגישות, שבריריות גם פגיעות. דמויות בנותיו של האמן מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיז'מות – המגינות ומחבקות אותן , חיבוק אבהי מגונן.
את בן זוגו, ובן המשפחה שנרדם על הספה, הוא מצייר חשופים יותר עד עירום מלא, מבלי שאלו מייצגים דימוי אירוטי, העירום מתרגם לפני שטח, לצבע, לחומר לכתם.

תחושה אל-ביתית, תערובת של מוכרות וזרות, נוכחת ביצירה – שהרי מצב שינה הינו דימוי כה מוכר ומשותף מחד, אך אנו הצופים לא יכולים ולא נתקלים בדמותנו שלנו ישנה לרוב. לכן יש בהתבוננות בציורים אלו תחושה כפולה. מחד התבוננות תיאורטית של הבנה שגם אנו כך נתפסים בעיני מי שמתבונן בנו בשינה ומאידך תחושת ההצצה שלנו בלא מוכר.

רטרוספקטיבה של סדרות

התערוכה "רטרוספקטיבה של סדרות" מסכמת 20 שנות יצירה. הרעיון לתערוכה עלה בדעתה מתוך התבוננות בתערוכתה האחרונה ב"מוזיאון הטבע" בירושלים,  שבה בלט מגוון של סדרות ציורים בצבעי מים ובצבעי שמן – חלקם ציורים בודדים בגודל אחיד אשר חוברו לסדרה, ואחרים  צוירו מלכתחילה כסדרה על דף נייר אחד או  הוצמדו יחד במתכוון לתמונה פנורמית רציפה.

עבודותיה של ליאת פולוצקי היוצרת זה למעלה מ-50  שנה, מאופיינות בניסיון לתפוס את מהות הנוף והעולם הסובב אותה דרך המופשט. יצירותיה עברו גלגולים רבים במשך השנים, אך בכולן סגנונה המופשט למחצה מאלץ את הצופה לבחון אותן לעומק כדי לגלות מה מסתתר מאחורי הנגלה לעין.

התערוכה "רטרוספקטיבה של סדרות" נולדה מתוך רצון לסכם היבט אחד של יצירתה האמנותית ולאחר שהבחינה שרבות מעבודותיה לאורך השנים של פולוצקי הן למעשה סדרות – אף כי לא כולן נוצרו מראש ככאלה. פורמט הסדרות ניכר בכל תחומי האמנות שבהם יצרה: בעבודות צבעי מים על נייר, שאפיינו אותה משחר פעילותה, בעבודות צבעי השמן על בד, שהיא מציירת מאז סוף המאה שעברה, במיניאטורות, שבהן היא מתמחה למעלה משני עשורים, וכן בפרויקטים מיוחדים כדוגמת סדרות הקוביות שובות העין מהשנים האחרונות.

בתערוכה יוצגו סדרות שחלקן הוצגו בתערוכות בעבר, וחלקן נוצרו ממש בעת האחרונה ולשם תערוכה זו. הן מצוירות  בסגנונות שונים, אך החוט המקשר ביניהן בולט לעין. לעיתים היצירות משתלבות לתמונה אחת גדולה; במקרים אחרים הן ממשיכות זו את זו, משלימות זו את זו או מתמזגות זו בזו; בסדרות אחדות הנושא והסגנון הם המכנה המשותף. עם כל זאת, רבים מהציורים יכולים גם לעמוד בפני עצמם. בשנה האחרונה יצרה פולוצקי סדרות בנושא התחממות כדור הארץ בצבעי מים ושמן על בד, ואף הן יוצגו בתערוכה. המסר בצבעי המים בוטה וברור לעין, ואילו הסדרה בצבעי השמן היא אמורפית ומעודנת יותר.

 

מחוה לכדור הארץ הגרסה הישראלית

תערוכת עיצוב בהשתתפות ששים וחמישה מעצבים ישראלים המרגישים קשר עמוק ואימננטי לכדור הארץ ולמניפסט השימור שלו. המעצבים המציגים בתערוכה לוקחים אחריות על החומר שממנו הם מעצבים את המוצר ובוחרים בחומר ירוק, ממוחזר ומפתחים חומרים ברי קיימא.

תחילת תהליך אוצרות התערוכה והעבודה מול המעצבים החל לפניי שלוש שנים, טרום מגפת הקורונה -בחיפוש אחר מעצבים מקטגוריות שונות שייצאו עמנו (האוצרות) למסע הזה (ידועים וכאלו שפחות ובוגרי אקדמיות לעיצוב). הקורונה טרפה את הקלפים, והתערוכה נדחתה שוב שוב – אולם הרלוונטיות שלה הלכה והתעצמה במהלך המגפה.

65 המעצבים הישראלים והאקדמיות הישראליות לעיצוב שהוזמנו להשתתף בתערוכה ,הינם מכל קשת העיצוב השונים ובאים לדבר על השראה מן הטבע, קיימות, מיחזור, אחריות חברתית, אכפתיות, ייצור הנשען על עבודת יד, חיבור בין חומרים קיימים, פיתוח טקסטיל ובדים מחומרים אורגניים –  וכל זאת לשם יצירת עיצוב שימושי חדש. בתערוכה זו המעצבים התגייסו לשינוי מהפכני על מנת ליצור פתרונות חדשים וברי קיימא לעיצוב.

נוף- אישה

אנחנו חיים בעולם שמתאפיין באלימות.

האלימות של המגיפה, האלימות של שינוי האקלים, האלימות של תסיסה אזרחית ופוליטית, שכוללת את האלימות שבהקמת חומות. אלימות של גזענות מערכתית, אלימות משטרתית והסירוב לגנות את אלו האחראים. אני מדבר על האלימות שמכחישה זכויות שוות לקהילה הלהט"בית, לנשים, האלימות שבסירוב לקבל תוצאות של בחירות דמוקרטיות, ביטול הנחיצות של פלורליזם, שוויון ומגוון בכל.

אנו מצויים בתקופה שבני האדם החיים כאן היום אינם מעריכים יסודות של קיום הדדי שנרקמו כאן ונפרמו כאן במשך תקופות חיים ממושכות.

סדרת העבודות המוצגת בבית האמנים באה לבטא את היחס לאחר ובמיוחד לנשים בחברה .

הציורים מקומטים והופכים מדו מימד לתלת מימד  כמעשה אלים בנועם הציורי כשהדמויות המצוירות חלקן גלויות חלקן נסתרות מאחורי הכפלים.

 

 

זמן פרעות

האמן שמאי רן מציג  סדרת הדפסים שיצר בטכניקה של חיתוך עץ. העבודה מתכתבת עם ההיסטוריה היהודית רבת בסבל, תפקידה ביצירה הדתית ותרבותית היהודית והשפעתה על ימינו אלה.

XX73

חיים ברנשטיין מצייר לרוב בחצי חיוך ולעתים גם בכעס מאופק, לעולם לא בזעקה דרמטית, כך לפחות בעיני. האיפוק הוא כוחו של רפרטואר רחב ומגוון, יבול מרשים של עשרות שנות יצירה, ספוגה באוריינות אמנותית, שאינה מחביאה את חובה לגדולים. זו אוריינות בשלה שמתכתבת לעתים עם המוכר, עם מורשת הציור, לא כהדרן , אלא כדי לעשות את ההיפך בחיוך מהתל.

"האישה שמסרבת להביט", ציור מהשנה האחרונה שאינו מוצג בתערוכה, מגלם את הדברים האלה. האישה בתמונה מוצגת בעירום מהמותניים מעלה. היא מסרבת להתבונן בדמות גופה המתגבש בהליך הציור, ולמען העיוורון הנמשך הניחה על ראשה ועיניה מגבת מסמורטטת, מעין רשות לאומן לעשות בה כרצונו. השדיים הכבדות הם התמונה. הברכיים מקופלות מעלה כמו לתמיכה בהן, מין ייצוג של עזיבה עצמית. אבריה האחרים נפוחים, מטושטשים, חסרי טקסטורה, מעין ריאליזם אבסטרקטי. נכון אוקסימורון. בזכות הפנים המכוסות והכניעה לאמן, הצופה מגיב בחיוך מקברי או אולי באמפתיה, מי חסין בפני הצגה שכזאת של יד הזמן.

"האישה שמסרבת להביט", בכוחה הרטורי, מייצגת סגנון חכם של ניגודים אופייני לעבודתו של חיים ברנשטיין, אוסף גדול שראוי להציגו בראייה רצופה אחת.

מתוך הרישומים המוצגים בתערוכה התאהבתי בדמותה הפרולטרית של "האופה". אישה בעמלה, משורטטת בקווי שחור דקיקים מאוד, שאינם סותרים את עצבות המלאכה, ומעניקים לה עדינות פיוטית. הרישום מלא עומסי שחור שונים. גם פה נוכחת רטוריקה של התנגשות, הפעם רק בשחור. צפיפותו הכבדה של שיער האישה, מעין כתם סתמי, חסר עיצוב במכוון, אל מול עדינותה הטקסטואלית של החולצה שלבשה האופה לעבודתה, אולי כמחווה אישית מגוננת כנגד חדגוניותה של העבודה. הבעת השיעמום שלה, עם כל החסכנות הקווית של הרישום, כה ברורה ועצובה. היא לשה בצק, גוש חסר טקסטורה, אולי כסימבול לגורלה. מתחת לגוש הבצק מונחת מחצלת פשוטה, עתירת קווים סימטריים, קו מקביל לקו, אבל פשטות המחצלת היא זו שמקנה לבצק את תכונתו הגשמית ולאצבעות הלשות את כובדן הבשרני, העצוב גם הוא. כל אלה, אינם נחלתה של התבוננות ספונטנית, אבל הצופה איך שהוא מכיל את כל ההתנגשויות האלה כמקור התגובה הריגשית. היה רצוי ש"החלילן" יוצג לצד "האופה" כעוד דוגמא של מינימליזם קווי כמקור מבע.

תמונות הצבע שבתערוכה, אלה שיש בהן דמות אדם, מחזירות אותי אל מוטיב הטלטלה שעימו התחלתי.  יש משהו לא נכון, במכוון, במיקומן של הדמויות במרחב. הייצוג הפיגורטיבי מעוות. מוטיב השלד בדמויות כאילו נועד לחלל את היופי, את ליטוף הצבע. את המוטיב הזה מצאתי בהרבה מעבודותיו של ברנשטיין. דמות האדם כמו נגזרה מאיזה סיוט ומקלקלת הרמוניה צבעונית שהייתה יכולה להתקיים בלעדיו.  "אתה יודע" אמר לי פעם חיים במהלך שיחה על עבודותיו "נראה לי שמעולם לא התגברתי על מלחמת יום כיפור. שיש בי משהו מהלם קרב". אולי, מבלי משים, הצביע על המקור. זיהה בפני את נפש המכחול.

דר' יגאל משיח

על פי תהום

רגע לפני התרחשות, רגע לפני שהרוח  תשנה כיוון ותכתיב מציאות אחרת, רגע לפני שנתעורר לפורענות ולעבר עתיד נעלם…

 

ליאורה (קלעי) פולצ'ק מסמנת בציוריה ביקורת נוקבת על החברה האנושית שעוצמת את עיניה ומתכחשת לתרחישים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים, פוליטיים ואנושיים שעלולים להלום בנו. תערוכתה היא מעין מסע אל חוסר הוודאות  וחושפת  הרהורים  של סמני סכנה קיומית וחיים בעולם שברירי . יש לציין שהציורים צויירו לפני המלחמה באוקראינה, והם היוו מעין נבואה לקטסטרופה העכשווית.

 

עולם הדימויים של ליאורה נוגע הן בפן האישי והן בפן הגלובלי. היא מרמזת בציוריה  על הסכנה הגלומה בהתעלמות האנושית מזיהום כדור הארץ,  השינויים הדמוגרפיים, גלי ההגירה האנושית הכפויה, משברים הומניטריים,   נשים שקולן דמם תחת כוחות פונדמנטליסטיים וכו'. היא מביעה את חמלתה הרבה לאלו  שנאלצים לעזוב את כור מחצבתם ולהגר בתנאים מחפירים,  יחד עם זאת, במערבולת נפשית ומטלטלת, ובמעין חיזיון אפוקליפטי, היא מתריעה  מפני התנגשות ציוויליזציות,  דתות, תרבויות ובני אדם. הפורענות עומדת בפתחינו ואנו מסרבים להישיר מבט אל מול נורות האזהרה שמהבהבות,  בוחרים שלא לשמוע ולא לראות, בוחרים בעיוורון.

 

בציוריה מופיעים דימויים שמסמנים התרחשות בנאלית, אפילו לעיתים פיוטית. אלא שדימויים כמו העיט, הנשר  החיה, הצל, הסופה, ההתפרצות הגעשית וכו',  שוברים את הרוגע, מרמזים על אפשרות אלימה ודורסנית, מסמנים זירה פראית שמצפה  מעבר לפינה ואינה יכולה להציע לנו משמעות קיומית אופטימית בעולם של חוסר יציבות וחוסר וודאות.

 

ציוריה של ליאורה נועדו לגרום לצופה אי נוחות ותחושה כי אנו לא באמת שולטים בעניינים ולא באמת מוגנים. עבודותיה של ליאורה נעות בין מרחבים של ערכי הציור הריאליסטי, למופשט והאקספרסיבי. כל אחד מציוריה המרשימים, מעיד על ציירת עם אג'נדה מובנית, מעוררת מחשבה ויוצרת דיאלוג עם המתבונן בהם.

 

 

ליאורה, עורכת דין במקצועה, מציירת שנים רבות ויוצרת בסטודיו שלה

שבדרום תל אביב .

 

 

 

 

 

דרך השבר

בלב המיצב  דרך השבר של גילית לוין רונן, בוידאו -פרפורמנס מנפצת, עומדת פעולת הניפוץ של כלי פורצלן עגול ומושלם מעשה ידיה. ריסוק הכלי לרסיסים ניצב מול רעיון האובייקט השלם השברירי-העדין-היחיד. הדחף ההרסני והניפוץ המכוון, מפרקים את השלם-היפה-הנעים ומציעים השתהות בשלב ההתפרקות. גרעין התערוכה מצוי בשבירה ובשהייה במצב של פירוק, בדקונסטרוקציה, באי-בנייה.

המיצב הרב-תחומי הכולל בנוסף לשתי עבודות וידאו-פרפורמנס, פסלי פורצלן דמויי ראש ללא תווים וציורים הוא שבירת כלים במובן הרחב של המילה. זוהי הצצה להתנסות באבדן השליטה המוחלטת אל עבר מחוזות ניסיוניים, מסקרנים, מלהיבים ומפחידים גם יחד. תוך אמונה במילותיו של דר' סוס ״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.״

 

פתחו

במשך שנים חוזר דניאל שושן לבית שאן. באחת מתערוכותיו הקודמות, "וידוי משובש", הופיעו צילומים של אחיו הטובלים במעיינות העיר וכן מגוון מקומות מבית שאן וסביבתה, בציורי השמן הישנים שלו מבצבצים נופי האזור, וגם חפצים שנאספו בעיר מוצאים את עצמם בסטודיו.

למרות זאת, התערוכה הזו, "פִּתְחוֹ", היא הפעם הראשונה שנופיה של בית שאן, שיכוניה והאזורים הפתוחים שבסביבתה, מופיעים בגלוי ביצירותיו. החל מהצומת בדרומה של העיר בו נפרדות הדרכים לבית שאן ולירושלים וכלה בשדה, בצפונה של העיר, בו רועים הסוסים. בין לבין מופיעים השיכונים, השדרות, הרחובות והתל הארכיאולוגי, אבל אין אנשים. הדמות היחידה בתערוכה הוא בנו של שושן, שגדל הרחק מבית שאן, אבל מופיע בה טובל גם הוא, כמו אחיו של שושן, וכמו רבות מהדמויות בציוריו.

כל הרישומים נעשו בשנתיים האחרונות, תוך סגרי הקורונה, מלבד יצירה אחת – היחידה שצוירה בשמן על קנווס ושיש בה גם צבע – שנוצרה בתחילת שנות ה- 90. כמו בשאר היצירות, גם כאן, לפני כמעט שלושים שנה, מצייר שושן את נופי בית שאן וסביבתה. במהלך המזכיר את ציורי ההר "סנט ויקטואר" של סזאן מתחילת המאה ה- 20, הוא חוזר שוב ושוב לאותו איזור ומצייר את אחד ההרים בבקעה.

ציור ההר נתון בגריד – אותו מערך מוסדר של קווים אנכיים ואופקיים השומרים על מרווחים קבועים, ושאותו הגדירה רוזלינד קראוס כסמלו המהותי ביותר של המודרניזם, וגם אם לא אמרה זו במפרש – סמלו של המערב. אצל שושן הגריד המודרניסטי והמערבי מוכפל ומסובב, במהלך שאם יימשך, יצור את הבסיס לאחד הסמלים המובהקים ביותר של המזרח או אולי ה"דרום הגלובלי" – הערבסקה. השניות הזו בין הגריד לערבסק (שהופיע מאוחר יותר ברבות מיצירותיו) אצל שושן, שההבדל בינהם דק מן הדק אבל גם מגלם מערך שלם של יחסי כוח, תשוקות וסקרנות, ממסגר את "סנט ויקטואר" של שושן, וממסגר גם את דימויי התערוכה כולה. יחסי הדרום-צפון ומזרח-מערב ניכרים גם במבנה התערוכה עצמה, שכן הציר דרום-צפון שלאורכו נוצרו היצירות במרחב הגיאוגראפי של בית שאן הוסט לציר מזרח-מערב בחלל התערוכה, במהלך שממשיך את האופן המורכב שבו מתיחסות עבודותיו של שושן להגדרות של זהות ויחסי כוח.

בנייני השיכונים שנבנו בבית שאן, ובמגוון מקומות אחרים עם הקמת המדינה וגם מאוחר יותר, הם אחד מהביטויים המרכזיים של הגריד בסביבה הישראלית. הארכיטקטורה המודרניסטית שעוגנה בפרויקט הלאומי-ציוני הבטיחה לכל משפחה דירה דומה, שווה לדירות שנבנו סביבה וגם לאלו שנבנו בערים אחרות , במהלך סוציאליסטי שהבטיח וקיים רבות אך גם טשטש את הייחוד והזהות. שושן חוזר ברישומיו אל השכפול והשוויון שהרכיב את השיכונים אבל גם אל החריגות מהם שיצרו תוספות הבניה האחידות פחות, שיצרו בליטות וחללים ריקים. תנועת העיפרון עצמה, היוצרת את הרישום, גם היא חלק ממהלך יצירת הגריד, במיוחד במקומות בהם שושן רושם את המבנים שם קווקווי העפרונות הסדורים מדגישים את הבניה המודרניסטית של המבנים.

ביצירות אחרות, ובמיוחד ברישום הסביבה הטבעית – העצים, השדות והשמיים – נשמרים קווקווי העיפרון הסדורים, אולם הכיווניות שלהם משתנה ומתרבה. הם מתעגלים בהקיפם את העננים, ולפעמים אפילו סביב החיצים הצבועים על הכביש, ויוצרים, שוב כמו אצל סזאן, מרחב המאיים ליפול אל הצופה. מרתק לראות שגם בסביבה הטבעית, הגריד אינו נעלם כליל ומפנה מקומו לקווים המפותלים של ציור השמן, אלא הוא שומר על כשירות חלקית. הוא מבצבץ בגופם של הסוסים, בעצים או בשדות ומחזיר את הנוף אל המרחב המובנה, גם אם לא במפורש.

המקומות בהם נעלם הגריד, ואיתו קווי הרישום כולם הם החללים הנותרים ריקים ביצירות. העננים, החלונות, השדות ומנורות הרחוב – כולם מופיעים ריקים מרישום לעיתים. הריק ביצירות כמובן אינו מוגבל לעצמים הטבעיים או לחפצים מעשה ידי האדם, אלא ניכר במיוחד בריקנותם של המרחבים ששושן מציג. אין בהם א.נשים כלל ורק שלושת הסוסים, ובנו של שושן שאינו נמצא בבית שאן, מציעים נוכחות חיה. ההיעדר ניכר מאוד ברישומים. מבטו של שושן שמכתיב גם את מבטינו הצופות.ים בתערוכה הוא מרוחק, חייהם של מי שגרים במקום נרמזים אמנם דרך השלטים, העצים הנטועים בשורה והרחבות הבנייה אבל רישומם המיידי של בני האדם בסביבה – לכלוך, חפצים שהושמו בחוץ, חיות מחמד וכמובן גם גופם חסר -, והחללים הריקים בנוף הבולטים מאוד בתוך רישומים העשויים בקפידה, מדגישים עוד יותר את ההעדר. ימי הרישומים הם ימי הקורונה עם ההעדר האנושי שכפו הסגרים, אבל יש גם מסורת שלמה של אמנות, כזו שיצרו בני הזוג בכר בגרמניה, או אד רושה בקליפורניה למשל, שיוצרת תקדימים של הצגת מבנים מודרניסטיים ללא נוכחות אדם. גם בעבודתו של שושן עצמו היה ההיעדר מוטיב מרכזי לאורך השנים, ולמרות שהוא חוזר שוב ושוב אל חומרים ביוגרפיים והיסטוריים הנוגעים בו ישירות, מידה מסויימת של מרחק, שיבוש ואנונימיות נשמרת בכל יצירותיו.

אם נחזור אל הציור הפותח את התערוכה נראה כי ההפרדה בין ההר והגריד אינה מוחלטת. הגריד פולש אל ציור הנוף, וגם הציור, האפור, יוצא אל הגריד והמרחב האדום במשולש אחד קטן. החריגה הזו, שבה אין הר אלא חלל אפור ריק, חריגה הפועלת במרחב המודרניסטי של האמנות והארכיטקטורה אבל תחומה דווקא על-ידי הגריד השני המרמז על בואן של הערבסקות, וזולגת מתוך נוף הבקעה אל מרחב האמנות, היא בזעיר אנפין תמציתה של התערוכה כולה.

 

מסע של יצירה

עבודותיה של זהבה לופו מזמינות את הצופה למסע פנימי עשיר בצבעוניות,טקסטורות וקומפוזיציות מופשטות

האמנית יוצאת למסע חיפוש שמוביל אותה לצורות וכתמים חדשים, מארג מוזיקאלי רב שכבתי שנשען על מתח בין הסמוי לנגלה, בין סערת רגשות לצלילים הרמוניים.

זהבה לופו מציירת בשמן על בדים בפורמטים שונים, חלקם גדולי ממדים וחלקם בינוניים. היא משלבת בין כתמיות קצבית, משיכות מכחול רחבות וקווי רישום דקים, כמו גם הדבקת דפי תווים והנחת צבע זהב בוהק כחלק מהקומפוזיציה העשירה.

לצד כל אלה, המעידים על חופש והנאה בהנחת הצבע ותנופת היד הציורית, ניתן לזהות מודעות לפורמט, לקומפוזיציה ולדימויים מעולם המוסיקה.

זהבה לופו מפתחת שפה אישית בשדה המופשט המקומי.החשיבה המופשטת שלה ניכרת בציוריה דרך ההתייחסות למשטח הציורי , מגוון הטקסטורות ומשיכות המכחול המיומנות שיחד יוצרים מארג רב שכבתי שמאפשר אין סוף אסוציאציות חזותיות, יופי וחוויה אסטטית עמוקה.

אריה ברקוביץ  אוצר התערוכה

שירת העשבים

"בנחלים בהרים היו פעם טרוטות-פלגים. היה אפשר לראות אותן עומדות בזרם הענברי והשוליים הלבנים של

סנפיריהן מתקפללים רכות בזרימה. הן הדיפו ריח טחב ביד. לטושות ושריריות ופיתוליות. על גוויהן היו דגמים

תולעיים שהיו מפות של העולם בהתהוותו. מפות ומבוכים. של דבר שלא ניתן להשיב לאחור. לא ניתן לעשות

נכונה שוב. בגאיות העמוקים שהן חיו בהם כל הדברים ישנים מן האדם, והם המו מסתורין".

קורמאק מקארתי – הדרך

DOUBLE TAKE

פרויקט רפלקסיבי על קשר אם ובת.

אשה מתוך אשה.

הפרויקט נעשה על שתי תקופות חיים מקבילות וטעונות בשינוי טרנספורמטיבי.

אישה צעירה בקצה העשור השני, לפני יציאתה לדרך.

אישה בוגרת בתחילת העשור השישי, טרם ההתכנסות.

נאחזות ומשחררות, דומות ושונות, נפרדות וחוברות.

האחת הולכת והאחת ניצבת

והמרחב אחד.

 

דיוקנו של אדם

 

הייתי  צלם צעיר, אוטודידקט ,

קיבלתי  עבודה מאתגרת – יצירת ארכיון לבית האמנים בירושלים , צילומי רפרודוקציות ופורטרטים של חברי אגודת האמנים , יוצרים ירושלמים ידועי שם, עילית האמנות הישראלית ,שחיו ויצרו בירושלים, לצד  בצלאל.

שנה וחצי סבבתי בין האמנים שפתחו את הסטודיו שלהם בפני,

אני, הצלם הצעיר, ניצבתי  מול אמן מוכר וקיבעתי דימויו אל ספרי ההיסטוריה

לא ממש הבנתי את חשיבות העשיה, והאיש הצעיר והבועט שהייתי לא ממש התרגש .

שנים חלפו , ירושלים איבדה את מקומה המוביל באמנות, ואני, התפתחתי כצלם תעשיה, בעל גישה יחודיות ויצירתית, ועבודותי המסחריות הוצגו בארץ ובעולם.

הדיגיטציה  בשדות היצירה שלי שינתה את התנהלותו של עולמי המקצועי.

על ציר הזמן, השתנו הדברים.

גם חיי האישיים עברו טלטלה ומהפך .

בשנים האחרונות, במסגרת שינוי נתיב, אני עוסק  ביישום הידע והניסיון הרב שצברתי כצלם יוצר ומעצב אל תחומי האמנות הפלסטית ,

בארכיון הפילם שלי פגשתי את הנגטיבים הישנים של פרוייקט בית האמנים,  והבנתי לראשונה את עצמתם של הפורטרטים שצילמתי אינטואיטיבית לפני ארבעים וחמש שנים.

מרביתם של האנשים אינו עימנו יותר , והיוצרים הצעירים של אותם ימים הם וותיקי השבט היום…

למעשה, גם אופיו והתנהלותו של האמן העכשיווי שונים במהות, , לפנינו,אם כך, הצצה אל ההיסטוריה של האמנות הישראלית כאשר שכנה בירושלים…

אני, מביט בתמונות, באנשים , ומבין, מתוך פרספקטיבת חיי, את משמעותו של המפגש האישי שלי עימם .

קיבלתי, מכל אחד מהם, טיפה קטנה של מהות בגרותי.

 

כחול ,אדום ,צהוב

 

כחול, אדום, צהוב הם צבעי היסוד, אבני יסוד המגדירות סדר בסיסי, מצומצם, ממנו מורכב העולם האין סופי של הצבעים. שונית גל מתבוננת בעולם דרך ספקטרום מוגדר בן שלושה צבעים ממנו היא צופה בנוף, בגוף ובאובייקט במבט המסנן את המיעוט מתוך הריבוי. גל מציירת סצנות משפחתיות מתוך התבוננות בנוף ילדותה בקיבוץ שדות ים, תוך הגדרה אפריורית של תבנית ציורית החוזרת על עצמה.

 

הצורך להבין את סדר העולם, למצוא ולפענח בו את ההיגיון המבני ולתת פשר לכאוס, מביא את גל לחיפוש תבנית המתקיימת בבסיס התופעות. תבנית המגדירה, דרך תהליך הציור, קשר בין העין – הכרה לבין המציאות הנצפית. "כל אשר עלינו לעשות הוא לגלות את הנוסחאות המסתתרות מאחורי התופעות, את הפיסיקה הכתובה בספר הטבע" (1). גל מאמצת חוקיות צורנית וצבעונית המשקפת סדר עולם מחשבתי רגשי המתקיים בבסיס התופעות עליהן היא צופה, הן הקרובות – ציורי סצנות משפחתיות והן הרחוקות – במבט אל הנוף.

 

שונית גל בוחרת בצמצום. בראיה זו המעוט מגדיר את הריבוי ומכיל אותו. עולם התופעות נאסף למעין "קפסולות" ובכך ניתן יותר להבנה. סוד הצמצום נמצא הן בתפיסת החלל והן בתיאור הדמויות. תלת הממדיות בציור הנוף ובדמויות משוטחת, התייחסות מועטה לפרטים: לאור וצל או לנפחיות.

סדר דומה לזה הוגדר במניפסט של קבוצת ׳דה סטיל׳ בתחילת המאה ה-20. רוח הציור מתוארת כמנוגדת לספונטניות, בעלת סדר אופקי ואנכי, מוגבלת לשלושה צבעי יסוד ומתארת חוויה אוניברסאלית השואפת לאיזון ולשלמות.(2)

 

גל מכתיבה לעצמה חוקים ויוצאת לעולם "ללכוד" חוויות. היא מסננת אותן דרך רשת החוקים וכך, מתאפשר לה צמצום הבחירה ו"מסגור" החוויה. ההתמדה בחוקיות אחת לאורך זמן  יוצרת סדרה בעלת זהות מבנית המכילה סיפורים מורכבים. היא מנסה ללכוד זמן ומקום אך שומרת על עמדת צופה קבועה וכביכול לא מעורבת.

הבחירה בשלושה צבעי יסוד בלבד מגדירה גם סכמה רגשית. בציורים, לכאורה, אין ביטוי רגשי משתנה דרך צבעוניות עשירה אלא הוא מוחלף בייצוג רגשי קבוע ואובייקטיבי. כחול, אדום, צהוב הם מעין קודים רגשיים החוזרים על עצמם ללא השתנות וכמעט ללא גיוון.

 

יחד עם הרצון לייצר שפה "אובייקטיבית", נוצרת שפה סימבולית רגשית המבטאת פן סובייקטיבי בציורים: אפשר לחוש בצהוב, לדוגמה, צורב ושורף במשטחי צבע גדולים המתארים חול  אך עזים כשמש הצהרים. הצהוב מופיע לפעמים ככתמי שמש על פנים אך נראה גם כצריבה או צלקת. האדום הצובע את השמים ונשפך ככתמי דם על המים הוא גוף אדום כדם, הנדמה לפעמים כחיה מאדימה או צרובת שמש. הכחול נדמה כים אפל, הר מסתורי, גוף כחול וקר או אוורירי וקל.

 

גל מגדירה ותוחמת אזורי צבע המשנים את מראה הדימוי ומשמעותו. משטחי הצבע מופרדים זה מזה בקווים ברורים ויוצרים כתמים המעצימים את הניגוד בין חלקי גוף ונוף ובין חלקי הגוף עצמו. חומריותו ושכבותיו החושניות של הצבע יוצרות ניגוד לאחידות הצבע ושטיחותו ומעצימות חוויה רגשית. הפנים נדמים אז כמסכה, הבעותיהם ספק מאיימות ספק גרוטסקיות והנופים נדמים חלומיים או סוריאליסטים.

 

הבחירה בצמצום הצבעוני ובשטיחות הפרספקטיבית היא פן אחד בציורים כשלצידו מתקיים העיוות הצורני המייצר חוויה סוריאליסטית ופרשנות סימבולית. אלו פורעים את הסדר הכפוי ויוצרים מפגש מעניין בין איפוק לעצמה רגשית עזה.

 

1) אנקורי מיכה והאזרחי אוהד, גלילאו גלילי, "בסוד לויתן" מחשבת ישראל במבט מיתולוגי פסיכולוגי, הוצאת מודן, 2004, עמ' 110

2) מניפסט תנועת ׳דה סטיל׳, De Stijl,Stedlijk Museum ,Cat.81, 4-16

סובב הולך

עבודותיה של אסתר בכר בתערוכה "סובב הולך" בבית האמנים הן פרי יצירתה משלוש השנים האחרונות.

בכר יוצרת בציור ובפיסול זה מספר עשורים, שבהם התנסתה במגוון חומרים ומצעים. ביצירתה היא עובדת בכמה ערוצים בו-זמנית בטכניקות ובתכנים שונים. בעשור האחרון חזרה לרישום ולציור של מודל ונוף תוך שהיא מנהלת יחסים דואליים עם החומר, יחסי קרבה וריחוק.

בכר חולקת עם אמניות נוספות את סטודיו 53 בבת ים (לשעבר חלל במכון לאמנויות פלאסטיות בת ים). בסטודיו המרווח רושמת בכר מודלים בנייר ובבד באופן ראשוני; רישומים אלו יעובדו לאחר מכן על-ידיה בסטודיו בביתה. "בסטודיו בבית לבד אני מתחילה לעבוד על הכול מחדש. אני בונה נפח לדמות בקו, מעין חוט שעוטף את הגוף" מעידה האמנית.

עבודות בד

בעבודות הבד מופיעים נופים, צמחייה ודמויות. הגוף, ובעיקר הגוף הנשי, מעסיק רבות את בכר, והיא מרבה לצייר ולחקור אותו. "בעבודתי יש רפטטיביות המאיימת לכבוש את הגוף העירום על-ידי סלילי הצבע שיצרתי בעזרת המכחול" אומרת האמנית. בכר מציירת בנוף ומצלמת נופים בטיולים באתרים שונים, תצלומים המעניקים השראה לציורי הנוף בסטודיו. היא מציירת ציורי נוף חופשיים הנמצאים על סף ההפשטה ממקומות קרובים ורחוקים. הצמחייה המקומית מאוזכרת בעבודותיה בדימויי הקקטוסים.

עבודות נייר

רישומי הנייר נעשים בעט כדורי צבעוני, בקו אחד ללא מחיקה. בעבודות בפורמט קטן מופיעים דימויים של חיה, אדם, חפץ או צמח. הדימויים, הנעטפים בקווים, יוצרים תחושה תלת-ממדית. הרישום נעשה בתנועה מתמדת החוזרת הלוך ושוב. רישום שחור-לבן עדין ולירי מתעד קולגה מפסלת פסל בסטודיו בבת ים.

עבודות על עץ

בעבודות הדיקט מופיעות דמויות של חיות דמוניות, יצריות, פראיות וויטליות, המצוירות בדבק חם, במעט צבע ובקווי רישום בשחור-לבן. לעתים פני החיה מופיעות חזיתית ולעתים רק בצדודיתן. עבודתה החופשית והאקספרסיבית של אסתר בכר יוצרת שיח ייחודי בין מצע לקו.

 

אירית לוין, אוצרת

SOMEPLACE WERE SOMETHING IS GOING ON

 

"…לא יעזור להם אם ישחילו לכאן את הראש ויגידו: 'בואי תעלי חזרה, ילדה!" אני רק אביט למעלה ואגיד: 'טוב, אז מי אני? קודם תגידו לי ואז, אם ימצא חן בעיני להיות האדם ההוא, אעלה. ואם לא, אשאר לי כאן למטה עד שאהפוך למישהי אחרת".

(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. תרגום: רנה ליטוין)

***

 

עדי גל מציירת נשים צעירות בסצנות ביתיות, ספק יומיומיות ספק דרמטיות, שלקוחות משלושה סרטים: Sedmikrásky של הבמאית Vera Chytilová (צ'כיה, 1966), Mujeres al borde de un ataque de nervious של Pedro Almodóvar  (ספרד 1988), ו- Chacun cherche son chat  של Cédric Klapisch (צרפת, 1996).  למרות שכל סרט מגיע מארץ אחרת ומעשור אחר, הפריימים שעדי בוחרת לצייר חולקים הלך רוח משותף מובהק כל כך עד שנדמה שהם מספרים סיפור אחד: סיפור מר-מתוק על הצורך להתבגר ולהשתנות, על להיות-או-לא-להיות מישהי אחרת; סיפור על בלבול וגעגוע, אבידות ומציאות, אכזבה וציפייה; על כמיהה אל מקום כלשהו, שבו קורה משהו, אולי.

 

הנשים שעדי מציירת מונצחות בעיצומה של תנופה. לפעמים, כשהן רוקדות למשל, אפשר ממש לראות אותה. אבל גם כשהן מלטפות חתול או יושבות על אדן החלון – הדי התנועה שקדמה לפריים, בדיוק  כמו הדי התנועה שתבוא רגע אחריו, עולים מהתמונה ברורים וחדים ממש כמו הפריים עצמו. הן מלטפות חתול או יושבות על אדן החלון אבל אין בכך שום נינוחות, להפך: הן מעבירות את הזמן, מחכות, דרוכות, לקראת משהו אחר שקורה במקום אחר.

 

Where to?-

–  Someplace where something is going on

 

(דיאלוג – בתרגום לאנגלית – מתוך Sedmikrásky Daisies )

 

"'התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?'

'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול.

'לא אכפת לי כל כך לאן –' אמרה אליס,

'אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,' אמר החתול.

'-בתנאי שאגיע לאנשהו,', הוסיפה אליס כהסבר."

 

***

עדי היא בוגרת המחלקה לאדריכלות, האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", ירושלים, 8991.  בשנת 3002 סיימה תואר שני בתכנית "אדריכלות, אמנות וחלל בר חלוף"

בUniversidad Politecnica de Cataluña -, ברצלונה. עבודת התזה שלה עוסקת בקשרים ומעברים בין ציור לארכיטקטורה.

 

יעל זך

 

לי שביל

שם התערוכה לי שביל לקוח מתוך השיר "פס דם", המופיע בקובץ שיריי "בולעת את החרדה", שיצא לאור בשנת 1992.

 

שרית לילה נולדה כשרה בשנת 1955 בירושלים,. כבת יחידה להורים ניצולי שואה, הושפעה מחוויות הטראומה של הוריה ובמיוחד מאלו של אימה.  ההשפעה הייתה כה עמוקה עד כדי הזדהות מלאה עם האם הניצולה.

שרית לילה איננה מדחיקה את עברה, היא  חוזרת שוב ושוב אל הילדות, ואל מחוזות הכאב והפצע השותת. היא עושה זאת מזוויות שונות וכך מביאה עדות ממה שחוותה, כמו גם ריפוי לעצמה ולכל מי שסובב אותה.

בשלוש השנים האחרונות שרית לילה מציירת מתוך צילומים ישנים מאלבום הילדות שלה ומשתמשת גם בצילומים של ילדות שנספו בשואה  וילדות לאחר טראומה. בתערוכה זאת בחרה שרית לילה להעלות זיכרון לאחיותיו של אביה, שנרצחו כילדות בשואה וחלק משמות העבודות הם השמות שלהן.

בחלק מהתמונות מתוארת הילדה הקטנה, שכדי לשרוד  נפשית החביאה עצמה מאחורי מסיכה. דרך עבודות הציור, מעמידה לפנינו שרית לילה  את  תיאטרון הנפש שלה, ומשתמשת בתחפושות, קישוטי שיער,  בובות ובעלי חיים.

תוך כדי החיפוש אחרי הילדות שאבדה, מוצאת שרית לילה בין כתמי הצבע הגועש את הקו האותנטי והמיוחד שלה.  כפי ששרית לילה כותבת "הרשום מסתתר בי, קצת מבויש, אך מודע לעצמו, כמו שיר חרישי שחי בתוכי."

בעבודתה, שרית לילה מופיעה כאישה בעלת נפש עצמאית ואינטואיטיבית. היא מעיזה לתת דרור לתת מודע ולכוחות שבתוכה, ומתוך כך היא מציפה את הנייר שעליו היא עובדת בצבעים מדוללים במים, ומאפשרת לזרימות ולנזילות של הצבע לבנות את המרחב.   עבודותיה של שרית לילה  אקספרסיביות וחזקות, וחודרות אל הבטן הרכה של המתבונן,

וזה עיקר השוני שבין תיעוד של מה שהיה לבין יצירת אמנות, שעומדת בפני עצמה וגם מתכתבת עם ההיסטוריה. כאילו האמנית מתקשרת אמת שמעבר לה למען עצמה ולכל מי שמתבונן בעבודותיה.

למרות השימוש בסקלה מצומצמת יחסית של צבעים, עבודותיה של שרית לילה עשירות בצבעוניות ובין כתמי הצבעים מתגלים לעיתים יצורים ופנים שהופיעו שם ללא הזמנה, והם עדות ליכולותיה המיסטיות של האמנית.

העבודות של שרית לילה  מהדהדות את חוויות העבר, וחושפות את הכאב והבדידות, אבל הן מקרינות גם אנרגיית חיים תנועה ודרמה.

הר זהב ים שחור

בתערוכת היחיד החדשה של יעל יוהס מוצגות עבודות צילום אותם היא יוצרת במקומות שונים

בארץ ובעולם. מקומות אלה הם מעבדות המחקר בהן היא עובדת, סביבות מקומיות, אתרי תעשייה,

שולי נוף אורבני, ויעדים רחוקים אליהם היא נוסעת ומבקרת.

הנוף המקומי אליו נמשכת יוהס ובו היא עוסקת בתערוכותיה, ממוקם בין שולי נוף עירוני, מפעלים,

אזורי תעשיה והעיר. בנסיעותיה בעולם היא מתמקדת בחללים של מבנים שונים, בהם וילות

אירופאיות הדורות, אולמות קונצרטים, שדות תעופה, אתרי קניות וארכיטקטורות חדשניות

ואוטופיות. בתערוכה זו משלבת יוהס, יותר מבעבר, את התנסותה וסביבתה המקצועית הכוללת

מעבדות מדע, מחקר וטכנולוגיה מתקדמת בהן היא פועלת כמדענית. שילוב זה מקנה לתערוכה

מרחב חזותי אניגמטי ומסתורי.

יוהס, מדענית במקצועה, מביאה לידי ביטוי את המבט החוקר עם זה של הצלמת, בעיסוק בפרטים,

בהוויה של חללי פנים לא מוכרים ובנוף חיצוני שמופיע בתערוכה זו כבעל אופי מינימליסטי ומרוחק.

בצילומי המיכשור המעבדתי נפער חלל פנים חדש שמאבד את משמעותו התפקודית כאשר היא

מסתכלת אל תוכו. כך נבנה המתח בתערוכה, שמעורר ציפיה למשמעות נוספת, הנשענת על

המעבר בין התמונות והעולמות השונים.

תערוכה זו הינה תערוכת היחיד החמישית של יוהס, ארבע מהן אצר גלעד אופיר ) "נמר בטוקיו"

2102 , "הארת שוליים" 2112 , "טריטוריה אחרת 2112 " (. החיבור עם אופיר נרקם בשנת 2112

כאשר יוהס למדה אצלו צילום וביקשה להמשיך באופן עצמאי את עבודתה עמו. החל משנה זו,

גלעד מלווה ומנחה אותה ואוצר את תערוכותיה. בנוסף השתתפה יוהס בארבע תערוכות

קבוצתיות. ד"ר יעל יוהס הינה ראש צוות מחקר במעבדה לחקר מחלות זיהומיות, מכון פלסנשטיין

למחקר רפואי, בי"ס לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב.

הווה מושלם

מאיה סמירה מציגה מיצב וידאו רב ערוצי בו היא מתעדת נשים בשנות השלושים לחייהן, יושבות דומם אל מול המצלמה, ומנסות להתבונן בה ככל הניתן. הניצבות נטולות הסחות דעת, בסטודיו על רקע לבן, קלוז אפ, פורמט אנכי, כמבוקש בפורטרט ה"קלאסי". הן לבדן אל מול מבטה הסטטי של המצלמה, מנותקות מקצב החיים המסחרר, מתנגשות פרונטלית עם עצמן, חלקן מתוך מקום של חיפוש, וחלקן מתוך השלמה.

התערוכה מטפלת במאבקים שנותרו לאישה אל מול הנורמות והקונבנציות המוכתבות ע"י היסטוריוגרפיה מערבית גברית במהותה. יחסי הכח המתקיימים במפגש שבין המתבונן אל מול הניצבת הינם בעלי מעמד אונטולוגי חברתי. הביסוס התמטי בתערוכה מושתת על הגותו של ג'ון ברגר המפריד בין קיימות חברתית נשית לגברית. האחרונה הינה אקסטרנית או חומרית, ותלויה בהבטחתו של הגבר לכח ועוצמה אותם הוא מפעיל על אחרים. הנשית, אינטרנית בתפיסתה, מגדירה את עצמה ביחס לנורמות ולקונבנציות המוסריות החלות עליה. היא מתבוננת תמידית  בעצמה ובוחנת את דמותה ביחס למרחב החברתי אותו הגדיר הגבר.

שאלות רבות עולות מתוך ניסוי חברתי זה, אודות נורמות וקונבנציות מוסריות עמם מתמודדות המצולמות. האם אלטרנטיבות היסטוריוגרפיות יכלו לשנות את מעמדן של הניצבות אל מול המצלמה? האם מעמדה החברתי של האישה העכשווית עדיין מרגיש מאוים באותו מפגש תפיסתי בין המתבונן למושאו? האם שחרור האישה הצליח להסיר מעליו את הקונבנציה המאשימה באצבע את האישה כחוה (ביחס לאדם) ?

———————–

מאיה סמירה, אמנית רב תחומית, עוסקת בעיקר במדיום הדיגיטלי, חיה ויוצרת בין ישראל וסן פרנסיסקו, שם סיימה את המאסטר במכון לאמנות, לאחר הצטיינות בלימודי הצילום – BFA במנשר.  תערוכתה זו הינה לכבוד מימוש פרס אאוטסט לאמן הווידאו בו זכתה בחממת הווידאו של צבע טרי 2016.

 

לינק לפריוויו

SOUNDSCAPES

באובייקטים המורכבים והגדולים של  אבינועם שטרנהיים, משולב עולם דימויים המושפע מתרבויות שבטיות פגאניות כמו גם פנטזיות של סרטי אימה ומדע בדיוני. האובייקטים, כך קורה,  שזורים לרוב במקצבים משתנים ובמבניות מורכבות המושפעים וקשורים קשר הדוק לאנרגיות ולסאונד של המוזיקה.
בתערוכה בבית האמנים, משלב אבינועם לראשונה פס קול שהוא יצר כחלק מהמיצב בחלל הגלריה. היצירה המוסיקאלית בת 14 הדקות נועדה ומנסה ליצור מרחב, חלל שהצופה נע בתוכו. המוסיקה מחברת לזיכרון מזמן לא ידוע. כמו האובייקטים של אבינועם גם לסאונד שהוא מנגן ויוצר יש מאפיינים פרגמנטריים, איכויות רישומיות.

אבינועם שטרנהיים, מוסיקאי ואמן. הבסיס לעבודה שלו הוא המוזיקה. מזה כעשר שנים הוא יוצר ומופיע עם להקות אינדי-רוק (לבנון, Suicidal Furniture). המוזיקה לוקחת חלק חשוב בהבנה ובפעולה שלו גם כאמן פלסטי.

שטרנהיים מעיד על עצמו כי הוא  עובד בעצמות גבוהות, מיידיות, מתפוצצת, אגרסיביות בעלות מבנה ותכלית  המתגלים באופן אינטואיטיבי תוך כדי התעסקות בחומר וחשיפת הפוטנציאל הטמון בו – בדומה למבנה של קטע מוזיקלי.

שטרנהיים עובד לרוב עם אובייקטים שמוצא ברחוב, שאריות חומרים, חפצים זרוקים, פגומים, שאיבדו את מקומם בעולם, נזרקו וננטשו. חשוב לו לשמור על הזהות של האובייקטים והחומר ולהחיות אותם מחדש, לטעון אותם בשימושיות מסדר מדומיין, בפונקציונאליות מופרכת.

העבודות הפיסול והסאונד של אבינועם מכירות בהתפתחות הטכנולוגית והמדעית, ובכללן גם בעודפות ובחוסר התוחלת של הדימוי. הן מבקשות לחזור לתמימות ילדותית של משחק וסקרנות, המלאכותי והתרבותי הוא הטבע והעולם שבו פועלות העבודות.

העבודות נסובות סביב השאלה: איך פנטזיה בוראת את המציאות שסביבנו ואיך המציאות מתפרקת חזרה אל תוך פנטזיה של משהו אחר. השימוש במה שנתון בעולם משמש את אבינועם כמצע פורה ליצירת אגדות חדשות וסמלים.

מקרוב

תערוכת יחיד למאירה מייזלר בגלריה משרדיה בבית האמנים. מייזלר מציגה צילומים אשר מפרקים את המציאות לפרגמנטים. ללא נרטיב מוגדר, מייזלר בוחרת פרטים מתוך הצילומים ומגדילה אותם, כך שהדימויים נראים בין מציאות ודמיון, ללא זמן ומקום, כזרם תודעה אסוציאטיבי. ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

נוף בערפל

תערוכת היחיד השניה של עינב זיו אילון, התהוותה במהלך השנתיים האחרונות בהן שבה ליצור בישראל וליתר

דיוק בשכונת מוסררה שבירושלים, לאחר שהות בניגריה שבאפריקה. שכונת מוסררה שוכנת בהצטלבות החברה

הישראלית המכילה קהילה חרדית המתגוררת במאה שערים, פלסטינים החיים במזרח העיר וקהילה ירושלמית

חילונית במוסררה שרוב תושביה היגרו לישראל ממרוקו ומדינות צפון אפריקה וסבלו מקיפוח והזנחה מצד

המדינה.

בתערוכה זו מבקשת האמנית להעמיק את עיסוקה בנוף כמושא תשוקה טריטוריאלי, כזירה של יחסי כח. ׳נוף

בערפל׳ היא תערוכה שמגיבה להצטלבות זו דרך דימויים החורגים מהטריטוריה הלוקאלית ונלקחים מנגזרות

מגזינים של תיירות רחוקה . שיבושי הנוף בציוריה של זיו יוצרים ערפול חושי ותחושה של קריסת הדימוי לתוך

עצמו עד שזהותו מתערערת.

עינב זיו אילון, ילידת חיפה ( 1983 ), חיה ויוצרת בשכונת מוסררה, ירושלים. סיימה בהצטיינות לימודי

אמנות במדרשה בבית ברל ( 2010 ). זוכת מלגת שרת לציור מטעם קרן אמריקה ישראל ( 2011 ). בימים

אלו כותבת עבודת מחקר בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית. בעבודותיה עוסקת ביחסים בין הטבע

לאדם דרך מושגים של נראות וכח.

בזכות כפות ידיך

"בעצם, הכול התחיל בשוטטות. כן, פשוט כך. בסמטאות השוק, ברחובות הדרומיים של תל אביב. אחר כך התחלתי לחפש אותם ברחבי הארץ. אני אוהבת להתבונן בכפות ידיים. כאלה שמספרות לי סיפורי חיים. ידיים עמלות, מחוספסות, חזקות, יציבות. כאלה שיודעות ימים ארוכים של עשייה. ידיים של אחרוני המוהיקנים שאינם מוותרים וממשיכים בעמל יומם, כפי שרגילים לעשות מזה שנים רבות. הם שנושאים על כתפיהם ניסיון מקצועי עשיר ואינם נוהים אחר הקדמה הטכנולוגית".

כך מספרת טלי בן דור על המסע שלה בעקבות בעלי המלאכה. בסדרה הטיפולוגית שצילמה, היא מתארת אב-טיפוס של אחרוני עובדי הכפיים: נגרים, רפדים, סנדלרים, נפחים, מסגרים ועוד. מלאכות עתיקות שנעשות כמעט רק בידי גברים, בסביבת עבודה עמוסה, צפופה ומלאה בכלי עבודה וחומרים, כולם לבושים בגדי עבודה ולכולם ידיים חזקות ומחוספסות.

בן דור בחרה לצלם בשחור/לבן, כך היא מדגישה את ההשתייכות של בעלי המלאכה האלה לעבר, לעולם הולך ונעלם. הנושא וסגנון הצילום המכוון בעבודותיה מזכירים את הצלמים הקלאסיים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר את עבודותיו של הצלם August Sander הגרמני (1964-1876) שמיפה את החברה הגרמנית, על פי מעמדות ומקצועות.

במהלך היום הגיבורים בפרויקט של טלי בן דור אוחזים בברזל, בעץ, בעור או בבד, ומפעילים כוח בפטיש, מַקְצֵע, מברג או מקדחה, אך היא צלמה אותם דווקא ברגעי מנוחה, כשהם עומדים או יושבים מוקפים בסביבת העבודה שלהם, עמוסת הפריטים.

הצילומים של טלי בן דור הם הספד מלא הערכה לא רק לבעלי המלאכה והמקצועות שייעלמו מאיתנו בקרוב, אלא גם לאורח חיים ייחודי, שייעלם יחד אתם. אולי אלה ההדים האחרונים של המאה העשרים.

מה קורה אחי?

עבודותיה של אנה פרומצ'נקו המוצגות בבית האמנים בתל אביב, פועלות באופן מדורג. על מנת לעמוד על טיבן החוויתי, יש להתמקד ברבדים המרכיבים אותן ולהבין שמדובר בדימויים שעברו עיבוד ממוחשב, תהליך אבולוציוני שמערער על מציאות של זמן, מקום או זהות מוגדרת.

כיסא המפלט שמופיע בתערוכה בגודל מאיים, כאובייקט שזה עתה יצא ממעמקי האדמה, גוש מוצק ופיסולי ספק פרה-היסטורי ספק עתידני, משמש נקודת אחיזה ומוצא ליצירות הדו מימד שבתערוכה שמחליפות זהויות. אנה יוצרת יש מאין, זהויות מומצאות, מלאכותיות, בדיוניות ותיאטראליות. היא מציגה זהות כבדיה, חלקים טכניים (נגזרות מתוך כיסא המפלט), מקבלים צורות מיתולוגיות דמויות אלים עתיקים או מסכות טקסיות מתרבויות בלתי מזוהות.

מה קורה אחי? שם התערוכה, הוא כמו שדר שמגיע בגלוית דואר מהנסיך הקטן שנחת אי שם במרחב הזמן, בכיסא המפלט אותו אנה מצאה בדמיונה, ומעוררת את סקרנותנו מחדש לקשר עם הטייס הקטן בתערוכה זו.

אנה פרומצ'נקו אמנית רב תחומית העוסקת בציור, פיסול ואמנות דיגיטאלית. חיה ויוצרת ב"א. בוחנת בעבודותיה את הקשר בין החזות של דימויים ודמויות למטאפיזיקה שלהם. למדה תולדות אמנות, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בוגרת בית הספר הגבוה לציור 'קלישר' בתל אביב. עבודותיה נמצאות באוספים רבים בארץ ובחו"ל. הציגה בין היתר במוזיאון פתח תקווה, מוזיאון רמת גן, מכון לאמנות בסאן דייגו, קליפורניה.

הגיבור האמיתי של העקדה היה האיל

עבודותיה של אנה פרומצנקו המוצגות בבית האמנים בתל אביב, פועלות באופן מדורג. על מנת לעמוד על טיבן החוויתי, יש להתמקד ברבדים המרכיבים אותן ולהבין שמדובר בדימויים שעברו עיבוד ממוחשב, תהליך אבולוציוני שמערער על מציאות של זמן, מקום או זהות מוגדרת.

אנה לוקחת אותנו הצופים, למסע חוויתי במרחב האינסופי של עבר, הווה, עתיד.  היא משייטת במרחב כמו טייס שפלט עצמו עם כסא המפלט, בין שמים וארץ, בין הגשמי לרוחני, בין מציאות לדמיון.

כסא המפלט שמופיע בתערוכה במלוא גודלו כאובייקט שזה עתה יצא ממעמקי האדמה, גוש מוצק ופיסולי ספק פרה היסטורי ספק עתידני, משמש נקודת אחיזה ומוצא ליצירות הדו מימד שבתערוכה שמחליפות זהויות . אנה יוצרת יש מאין, זהויות מומצאות, מלאכותיות, בדיוניות ותיאטראליות.היא מציגה זהות כבדיה, חלקים טכניים ( נגזרות מתוך כסא המפלט) , מקבלים צורות מיתולוגיות דמויות אלים עתיקים או מסכות טקסיות מתרבויות בלתי מזוהות.

כסא המפלט על משמעותו המטאפורות בתרבות המודרנית( הצלה,חיים,מוות,פחד) עובר מוטאציה אינסופית בעבודות הפרטניות בתערוכה, בהן פרטים וחלקים מזוויות שונות של הכסא מקבלים דימויים ואיזכורים לתרבות עכשווית בה קווי הגבול התרבותיים מתמזגים עם אלמנטים שונים כמו החושני,הפראי והעל זמני שפועלים יחד ליצירת תהליכים בלתי צפויים כפי שזה נראה ברצף העבודות של אנה פרומצנקו.

בעבודותיה, אנה בוראת באמצעות דמיונה הפורה, עולם שלם שהוא בא בעת ממשי וקונספטואלי, מסתורי ועל טבעי. יש בעבודותיה אלמנטים של חיים ומוות, גוף ורוח, עבר ועתיד, ממשי וסמלי.

מה נשמע אחי שם התערוכה, הוא כמו שדר שמגיע בגלוית דואר מהנסיך הקטן שנחת אישם במרחב הזמן בכסא המפלט אותו אנה מצאה בדמיונה ומעוררת את סקרנותנו מחדש  לקשר עם הטייס הקטן בתערוכה זו

אריה ברקוביץ   אוצר התערוכה

 

לקשט את העצב

 

במקום כמו מקדש בזערן פין מוצגת תערוכת זיכרון.

מפגש ודיאלוג בין עולמות חומריים – אדמה שרופה, רקמת חרוזים, צבע, שאריות תרבות מלוקטות…

בובות נשים בקיר דמויות איקונות מכוסות אריגים אתיופיים.

פסלים וציורים טעונים כוחות מאגיים כמו לקראת פולחן נעלם…

 

מאירה מייזלר

בעקבות

 

התערוכה "בעקבות" בבית האמנים בתל אביב היא תערוכת מפגש של אמנים ישראלים עם יצירות  איקוניות מתרבות המערב. האמנים הישראלים שואבים השראה מציירים ומפסלים מתולדות האמנות, ויצירותיהם משמשות עבורם כר נרחב לחקר אידאי וצורני במרחב ובזמן עכשוויים. הם ממשיכים שושלת בין-דורית של ציירים העובדים בהשראת ציורי מופת  של "מאסטרים" קודמים, ויוצרים בדרכים שונות מרחב התבוננות אישי. כל אמן מתכתב בדרכו עם ה"מסורת" במסע מרתק במחוזות ההיסטוריה.

האמנים משוטטים במעין "מנהרת זמן" בתולדות האמנות, דולים דימויים ומנכסים אותם, ויוצרים מחוות ליצירות קלאסיות נוספות מעבר לעבודות המוצגות בתצוגה. אצל מרבית האמנים ניתן לראות בסטודיו סקיצות וסדרות עבודות הבוחנות את האמן האהוב ויצירה מסוימת ומתחקות אחריו לאורך זמן. בתערוכה בבית האמנים בחרנו להציג עבודות של כל אמן בעקבות אמן אחד בלבד.

אמני התערוכה נוגעים בתמות שונות המעסיקות אותם ביצירתם בדרך כלל דרך מושאי עבודתם. הם משתפים וחושפים פרטים ביוגרפיים אישיים; נעים בין גבולות המגדר ותהיות על הגוף; בוחנים את אידיאל היופי והיעלמותו; מעלים חרדות, מאוויים ופנטזיות; בודקים טרנספורמציה של תוצרי תרבות  דרך הפריזמה האישית. לעיתים הם עושים זאת במחקרים אינטנסיביים ופעמים אחרות בנגיעות קלילות ובהומור.

בהתבוננות ביצירות שהאמנים הישראלים מתחקים אחריהן, ניתן לראות השפעות ודיאלוגים של המאסטרים הנבחרים עם ציירים ופסלים שמהם אף הם הושפעו. כך הם מתווספים, לולאה לתוך לולאה, לשרשרת בין-דורית החוקרת, תוהה ומתחקה.

אירית לוין, אוצרת

 

 

לצאת מהכלים

ראובן זהבי, אמן החי ועובד בירושלים ומרצה בבצלאל, מציג בגלריה העליונה בבית האמנים בתל אביב תערוכת יחיד בשם "לצאת מהכלים".

במוקד התערוכה סדרה של צלחות פלסטיק חד-פעמיות מצוירות וסרטוני וידאו, המרכיבים יחד את העבודה סרוויס עיסאוויה. העבודה כוללת עשרות פריטים ועליהם רישומים וציורים של הכפר עיסאוויה. הכפר מתואר בסצנות דמיוניות על רקע פסטורלי של מראות הלקוחים מעולם האמנויות הדקורטיביות של יפן והמזרח הרחוק. לדוגמה, במקצת העבודות ניכרת השראת איורי הפוקוסה (FUKUSA), שעיטרו עטיפות מתנה בטקס התה היפני בין המאה ה-17 למאה ה-19. בתי הכפר ממוקמים בנופים זרים ומדומיינים, הנצפים מחופי מפרץ אקזוטי, גשר פסטורלי או גן בוטני קסום, ולצדם מתוארות סצנות של ציד ברווזים, ציפורי לילה, צמחייה ופגודה המצויים על חופים רחוקים.

העבודה סרוויס עיסאוויה עוסקת במנגנוני המבט והעיוורון; הצופה בעבודות נאחז בניגוד החריף שבין היצירה ובין המציאות, בין הנראה לעיניו ובין הידע העמום שלו על המתרחש בו – אזכור לעימות הסמוי הטמון בשגרה השלווה של עולם האקדמיה היושב על הר הצופים ומשקיף על עיסאוויה, ששגרת החיים בה מופרת תדיר בעקבות אירועים אלימים.

בסדרה אחרת בתערוכה מוצג אוסף מחבתות טפלון שעליהן חרוטים רישומים של כביש 443, על כל אמצעי הביטחון וההפרדה השלובים בו, באסתטיקה של הסוואה ובנאליזציה מתוחכמת. במחבתות טפלון אחרות חרוטים מראות קרקס: צופים ולוליינים, אילוף חיות טרף, קהל שמביט מעלה בהתפעלות – גם כאן ישנה רמיזה לאקטואליה.

סדרה נוספת המוצגת בתערוכה מורכבת מכלי נחושת ישנים המטופלים בצריבת אוקסידים ובחריטה, ועליהם רישומים בהשראה יפנית של צוללות השקועות במים אקזוטיים על רקע עצים, ענפים ועופות מים.  כלי השיט הימיים היקרים – סמלי העוצמה השקטה והסמויה, המעסיקה את זהבי ביצירתו לאורך שנים – נוגעים במרחב המעורפל שבין השתקה לצנזורה עצמית בתהליך יצירת האמנות.

גוף ראשון יחיד

מעטים הציירים, בפרט אלה שנכנסו לדפי ההיסטוריה של הציור, שלא התעסקו בנושא "הדיוקן העצמי" או שלא ציירו והתנסו בציור פורטרט עצמי. החל מלאונרדו דה וינצ'י, דרך אלברכט דירר, רמברנט, ואן גוך, ארנסט לודוויג קירכנר, אגון שילה, מאוריצי גוטליב, לוסיאן פרויד, אביגדור אריכא ועד רבים אחרים שקצרה היריעה כאן מלהזכירם.

למרות העיסוק הבלתי פוסק בנושא זה, נראה כי עולם הציור לא ידע ממנו שובע ועדיין, גם בימינו, ציור דיוקן עצמי הוא רלוונטי ועכשווי וימשיך להוות נושא מרכזי באמנות, גם בעתיד הנראה לעין.

ציור דיוקן עצמי הוא אחד הדברים הקשים ביותר ליישום בתחום הציור, אך באותה עת גם אחד המרתקים בו. בתהליך מעין זה נכנס המצייר לרבדים עמוקים ביותר של נפשו וקשה לו להפריד בין המבט ה"אובייקטיבי" בקליפה החיצונית של דמותו, לבין הלכי נפשו והתדמית העצמית הסובייקטיבית שלו. פעמים רבות אנחנו פוגשים אנשים המופתעים מהדיסוננס בין הדרך בה הסביבה תופשת אותם לבין התדמית העצמית שלהם.

ההתבוננות הממושכת במראה והעיסוק בעצמי, ברובד החיצוני והפנימי, הם  סוג של תהליך תראפויטי שמחזק את האינדווידואליזם וה'אני' של האדם, בנוסף למימד הציורי , זוהי דרך להתבונן ולקבל את העצמי הפנימי והחיצוני כאחד.

עצם ההתמקדות באמנות הוא סוג של עיסוק בזהות, באני החד פעמי ,באגו ובאלטר אגו . אמן, מעבר למיומנות אותה הוא רוכש, יגיע תמיד ל"אני", ל"גוף ראשון יחיד".

בתערוכה שלפניכם, מוצגים ציורי דיוקנאות עצמיים של למעלה משלושים משתתפים בפרוייקט זה. רובם  התבוננו בבבואתם המשתקפת מן המראה. במעט מהעבודות היתה התבוננות בצילום עכשווי או זה הלקוח מהעבר והיו גם כאלה שתרגמו את הלכי נפשם ועבדו מהדימיון.

הפרויקט הזה מקבל ערך מוסף בזכות השונות של המשתתפים וגישתם השונה לנושא הפורטרט העצמי

בפרט ולציור בכלל ומצרופם יחדיו  לתערוכה ייחודית אחת.

 

גד אפוטקר,

חידת השבר

ציון בהלול חושף מבעד לעבודותיו מתח ויזואלי המשקף מתח נפשי נסתר.

בעבודותיו מתוארים ריק ואפלה, צללים, בדידות, דמויות שאינן מזוהות. הצילומים ברובם בשחור לבן, צולמו בעלטה כשהכהות בולעת את מרחב היצירה כמו "החור השחור", יחד עם שביב אור פתאומי הבוצע כאבחת חרב את עלטת הכהות. כתם האור מייצג אופק בתוך המרקם האחיד של הכהות. נקודת מגוז של רסיס אור מפציעה בתוך יקום מלא בעלטה. ניתן להמשילו מטאפורית כאותה "נקודה סינגולרית" לפני המפץ הגדול.

 

הצילומים של ציון בהלול מאופיינים באיפוק, בקרה ושליטה בטון הרגשי. מצד שני, הם רומזים על "לחישה זועקת" המתאפיינת בדיאלוג של אדם הצופה רחוק למול חשכת היקום. בעבודותיו נוצרת מתיחות אסתטית המעוררת את הצופה לפענח את פשרה.

 

יצירתו של ציון בהלול נראית כמופשטת מן המבט הראשון, ואט-אט בתהליך של אוריינות ויזואלית, הצופה מצליח לעבור מ"זום-אאוט" ל"זום-אין" ולראות את המציאות הריאלית הנחשפת כרמז. חלון החוצץ בין עלטת החדר הפנימית לבין האור הדחוס מבחוץ, נוף כהה עם אלומת אור של מרפסת תלויה בעלטה.

 

כמו כן, ביצירתו קיים מתח אסתטי. היא טומנת בחובה מסתורין שבו הצופה חש יופי אלגנטי של חשיכה מתמשכת, אך גם דריכות למול אותו שבר בלתי-צפוי. כתם אור בוהק המשעבד את העין ונותן תחושה של מכת ברק פתאומית. ציון בהלול מציג פתרון פלסטי ייחודי בסגנון היצירה שלו, המשלב גם הפשטה וגם רמז של ריאליה, גם שלווה טוטאלית של עלטה וגם הבזק אור של מתח ויזואלי פתאומי המטלטל את הצופה.

יגאל ורדי 2017

לופ

מיצב הוידאו של איתמר שמשוני,"לופ" מתרחש בסטודיו של האמן. לאחר עזיבת האמן את הסטודיו משתלטת על הסטודיו רוחו הדמיונית אשר מחליפה את האמן ומפיקה מספר פעולות משונות ומפתיעות בחלל הסטודיו.

רגע של נחת

בתערוכתה החדשה של צילה פרידמן, עבודת סאונד וטקסט, מנציחה את הרגע שלא ניתן להגדיר במילים. בתנועה וחוסר תנועה, מגדירה מחדש את היכולת מול אי היכולת, כאשר אצל אדם רגיל אין לזה משמעות אצלה הוא נבדק כל הזמן מחדש. אז  מתי בפעם האחרונה עשית ספורט? אהה,  ספורט אני עושה  לעיתים קרובות…

עמק הירדן

סדרת הציורים אותה מציג ערן רובינפלד בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בנופי עמק הירדן אותם ראה במהלך נסיעותיו הרבות מיפו לקיבוץ דגניה ב'.

התבוננות מתמשכת דרך התחבורה הציבורית וההליכה ברגל בשדרות הברושים, שדות החיטה, הרי הגולן והכינרת, הביאו אותו לפתוח חשבון אינסטגרם, לצלם ולהעלות לאפליקציה.הפורמט הדיגיטאלי יצר אצל ערן סדרה אותה החל להעביר לציורים על בדים צבעוניים שמנסים לדמות את רוח הצילום הדיגיטאלי המטופל.

הציורי הנופים מוגשים בשטחים צבעוניים סגורים גראפיים על גבול המופשט. הצבעוניות פנטסטית מזכירה את ציורי הנוף של דויד הוקני האנגלי ואת אורי רייזמן הישראלי.

הנגב ביום חולין

מיצב הוידאו של איתמר שמשוני,"לופ" מתרחש בסטודיו של האמן. לאחר עזיבת האמן את הסטודיו משתלטת על הסטודיו רוחו הדמיונית אשר מחליפה את האמן ומפיקה מספר פעולות משונות ומפתיעות בחלל הסטודיו.

מה המרגש

תערוכה קבוצתית ייחודית בבית האמנים תל אביב, כחלק ממיזם רחב יותר שמטרתו לקדם את הנגשת האמנות הפלסטית לכלל האוכלוסייה, ובפרט לקהל העיוורים וכבדי הראייה. האמנים המציגים בתערוכה ניצבו בפני האתגר לוותר על המימד החזותי גרידא של עבודתם, וליצור אמנות תלת מימדית שמתפענחת תוך נגיעה ומישוש. באופן זה התערוכה גם מציבה ניגוד מעניין לאיסור המקובל של מוסדות אמנות לגעת ביצירות המוצגות בהם. העבודות בתערוכה מציגות מבחר רחב של צורות, חומרים ומרקמים, וחלקן אף משלבות סאונד. בנוסף לכך, לטובת הקהל לקוי הראייה, כל הטקסטים והשלטים בתערוכה נכתבו בכתב ברייל ובצורה מותאמת, וכן יעמדו לרשות הקהל מכשירי שמע, כולם באדיבות הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה. 

האמנים המשתתפים: אריה ברקוביץ, ז'אק ז'אנו, יורם אפק, איתמר בגליקטר, גיא לוגשי, אייל רוזמן, אטי ספינדל וורוניקה אלרן. אוצרות: אורית לוטרינגר וורוניקה אלרן. 

נשימה

בכל נשימה יש שאיפה, הכנסה,

החדרת אוויר, חמצן, הכלה,

המחייה והמכלה.

בכל נשימה יש נשיפה, הוצאה,

פליטת אוויר או עשן, הקאת

גוף, דבר ועניין.

המייצב הזה הוא עבור החיים

הנושמים, השואלים והתוהים

השואפים והנושפים לדעת.

האיש, האישה, האש

הלוחשים פנימה

והחוצה.

 

כמיהה

תערוכת יחיד לגד קולר בגלריה תחריט בבית האמנים תל אביב, בה יוצגו 8 ציורים של דמויות המביעות כמיהה לחיבור, לקשר ולאהבה. אוצר: אריה ברקוביץ.

מגדלת אורח רוח

תערוכת יחיד ליעל קדם בגלריה משרדיה בבית האמנים תל אביב. ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

לפנות ערב

תערוכת יחיד לאילנה שגיא בבית האמנים בתל אביב, אשר מציגה רישומים שונים של בני אדם הנמצאים, כמו האמנית, במהלך של התבוננות. הרישומים בגרפיט, דיו ופחם, נוצרים בתהליך של רישום ומחיקה, גילוי והסתרה, ומבטאים ניסיון לתפוס את המורכבות והחמקמקות של הדמות המתוארת. אוצר: אריה ברקוביץ. 

אי כאן אי לשם

תערוכת יחיד לחיותה רוטר בבית האמנים תל אביב.

כתמים ונוף

"בתערוכת כתמים ונוף של רבקה בר דב … מוצגים ציורי נופים מקומיים שנטבעו בתודעתה,. אלו אינם נופים מוסימים, אלא נופי זיכרון המאגדים בתוכם רשמים שנאספו משהייה בטבע במהלך השנים והם מעידים על חיבור לאדמה". — מההקדמה.

HURLY BURLY

תערוכת יחיד לרעיה מנובלא בבית האמנים תל אביב. שם התערוכה, Hurly Burly, הינו ביטוי שמשמעותו 'אנדרלמוסיה', ונאמר מפי אחת המכשפות במחזה השייקספירי 'מקבת'. בתערוכה, רעיה מנובלא מציגה רישומים, ציורי שמן ועבודות פיסול צמודות קיר, כאשר כל העבודות מצפינות בתוכן סימנים המעידים על מקורות ההשראה שלהן.

נשים קטנות

נשים קטנות Little Women

תערוכת יחיד לחגית שחל בבית האמנים תל אביב, המציגה עבודות הדפס ו-וידאו העוסקות בייצוגי נשים בסרטוני פרסומת בישראל. העבודות מספקות מבט ביקורתי ופמיניסטי על המבט הגברי הנוכח בפרסומות הללו, אשר מעצב ומנמיך את הנשים. האמנית מדגישה את ההעוויות המוגזמות של השחקניות, הקולות הצווחנים והרמיזות המיניות. גוף עבודות ההדפס נוצר בטכניקה מסורתית של חיתוכי לינולאום, אשר גם נחשב למדיום 'גברי', וגם מתאים בעיני האמנית לאופי הבוטה של העבודות עצמו. את התערוכה מלווה מאמר מאת ד"ר קציעה אלון. אוצר: ניר הרמט. 

זמן חלום

תערוכת יחיד לשריל אקסלרד בגלריה סף בבית האמנים תל אביב, אשר שואבת השראה מזמן החלום של התרבות האבוריג'ינית. אוצרת: כילי קורן.  

LEGEND

הפסל רפאל לומס ובנו הצלם תאי לומס, מנהלים דיאלוג מתמשך שתחילתו ב- 2006: מהלך פיסולי ארוך הוליד תיעוד צילומי ולאחר מכן יצירות צילומיות העומדות בפני עצמן, ואלה בתורן הניבו שיתוף פעולה עם רקדנים ולהקות מחול בארץ ובחו”ל ויצרו סדרות צילום חדשות. השניים הוזמנו לשהות בNew Lab  בניו יורק במהלך 2017 על מנת לתרגם את תנועת המחול עם הפסלים לרישום דיגיטלי ואת הרישום להדפסה בתלת מימד היוצרת פסלים מופשטים. רפאל לומס החל מהלך זה של מעברים בין מדיומים ובו זמניות של מדיומים לפני מספר שנים שנים אשר הביא אותו להיבחר בשנת 2010 כעמית בפלטפורמה היוקרתית TED ואף להציג חלקים משפה זו בכנס שנערך ב- Monterey ב-2014.

עניינו המרכזי של הדיאלוג האמנותי הנפרש בתערוכה הוא הכיסא, אובייקט שנעשה בו שימוש וביטוי רב בתולדות האמנות המודרנית והעכשווית בעולם ובארץ. עבור רפאל לומס, העיסוק בכיסא התפתח מתוך עיסוק באובייקט אחר – הגלגל – והוא מסמן עבורו אובייקט מטמורפוזי, מטפורי ואף פולחני, המתחיל כרדי-מייד מוגדר ופונקציונליסטי והופך לפסל מרקד, חסר יציבות, ומלא תנועה המתממשת בין הריק והחומר. שיתוף הפעולה עם תאי בנו יוצרת רצף והתפתחות של חוויה אמנותית המושתת על דיאלקטיקה מתמדת בין צורות, קומפוזיציות וסימבוליזם.

התערוכה מהווה נקודה בזמן על הרצף של הפרויקט הקרוי iChair Project  ושבליבו מתקיים המנעד הרחב והמתח בין מישורי פעולה שונים המתרחשים בו זמנית. שם התערוכה Legend  – מקראה, שכן היא משליכה לעולם של פנטזיה אבל מכילה  קודים של התבוננות. היא מורכבת  מפסלי כסאות, תצלומי טריפטיכים ותשעיות של הפסלים, תצלומים המשלבים בין רקדן וכיסא, הקרנות של קטעי תנועה ומחול עם הכיסא ורישום התנועה ופסלי תנועה שנוצרו  כהדפסים תלת ממדיים של הרישום.

מחול הסנסנים

התערוכה מתרכזת בעיקר בסדרת עבודות ואובייקטים בהם עושה מינץ שימוש בוחן בחומרים הרבגוניים והגולמיים של עץ הדקל. ביניהם, כפות עלי הדקל, הסנסנים שהם מעין גבעולים שעליהם נישאים פירות הדקל, קליפות גזע הדקל וחלקים נוספים.

יצירת העבודות כולן , כרוכה בעשייה עמלנית וסיזיפית, רבת שעות ומדיטאטיבית של חיתוך והדבקת סנסנים גזורים זה לזה ולאובייקטים הגדולים והקטנים כאחד.
ענפי הסנסנים הארוגים אל תוך האובייקטים, מייצרים תנועתיות בתוך צורות מכונסות וסגורות אותן בונה מינץ מחלקי קליפות וסיבים של הגזע. פירות יצירתה של מינץ עשויים רובם ככולם מחומרי גלם טבעיים ולא מעובדים שמקורם בעצים, זרעים, פרחים, גזעי וענפי עצים, תרמילים ופירות. בחלק מהעבודות השימוש בחומרי גלם אורגנים אלה תוך פירוקם והרכבתם לכדי אובייקט חדש ודמיוני המדבר בשפת הטבע מבליט מוטיבים המאזכרים קשר לעולם פגאני, שיבטי ופולחני.

ANGRY MAN AND OTHER TYPES

נקודת ההתחלה של הציור לעולם אינה מתוכננת או ידועה מראש,

הכתם או הקו כשלעצמם מנחים ומובילים אותי תוך מתן חופש למיקרי ולספונטאני, בדרך זו

אני יוצרת לעצמי סיטואציה של "הרפתקה" שניראית לי תמיד חדשה ומאתגרת.

הן בציורי הדמויות והן במופשט,עוסקת במהות העולם הפנימי שלי וייחסו אל הקונטקסט

הסובב  אותו, בתפר שבין המודע ללא מודע, בין השליטה לחוסר שליטה, זהו המקום

שבו אני מוצאת את האיזון.

WE ARE HERE FOR EVER

תערוכת היחיד WE ARE HERE FOREVER של האמן הרב תחומי דודיק אופנהיים היא מיצב תלוי מקום הממלא את חלל הגלריה. אופנהיים כותב, רושם ומצייר דימויי מלחמה על קרטונים, יריעות פוליאתילן זול ומפות שולחן חד פעמיות. רובים, טנקים, כדורים, סמלי יחידה ודגלים, כל אלו עוברים בעבודה טרנספורמציה גרפית ומרכיבים מבנה צבעוני מלא תנופה ובו בזמן ארעי. דימויים וססמאות המלווים בדרך כלל בפאתוס מרכיבים בעבודה מבנה רעוע, המעלה הרהורים על עכשיו מול נצח, יופי מול כיעור, והישראליות שאנו מפנטזים עליה למול זו של היומיום.

עבודות 2015-2017

הטכניקה יוצרת את התוכן

בעזרת סרטי הדבקה שגזורים לחתיכות קטנות ומודבקות על מצע קרטון או פרספקס, יוצרת יעל רשף משטחי צבע, אובייקטים, קווים – בטכניקה שדומה לטכניקת פסיפס. בטכניקה מיוחדת זאת היא מביאה את סיפור המקום

 

במרכז תערוכה זאת עומד הכד/אישה במגוון המשמעויות והסימבוליקה שהוא נושא. וברקע נופי הארץ בעונות השנה המתחלפות

אבני המקום

 

סיפרה לי צרויה, בתי, כי בעת שיצאה נשמתו של בנה אביתר נבקעה תקרת החדר וירדו זוג ידיים מלמעלה לקחת אותו, והוא רק הסתכל בה, כאילו ביקש את אישורה, ונעלם.

ליוויתי רבות את נכדי אביתר במצלמתי בחייו הקצרים, ורק טבעי היה לי להמשיך ולצלם בבית הקברות שבו מצא את מנוחתו, כאילו בכך אני שומר ומשמר את המשכיותו, אם לא פה אז במקום אחר.

מאז אני בא למקום בקביעות , מנסה לקלוט, להבין באמצעות האור והצל את מה שעובר עלינו באירועים מעין אלה.

יש לי מצלמה ואִתה אני נע בין עונות השנה, בינות לאבנים, לעצים , לשיחים, לאור ולצל, מנסה לתפוס את אותו שבריר שנייה המחולל משהו בתוכי. כך עוברות שבע שנים.

אני קולט את השילוב בין צורת האבנים לבין תנוחתן, שיש בו אימה, צער ותקווה; את האפלולית בין השיחים; את המסתורין לעת ערב, כשידיים נעלמות מדליקות לפתע עיניים מאירות המקיפות אותך מכל עבר; את משמעותו ואת פשרו של הכיתוב על האבנים, חלקו ברור, חלקו סתום וחלקו מחוק.

תודתי לרונית, שגיבשה וזיקקה את העבודה עד לתוצר הסופי.

הייתי כאן

בתערוכה תוצגנה כ – 20 עבודות. מתוך יומני הטיסה שניהל בשנות ה- 60 בהיותו טייס קרב, נבחרו דיווחים, צילומים, רישומים ופתקים, אותם הקרין על לוחות מתכת מוחלדים. אלה היו המצע לכמאה עבודות בהן השתמש בטכניקות מגוונות של צביעה, הדבקה, חריטה ושריטה.

התערוכה מלווה בסרט וידיאו ובקטלוג.

אוצרות : אריה ברקוביץ, דפנה נאור

 

יפתח ספקטור שירת בחיל האוויר, הטיס את המטוסים המתקדמים בחיל, החל מהמיראז’ים בשנות ה- 60 ועד ה- F16 בתחילת שנות ה- 80. השתתף בקרבות אוויר ובמבצעים במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובהפצצת הכור האטומי בעיראק, מילא תפקידים בכירים ביותר בחיל האוויר.

עם השנים העלו הזיכרונות פטינה של פרספקטיבה היסטורית. הפרטים הקונקרטיים, לעיתים טראומטיים, התגבשו לתחושות ולרעיונות מופשטים.

 

בהתייחסו ליומני הטיסה כנקודת עוגן, יצר ספקטור גוף עבודה, אישי ביותר, המכיל עשרות לוחות מתכת מטופלים. מתוך שכבות החלודה והצבע עולה דו שיח מרתק בין האיש, שהוא מן הסתם, כולנו, לבין האירועים, העדויות, הזיכרונות, שותפות הגורל והכח המרפא של השכחה.

 

הדרך

התערוכה 'On the Way / הדרך' מציגה תחנות במסע מופשט. חמישה אמנים מציגים דימויי "דרך" בה המסע לעולם אינו מסתיים. זהו מסע קיומי המתבונן פנימה תוך כדי תנועה.

התערוכה שואבת השראה מסיפורי מסע וממיתולוגיות, בהם הדרך חשובה יותר מן היעד.

העבודות מזמינות את הצופה לשוטטות, להסתכלות ולבחינה עצמית ביחס לזמן, לדרך החולפת, הנעה, רצופת מעברים, פניות ומכשולים, מול וגם יחד עם כוחות של טבע ואדם.

סימני הדרך המוצגים בתערוכה עומדים על היחס שבין השפה ומסמניה לבין מציאות מרובדת שסופה אינו ידוע.

רשמים משיטוט עירוני

״שיטוטים ברחובות יד אליהו, הוביל את שלומי נחמני לתעד את תבנית נוף מגוריו,

על ידי שימוש בטכניקת דפוס התחריט היבש. ההדפסים כאילו עוצרים את הזמן מלכת,

ומתוכם עולים דימויי נוף עירוני יחודי; נוף רומנטי, רגיש, כמעט נכחד.״

גם זו וגם זו


תערוכת יחיד לאמנית שירלי גולדשטיין בבית האמנים בתל אביב.

קימוטים

 

בתערוכתה בדים חשופים מציגה אביבה וקשלק וייזר סדרת עבודות מהשנתיים האחרונות שבמרכזה עצי לימון. מקור ההשראה למהלך היה עץ הלימון שגדל בחצר בית משפחתה, בשכונה שהוקמה על ידי פליטים שהגיעו לארץ מאירופה, וליווה את ילדותה ונעוריה. שנים רבות מאוחר יותר שבה  וקשלק וייזר אל עץ הלימון, שסימל עבורה את האתוס הארץ ישראלי, ובמעין פעולת הצלה המודעת לחמקמקות הזיכרון ולזמן האוזל החלה לציירו. במעשה הציור המוקפד, העמלני והסיזיפי, הער לכל ניואנס, וקשלק וייזר מותירה עקבות הפוצעות בעדינות אך בחדות את קליפת הנוסטלגיה שעוטפת את הזיכרונות שגולמו בעץ הלימון.  ככל שהתקדם תהליך העבודה תפס הצל מקום הולך וגדל בעבודות, והוא מבטא את התפכחות מההבטחה שחפן בחיקו האתוס הארץ ישראלי.

 

4 טכניקות הדפס

תערוכת יחיד לאמנית אאידה סטולר בבית האמנים בתל אביב. העבודות שיוצגו בתערוכה הן עבודות חדשות מהשנה האחרונה, שנוצרו במיוחד עבורה. העבודות כולן נעשו בטכניקות שונות של הדפס, מדיום שסטולר חוקרת לאורך העשור האחרון. בתערוכה, האמנית השתמשה בדימוי ראשוני זהה, והדפיסה אותו שוב ושוב בשיטות שונות. כך, היא בוחנת באיזה אופן הדימוי משתנה, מה החשיבות של המשטח עליו הוא מופיע, וכיצד הצופה מגיב לאותו דימוי, כאשר הוא מופיע במגוון אופנים. 

בתערוכה יוצגו ארבע קבוצות של עבודות, שמוגדרות על פי הטכניקה בהן הן נוצרו. קבוצה אחת היא של הדפסי שקע, שכוללת: תחריט, דרייפוינט (תחריט יבש) וארווטינט. קבוצת העבודות השניה היא ליטוגרפיה על גבי לוחות עץ. שתי הקבוצות הנוספות נוצרו בשתי טכניקות דומות אך מנוגדות, שעושות שימוש בחומצה על גבי משטחי לינולאום. הקבוצה הראשונה מציגה את הדימוי כהדפס בלט, ואילו השניה מציגה את אותו הדימוי בצורה שקועה, ויוצרת למעשה תמונת נגטיב.

חומר בלתי שתיל

במעבר הגבול במכס הרוסי בודקים היטב את מטען הנוסעים. לא ניתן להכניס או להוציא שום דבר שיש לו שורש. בשפה היבשה של המכס, זה נקרא "חומר בלתי שתיל".

בתערוכה בוחנת האמנית את מצב ההגירה מרוסיה לישראל כמצב חלימה. בדומה למכס במעבר הגבול, גם במעבר אל החלום לא ניתן להוציא או להכניס שום חומר. אפשר  רק להתבונן, ולבחור נקודת תצפית נוחה כדי לבחון את מושג הבית.

הבית, שהיה פעם מקום ממשי, הולך והופך עם שנות ההגירה למקום אגדי, חסר ממשות: לחלום. כל העבודות בתערוכה הן תוצאת מחקר רב-שנים שמעמת (ומוהל) מציאות וחלום.

כמו מושג הבית, כך גם דימוי הגוף משתנה. הגוף, שאמור להיות מקום מוגן המכיל בתוכו את כל האנושי, הופך לשקוף, חסר הגנה וחסר הגדרה – למרדף אחרי הגוף, לרוח רפאים.

 

***

תערוכת היחיד של אלינה רום כהן כוללת פסלים, רישומים ועבודת וידאו שצולמה ברוסיה, בעיר הולדתה של האמנית, טגנרוג.

פסל של נערה שהטורסו שלה עשוי זכוכית נקרא Dreaming Machine./'מכונת חלימה'. אך למעשה התערוכה כולה מייצרת עולם-חלום, שאליו נכנס הצופה-המבקר. הוויתור על קירות הבית המגוננים, על קירות הגוף, מאפשר לעבור את בדיקת המכס המחמירה של מכונת החלימה ולבדוק את החומרים החדשים והלא-צפויים שהחלום רווּי בהם: והצופה הולך בהדרגה ונשבָּה בעולם הפנימי הזה, הקונקרטי כל-כך, ועם זאת השביר כל-כך – ולא רק בגלל החומרים שמרכיבי התערוכה השונים עשויים מהם, אלא בגלל אי-יציבותם האימננטית: ממש כמו רצפת הרפסודה המתנדנדת שבעבודת הוידאו. זהו עולמה של מהגרת: חסר יציבות מעצם טבעו; לא שתיל.

 

 

 

 

עבודת הוידאו צולמה בשכונת דייגים על שפת הים. זוהי שכונה של בתי עץ בני  מאה-וחמישים שנה, שמגובבים   זה על גבי זה לאורך שלושה רחובות שיורדים אל הים. על קירות הבתים מודבקות סירות, פה ושם תלויות רשתות דייגים:  הדיִיג הוא כבר לא מה  שהיה, וחלק מהדייגים כבר לא יוצאים לדוג – לכן הדביקו את הסירה לקיר הבית. שבילים תלולים  וצרים  מובילים  מהבתים אל  החוף, שבילים חלקלקים ומכוסים בקשקשים של דגים.

האמנית צילמה את בית ילדותה ובמקביל, מיצג שיצרה  על שפת הים בשכונת הדייגים. במיצג רואים סוכה מקרשים של עץ-בניין. ריצפת הסוכה מתנדנדת מצד לצד, לא-יציבה. האמנית "עונדת" על צווארה פלס של בנאים שמיועד לבדוק אם המשטח מפולס. בצידי הסוכה תלויים על חבלים חפצים יומיומיים: תרמוס קפה, שלושה  רהיטים קטנים מעץ, מטרייה, ספר. האמנית עושה פעולות יומיומיות – שותה כוס קפה, יוצאת לעבודה, קוראת ספר – תוך כדי הליכה על הרצפה המתנדנדת. שם היא גם ישֵנה.

הפסלים מתייחסים  אף הם לשכונת הדייגים: פסל ברזל עגול ופסל זכוכית על גבי שולחן עגול מתארים את אותה השכונה –  פעם כשהיא עשויה ברזל, ופעם כשהיא עשויה זכוכית. פסל של רשת דייגים נשזר במשך שנתיים מחרוזי זכוכית זעירים.

טורסו הנערה העשוי זכוכית עומד על מבנה עדין מברזל, המכוסה רשת-חלון ורשת מחרוזים שחורים – מעין "שמלה". בפנים השמלה רהיטים מזכוכית, הניצבים על גבי גרגירים של מלח גס. מנורת לילה מאירה את הרהיטים. בעבודת הוידאו, רפסודה בנויה מקליפות אקליפטוס הולכת ומתרחקת על פני הים, ועליה מבנים מנייר. במקביל מצולמת רפסודה מלוחות עץ, שעליה מונחים שלושה רהיטים מעץ: מיטה, שולחן וארון מדפים. עם רדת אור, נשטפים בתי הנייר אל  החוף; רהיטי  העץ מפליגים על פני הים ללא הרפסודה, הפוכים.

דורית פלג.

בדים חשופים

בתערוכתה בדים חשופים מציגה אביבה וקשלק וייזר סדרת עבודות מהשנתיים האחרונות שבמרכזה עצי לימון. מקור ההשראה למהלך היה עץ הלימון שגדל בחצר בית משפחתה, בשכונה שהוקמה על ידי פליטים שהגיעו לארץ מאירופה, וליווה את ילדותה ונעוריה. שנים רבות מאוחר יותר שבה  וקשלק וייזר אל עץ הלימון, שסימל עבורה את האתוס הארץ ישראלי, ובמעין פעולת הצלה המודעת לחמקמקות הזיכרון ולזמן האוזל החלה לציירו. במעשה הציור המוקפד, העמלני והסיזיפי, הער לכל ניואנס, וקשלק וייזר מותירה עקבות הפוצעות בעדינות אך בחדות את קליפת הנוסטלגיה שעוטפת את הזיכרונות שגולמו בעץ הלימון.  ככל שהתקדם תהליך העבודה תפס הצל מקום הולך וגדל בעבודות, והוא מבטא את התפכחות מההבטחה שחפן בחיקו האתוס הארץ ישראלי.

 

שרשרת המזון

בשנת 2008, עם המעבר של איתמר מתל אביב לאמסטרדם, החליט איתמר להתחיל לרשום את כל מה שהוא אוכל.

כל מלפפון, המבורגר, בקבוק בירה ושן שום נכנסו לרשימה.

השאיפה שלו היתה לראות אוכל של שנה שלמה על שולחן אחד.

במהלך השנה, נמנע איתמר במכוון, מלהציץ ברשימה על מנת שהידע לא ישפיע על מהלך הצריכה הרגיל שלו.

בתום השנה, כשהבין מה וכמה בדיוק אכל, הזדעזע.

איתמר צרך כ8,000 פריטים בגיוון של כ180 סוגים.

הוא יצק את כל הפריטים בגבס בכמות שבה אכל אותם.

לתצוגה הראשונה בנה מעין סופרמרקט ו8,000 הפריטים שאכל הוצגו שם כמוצרי צריכה לכל דבר.

 

בתערוכה בבית האמנים, יציג איתמר כ1,000 פסלי פורצלן של פריטים שאכל המרכיבים שולחן בלתי אפשרי.

הפסלים הלבנים, ערומים ממותגים ומסימני היכר מלבד צורתם, הופכים לאובייקטים נחשקים ומפתים.

 

לצד המיצב הפיסולי, יוצגו תצלומים המתארים סצנות טבע דומם המשקפות את  הרגלי הצריכה של איתמר.

 

רכבת תחתית

המיצב רכבת תחתית שמציג שי-לי עוזיאל בתערוכתו בבית האמנים מוצא את העיר בזמן פעילות קדחתנית של קידוחים וחפירות הנעשות במרכזיה השונים, אלה המניחות את התשתית ויהפכו, מי יודע מתי, לתוואי התחבורה הראשי בה.

עוזיאל חי, עובד, פועל ומהלך בעיר. הוא איננו ה"פלאנר", המשוטט העירוני המוכר, אלא יוצא למסע חקרני שבמהלכו הוא בוחן, מחטט ונובר בפינות עלומות ומוצא אוצרות במקומות עזובים ושכוחים. מבטו הסקרן, הרגיש והמעמיק מזהה יסודות מבדחים, נלעגים ומגוחכים בפעולות ואינטראקציות של שגרת יום, הנפרשות לפניו כמו תיאטרון "חנוך לוויני" טרגי/קומי ומכמיר לב, שנמצא מתחת לאף.

הקהילות השכונתיות משמשות את עוזיאל ככר הפעולה ומקור ההשראה. שם הוא יוזם ומפיק פעולות חברתיות כחלק מהיצירה האמנותית שלו, הרוקמות ומבססות מערכות יחס שונות ומערכת גומלין בינו לבינם ובין המקום ליצירת האמנות.

הוא מוקסם מגיבורי השוליים, מאלה שנזרקו ונזנחו ללא חפץ בהם, ההופכים תחת ידיו ליצירה משמעותית ובעלת ערך. הוא יוצר אנקדוטות ומשנה מדרגים של היררכיה, מעלה את הבנאלי והמובן מאליו ושולח לקרן זווית את הנשגב והמרומם. עשיית האמנות שלו דומה לפוסטים שמעלים ברשת ובה תגובה, מחאה, ביקורת, הארה, הערה והצעה למבט אחר סביבתי ופוליטי.

יצירתו של עוזיאל מהדהדת את הגותו של הפילוסוף ולטר בנימין, הרואה באמנות דרך להשפיע, לערער ולעורר תפיסות וערכים בחשיבתו של האדם ומפתח לשינוי חברתי: "אובדן ההילה מבסס את יצירת האמנות החדשה לא על התחום האסתטי, אלא על הפוליטי-חברתי". ("יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני",1936).

הוא רוכב על אופניו אל הסטודיו ממרכז העיר בתל אביב אל התחנה המרכזית הישנה, על דרך בגין בואכה הרחובות הנגב והשרון-אזור נווה שאנן. ממקום מושבו בסטודיו בתחנה הישנה, שקמה לה כבר חלופה לא-מוצלחת אחרת, צופה עוזיאל בשינויי העיתים המייתרים ומשכיחים תפארתו של מקום אחד לטובתו של האחר. '"פארק" העגינה לאוטובוסים היוצאים ושבים בשעות קצובות ומועדים מתוכננים אל כל רחבי הארץ, זה שהיה ליבה הפועם ומרכזה של תל-אביב, ננטש ונזנח. אל העזובה שנותרה עם אנדרטאות של רציפים ריקים, מגרשי חניה נטושים ותנועת אנשים דלילה, החל להזדחל ולתפוס חזקה עולם של תחתית; נרקומנים, זונות, סרסורים, מבקשי עבודה ומהגרים בני עמים שונים, בליל שפות וטעמים זרים – תת-מקום, אנדרגראונד.

עוזיאל הוא אלכימאי של משך ופעולה, של תהליכים משפיעים משני צורה וחומר. מרחב ההשראה שלו הם הזמן שחלף, הסימנים שהותיר והשרידים שנשארו. מרחב היצירה שלו הוא כמו צלחת פטרי ענקית המשמשת בית גידול לעובשים, פטריות ושאר אורגניזמים  פעילים. הם תוססים ומבעבעים אל תוך עצמם, מתפשטים על מצעי ציור ורישום או מתרכבים לאובייקטים פיסוליים. "מעבדת" הסטודיו לובשת ופושטת צורה ומתניידת לפי הצורך לכל מקום. הוא משתמש בלוקיישנים העירוניים או יוצר בהשראתם סטים המדמים בתי ועד, מרכזי תרבות, מקומות עבודה ואתרים שונים במרחב הציבורי וממקם אותו במקומות השונים.

במיצב רכבת תחתית, בפתח התחנה, בין חומרי הפרסום, כרזות ומודעות, נמצאים ארכיון ההשראה, החומרים ומקום התצוגה לעבודותיו של עוזיאל, הגורר אחריו את מרחב העשייה שלו ומביית אותו אל מקום האיסוף והשילוח הציבורי.

פסל הרכבת החונה בחלל הגלריה מדמה מבנה של מכלי האשפה הפזורים בעיר. פחי הזבל העירוניים תמיד ירוקים, לרוב חלודים המכונים בעגה המקצועית המקומית "צפרדע" ובתוכם תרכיז של מיצים ונוזלים, שאריות של מזון, אריזות, שברי בקבוקים, שברים של חפצים, כאלה שסר חינם או אבד עליהם הכלח. מכלים של ממצאים משיירים של תרבות המשמשים עבור עוזיאל מגרש מציאות קסום, מעורר דמיון ומלאי של חומרי עשייה. מעין קפסולה של תמונת מצב דמוגרפית, סוציולוגית וכלכלית.

בקרונות השקופים נמצאים הנוסעים – פסלים מגרעינים מצופים בלכה, פריכיות מודבקות, בננות מיובשות ומגשי חיתוך של איקאה לצד מחברים בנויים מעץ וחלקי חומר מפוסלים. היברידים מחומרים שנמצאו, נאספו, הותכו, הורכבו והושמשו מחדש ליצירות האמנות.

הוא ממקם את דוכן המזון בתחנה ומצייד אותו במוצרים מהפולקלור המקומי; שיפוד שווארמה, גרעינים שחורים ופרות וחטיפים חנוטים.

עוזיאל מרבה להשתמש במוצרי מזון, פירות וירקות בעבודותיו. לעיתים כמו קופירייטר ממציאן של סלוגנים ורעיונות ולעיתים כמו מדען המשחרר את החומר מהקשריו ותכונותיו ומאפשר לו לתסוס, להתפשט, להתייבש או להצטמק. יצירותיו החושניות והארוטיות לפרקים, דוחקות את קצוות החומר ומאתגרות את מועדי תוקף היותו. הוא מניח ערכים חדשים ליופי העולה מרקמות ומרקמים שנרקבו והעלו עובש, מתערב בתהליכים, ממשיך ומגדיר סדר אישי משלו ומחבר מין שאינו במינו.

רצפת התחנה במיצב מצופה באריחי קלקר רכים וספוגיים, בולמים קולות רעש של צעדים, טפיפות עקבים, גלגלי אופן, תיקים, מזוודות ומשאות נגררים. הרצפה המבהיקה בלובנה סופגת לתוכה ורושמת סימנים והיסטוריה, משרטטת עקבות של תנועה ומשקל לאורך הזמן ומתעדת יומן מסע של דרך, בין מקומות עלומים של הלוך ושוב לשומקום.

תחנת הרכבת שאותה מציג שי-לי עוזיאל בעבודתו היא מודל לארגון של זמן ותוואי, שעות, דקות, שניות, רציפים, קווים ורשתות. אין לאחר ואין למהר-דייקנות היא שם המשחק, הכול מתוזמן וצפוי. דגם מערכתי אותו מאתגר עוזיאל ומנסה לעצור, להשהות, להסיט דברים ממסלולם, לשבש, להוציא את העיקר מהטפל, להפוך את הלא ידוע למוכר ונחפץ ולחבק את הבלתי צפוי.

תחנות הרכבת התחתית בעולם דומות כולן אולם שונות באותה מידה. הן אתר גנרי בעל מאפיינים טיפוסיים השואף להיות מודל רב-שפתי ורב-תרבותי, תכליתי ופונקציונלי, אך בה בעת נראה כתמונה הפוכה של החיים למעלה עם הערות שוליים משתנות חדשות לבקרים. עבודתו של עוזיאל עומדת על עיקרון אחדות הניגודים. שלמותה הפנימית עולה מתוך מהלכים הפורמים ומערערים סדר דברים קונספטואלי וממשי במרחב הזמן, ושוקלים הצעה על בסיס תהליך של "דיסוננס קוגנטיבי".

התחנה משמשת כמיקרוקוסמוס לרשתות דרך, תקשורת, נהלים גלובליים, פיקוח ודייקנות. טריטוריה  ממושטרת, מעוגנת בחוק, מבוססת טכנולוגיה מתקדמת וזמן, כל אותם מרכיבים הזרים לעוזיאל ועליהם הוא קורא תיגר. הוא מציג לצופה אתר, שעיקרון מהותו הוא התנועה, מחופה בחומר תעשייתי לבן שקפא בזמן ומשמר רגע מרוקן. מקום שבו הפנים והחוץ החליפו מקומם כמו גם החיים והדוממים. שלטי אינפורמציה עשויים לוח מוקצף, נראים כמו כתובים בכתב ברייל אך תלויים הרחק ממגע יד. תמלילי שיחות טלפון אישיות בוקעות מרמקולי הכריזה השתולים בתוך עציצי קוקוס. הנוסעים/פסלים נראים כהיברידים, הרכבות של חיות, מבנים ואיברי גוף עשויים מחומרים אורגניים מתכלים, חנוטים בשכבות של דבק ולכה.

המפעילים המתניעים את "תחנת הרכבת התחתית", הם הצופים. הם אלה שנעים וחגים סביב היצירות השונות ובתוך עבודת האמנות, משתהים או חולפים. הם אלה שחורצים  ומחוררים את מעטה הרצפה, נכנסים ויוצאים מעבודה אחת לשנייה, מותירים זיכרון של מבט ומפת דרכים של שומקום לשומקום. נוכחות אנונימית שמשאירה את חותמה, מאיישת לרגע את היצירה, משהה מגע חולף של אינטימיות כמו ארוח אישי.

מהלכי הבחינה והבדיקה, הניסוי והתעייה, הפירוק והבנייה מחדש בעבודותיו של שי-לי עוזיאל, מעלים יצירה מבוססת ופואטית, המכוננת רגעי תהילה חולפים לאלה הסמויים מן העין.

 

 

 

אי הספרים מקומה חמישית

"המפגש שלי עם מוזיאון היידיש שבתחנה המרכזית החדשה ת"א"

אלכסנדר היה המורה שלנו לחיתוך עץ בסדנאות ההדפס של אגודת הציירים.

פעם, הוא הזמין אותנו לסטודיו שלו שבתחנה המרכזית, הסביר אך להגיע ואוסיף- "יש לי פינה קטנה במוזיאון היידיש". זה היה בקיץ, של שנת 2012, אם אני לא טועה. הגעתי לשם ובפתח הכניסה נעצרתי עם פה פעור מול המראה הקסום שהתגלתה לעיני. נפתחה לי דלת לעולם אחר: ממלחת הספרים. ספרים על מדפים, בתוך עגלות, בקופסות קרטון. בסוף האולם במה שעלה חומה בנוי מספרים ישנים .

אבל באולם לא היו רק ספרים אלה גם נירות זיכרון, אופניים, מריצה, שטיחים פרסיים, ספסלים של בתי כנסת כסות פלסטיק ועץ ועוד כל מיני חפצים באיסר מושלם.

כמובן הספרים היו ביידיש, חלקם בכריכה כשה עם אותיות בלטות מוזהבות.

עמדתי בדלת ונעשיתי להפנים את קדושת המקום, להרגיש את הניחוח של הספרים הישנים, את האור של השקיע שהסתננה דרך הפתחים הקטנים ואת הרעידות של הכול כאשר אוטובוסים חלפי מעל ראשינו.

הזדמן מזלי להיות במקום הנפלאה הזה שלושה פעמים. את פעם הראשונה תיארתי כאת. בפעם השנייה, התקדמתי והתחלתי לחקור את המקום. חוץ מספרים מצתי גם הדפסים מלפני המלחמה, ליטוגרפיות, עיתונים, אלבומים  כתבי עט ועוד. בפעם השלישי הצלחתי לעשות רישומים וצילומים. אלה היו החומרים שעמדו כבסיס ליצירות המוצגות בתערוכה הנוכחית.

המשחתי לעבוד בהדרכתו של אלכסנדר גם באגודה וגם בסדנאות ההדפס שבירושלים. לדעתי, הסביבה שבו הוא יצר, חיזק את הצעד הפיוטי של אופיו השקת והרגוה.

אלכסנדר נקלט בזיכרוני מוקף בספרים הישנים של תרבות היידיש, נוף שבטוח השפיה על העבודות המרשימות שלו.

 

פוגה

תערוכה חדשה לאמן גד אפוקטר בבית האמנים בתל אביב. לכבוד התערוכה יצר אפוטקר את קיר האמן ״פוגה״, שהוא המשך ישיר לקיר האמן שהציג בבית האמנים לפני כשנה- ״ציור מתוך חולשה״.

הקיר מתאר את מבטו של הצופה מבחוץ על העיר תל אביב, כפי שהיא נשקפת מגבעת קוזלובסקי- המקום המיושב הגבוה ביותר בגוש דן. האמן מכניס אל הציור מקצבים שונים, צבעוניות וקמופוזיציות שמושפעות מהרגע הספציפי בו הציור צוייר. למרות זאת, אפוטקר מנסה להמנע מאילוצים חיצוניים בזמן פעולת הציור, ועל כן הוא מצייר בשעות הבוקר, מתוך עייפות, מבלי ניסיון לרצות- אלא רק מתוך התמכרות וכניסה טוטאלית אל תוך הנוף האורבני המרהיב.

חלל מעורב

תערוכה חדשה לאמן עופר שומרון בבית האמנים, בה תוצג סדרת עבודות שרובן עוסקות בסצנות של קהל המבקר בתערוכה. שומרון החל לצייר לפני כשש שנים, ללא השכלה מוקדמת בתחום. רישומיו וציוריו נעשים באינטנסיביות ולהט, כאשר סגנונו משתנה לעיתים תכופות. שומרון נמצא בחיפוש מתמיד, ומתרגש מכל דבר פעוט. הוא מתעד סצינות מחיי היום יום, מקומות ומצבים אותם הוא לרוב מצלם, ולאחר מכן מצייר מתוך הצילומים בסטודיו. שומרון מעיד על עצמו כי הוא יודע טוב יותר לאן הוא הולך בציוריו.

בסדרת העבודות החדשה שלו, המפתח העיקרי להבנת ציוריו הוא ההתבוננות בצופים המבקרים בתערוכה, או בנושאים אחרים שלרוב לא שמים לב אליהם, סצינות הנמצאות בשוליים. שומרון הוא בו בזמן צייר ספונטני ופיגורטיבי, שמנציח רגעים טריוויאלים ושוליים והופך אותם למרכז ביצירות שלו. כך, הוא נע ביצירותיו בין הנרטיב שביצירה ובין סיפורים אנושיים ואינטימיים. בשימוש בפלטת צבעים מורכבת, הוא מצליח לטפל בתשומת לב רבה באור ובצללים, כשהוא מחפש באופן עיקבי זוויות מבט לא מוכרות, שונות וחדשות.
אוצרות: שולמית נוס, ורה פלפול.

אין סיפור שאין לו אדם

תערוכה חדשה לאמנית אורנית שיראזי בבית האמנים בתל אביב.

אוצר: ניר הרמט.

ערים אבודות

בתערוכה החדשה של לאורה לרנר רוזנשיין יוצגו רצף מראות של שברי ערים דמיוניות, אשר משקפות את קו התפר שבין שמיים אין סופיים ובין התהומות העמוקים של העיר הגדולה. לרנר רוזנשיין עושה שימוש בדימויים וטקסטים ממקורות שונים, וכאשר היא מעבירה את הטקסטים והדימויים אל משטחי היצירה שלה, הם מותרים שברים וקרעים מטושטשים שתורמים למראות ערים הזויות, אפוקליפטיות ושבורות.

פורטונה

תערוכת הדפסים בגודל גיליון שעוסקת בגלגל המזלות המערבי ושל המזרח הרחוק.

התערוכה תציב זה מול זה 12 חודשים שלכל חודש דימוי של מזל המקובל במזרח הרחוק ומזל מהתרבות המערבית.

ציורי המזלות מקבלים אצל אירנה אינטרפרטציה אישית לפעמים הומוריסטית ולפעמים פנטסטית.

SMILE, HAPPY BIRD

 

ראיתי ציפור רבת יופי

הציפור ראתה אותי

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

 

 

 

 

בתערוכתה החדשה של נולי עומר  מככבות דמויות ציפורים מרהיבות ומצחיקות – מתעופפות, מרקדות או הולכות – כל אחת מהן מגונדרת ויפהפייה בדרכה ובצבעוניות שונה. מבעד לדימויי הציפורים  שכולאת עומר בצלחות קרמיקה ופלסטיק, מגיח מתח ישן ומתמשך – בין טבע לתרבות – ובתוכו שאלה על חירות ועל פוטנציאל המימוש שלה. המפגש בין דימוי הציפור החופשית והמשוחררת, שהיכולת לדאות שמורה לה, מתנגש לא אחת עם ציפוריה של עומר הכלואות בתוך כלוב מזהב, או אם נרצה, בתוך צלחת, שבעצמה ממוסגרת היטב בקווי מתאר אפורים-שחורים או זהובים.

הציפור יכולה אמנם לפרוס את כנפי הטווס המרהיבות שלה ולמלא כמעט-כליל את המרחב שהוקצה לה, ואולם בעבודה אחרת ניכר הפוטנציאל ההרסני שבפריסת הכנפיים מעבר לגבולות האפשר, אל עבר מרחבים אחרים; כנפי הציפור שחרגה עשויות שברי צלחת המלמדים כי סופה של החריגה להישבר ולסגת או להילכד במסגרת נוספת. ובתוך אותן הכנפיים עשויות השברים מתגלה עוד ציפור; ספק תזכורת לאיזו אשליית חירות שהתנפצה, ספק אזהרה ממימוש התשוקה לדאות מעבר לתנאים חומריים נתונים. את המתח בין מחשבת הציפור המשוחררת לבין המצע הקונקרטי שהוקצע לה ומגביל אותה, מעצים דימוי נוסף של נעלי עקב דקיקות; הן שבלפיתתן את הציפור, בהצרתן את חופש תנועתה, ניצבות כניגוד מוחלט לקלילותה האינהרנטית, הטבעית.

ממד נוסף העולה מעבודותיה של עומר מתגלה בשימוש במוטיב עין כחולה וגדולה המשובצת בדמות הציפור: עין זו, שהיא צילום והגדלה של עין האמנית עצמה, מחזירה לציפור את מבט העל שלה ובכך מרמזת כי היא יודעת כל, כי היא מסוגלת להפליג על כנפי הדמיון. כלום הידיעה מגלמת מפתח לחירות שנדמה כי נגזלה מן הציפור-האישה-האם? או שמא דווקא הידיעה איננה של הציפור עצמה, אלא עליה ואותה? ואולי התשובה נמצאת דווקא בדיוק בינות הקטבים – בין הטבעי לבין המובנה תרבותית; בין הפונקציה הביולוגית של ראווה (זו של הטווס) לבין היופי כתכלית עצמו; ובין הפונקציה ההישרדותית של הולדה לבין מלאכת האימהות החברתית; קטבים שאותם מערבלת עומר ובכך מאפשרת להם להופיע לא באופן הירארכי ובינארי, אלא ככרוכים זה בזה באופן בל-ינתק.

 

יבשת משל עצמי

התערוכה "יבשת משל עצמי" של האמנית אורית גולדמן מעמידה במרכזה תהיות ושאלות,

שהיא כעננה מעל ראשינו.

שאלות לגבי גבולות פיזיים, מהאטלס, מהחיים, ממגלי יבשות, מהאהבה לאדמה, מהצורך לנכס דברים, מההבנה או מחוסר ההבנה מהי טריטוריה ולמי היא שייכת. האם טריטוריה היא פנימית ? בית ? מהו בית ?

האם היבשת הינה מטאפורית ? אוטופית ?

האם ניתן בחיים להביא סיטואציות למצב אופטימלי ? האם אופטימליות היא מצב יחסי ?

מצב זה עבור האמנית הוא ייחודי בהיותו אקטיבי ופאסיבי בו זמנית; מחד נעים ומשחרר, כשהדיקט הגולמי החשוף כחומר, סופח וסופג ומעצים את המשמעות מבחינה רעיונית. גולדמן מלקטת וקוטפת דימויים ממחוזות קרובים ורחוקים, מוכרים ופחות מוכרים. מכורה לבדיקת קטבים וקצוות, בנייה, ניתוץ ואובדן,

חיבורים לא בהכרח קוהרנטיים.

תפקיד האמנות אומרת גולדמן, הינו לסחוף את הצופה, לטלטל ולהזמין אותו למסע מתוך הרעיון,

מפגשי הכתם, הקו האקספרסיבי והצבעים.

 

*העבודות בטכניקה מעורבת: מצע דיקט גולמי 12 מ"מ, אקריליק, אמולסיות תעשייתיות, עפרונות רכים,  גרפיט, גירים שמנוניים וחלקי קולאז'.

 

נולי עומר

אזכורים

כבר כמעט שלוש שנים מאז מנשה קדישמן איננו, אך רוחו ודמותו אינן סרות מזיכרוננו.

רבות נכתב על אמנותו, על אישיותו ועל דמותו, בקשת החזיונות אשר היפרו ועיצבו את

יצירתו רבת העוצמה. אין להתעלם ממפגשי הניגודים הנשזרים זה בזה ונעים בין קוטבי

אותות המוות והחיים, בשילובי הרכות והחמלה והממשות לתחייה.

התערוכה הנוכחית מציגה עבודות קטנות שיצר בשנותיו האחרונות – ריבועים "זעירים"

בממדיהם המאזכרים דימויים, מסרים וסמלים שהרבה לעסוק בהם – והן מספקות עדות

מרשימה ומרתקת ליצירתו.

בחירותו הספונטנית ומתוך דחפי נפשו, יצר מנשה קדישמן מזוג של ממדי דמיון ותעוזה

מחד גיסא, ומאידך גיסא מפגשי נקודות בוטות וכואבות המגבשים הרהורי חרדה מפני עתיד

בלתי עקבי.

המתחים שהביע בשעתו בדימוייו הוויזואליים, מחריפים בתקופתנו לגבי הזהות, השייכות,

הדת ויחסי המוסר ונותרים ללא מענה. האזכורים של קדישמן מטביעים מארג סמלי של

אותנטיות שאינה מוטלת בספק, בעלת חשיבות ערכית לנוכח מציאות ההווה.

ההקשרים הטמונים ביצירותיו בעבר, באים לידי ביטוי בכוחם העוצמתי ונוגעים במלחמה

שבה בנים נשלחים לקרב ולא שבים.

ניתן לחוש כי רוחו של מנשה קדישמן מרחפת על פני היצירות ומשרה אווירה רגשית על

כלל הצופים. אין ספק שהן ממשיכות וימשיכו להנציח את את רוחו ולאזכר את אמנותו

בצורניות שמרכיביה מסמלים את האי-שקט הקיים.

 

אינה ארואטי – אוצרת

 

חדר פלאות

סולמות וחבלים

תערוכה חדשה לאמנית דניאל פלדהקר בבית האמנים בתל אביב, אשר במרכזה עומדים חומרי גלם וחפצים יומיומיים שאיבדו את השימוש הפונקציונאלי שלהם. פלדהקר מחברת חומרי רדי מייד רבים ויוצרת מהם, תוך שילוב של תחביר גיאומטרי וחומרי, פסלים, אוביקטים ומיצב תלוי מקום.

האובייקטים שפלדהקר יוצרת מגלמים אריגה של חומרים שגרתיים, שהוצאו מהקשרם ומאפרוריות היומיום ואורגנו מחדש בשפה הנדסית ומינימליסטית שמשחקת עם אלמנט האור, ומעבירה אותו מהממד הפיסיקלי אל עבר מחוזות פיסולים, קונספטואלים ותלת ממדיים. כך, האמנית יוצרת אסטטיקה חדשה, שבאה לידי ביטוי באסמבלאז׳ים המציעים מערך יחסים חדש: כל אחד מהאובייקטים אוצר בתוכו אפשרות להעברה של אנרגיה של חשמל ושל אור, מבלי שהאובייקט הסופי יעשה שימוש בפוטנציאל הזה. באופן זה האמנית יוצרת תהליך של הפשטת המציאות הקונקרטית, ומסירה מהאובייקטים את השימוש המובן מאליו שלהם.

כלל הפסלים, האובייקטים והמיצב בתערוכה, כמו החלל הסובב אותם, מתפקדים כמעין חוצצים שמכוונים ומוליכים את הצופה, ומכתיבים מקצבים שונים של קירבה והשתהות. כאשר הצופה נפגש עם אובייקט שהופשט משימושו הנורמטיבי, קורה תהליך אותו ז'יל דלז ופליקס גואטרי מכנים אָפקט (affect)- השתנות שמתהווה בהתקלות של הצופה ושל האובייקט, כאשר ההתקלות קודמת לתפיסה ולהנחות הקדומות של הצופה.

דניאל פלדהקר רוצה להשתשעשע בתהליך העבודה שלה- דבר שניכר לדוגמא בבחירות שמות העבודות (unknown pleasures, Hung) ובקריצתה לעולמות משחק הן של ילדים והן של מבוגרים.

קול מעייני בך

תערוכה חדשה לאמנית אושרת הלן בנתור בבית האמנים בתל אביב, אשר תוצג בה סדרה העוסקת במשפחת האמנית. הסדרה הזו היא תוצר של כמיהה וגעגוע למרחב משפחתי מגונן, שהולך ומתרוקן עם הזמן.

עשייתה האמנותית של בנתור נעשית בתשוקה ועמלנות שקדנית, והיא מאפשרת לה לנטרל את פחדיה וחרדותיה ולמצוא שקט וחוזק. בנתור מתארת את מושאי עבודותיה באופן מדוייק וריאליסטי, בדרך כלל לאחר התבוננות בתצלומים. בעזרת צבעי שמן, עפרונות וגירי פסטל, הדמויות בציוריה קורמות עור וגידים ונראות כפסלים מגולפים.

אוצרת: רותי ליובין.

הייתי מתה להיות ציירת

"הייתי מתה להיות ציירת" – רחל אלקלעי, אוצרת: נורית טל-טנא

תערוכה זו מאפשרת מעקב כרונולוגי אחר התפתחות יצירתה של רחל אלקלעי, תוך שימת דגש אודות פרקים מרכזיים, ובהקשר להשפעות שונות, פנים וחוץ אמנותיות. קשרים ביוגרפים, חברתיים, ספרותיים ואחרים. המאגדים לעשייה אינדיבידואליסטית המיוחדת לה, כציירת וסופרת הפועלת בזירה המקומית ומחוצה לה.

שורשי יצירתה הפלסטית נעוצים כבר בילדותה: "כילדה וכנערה, נהגתי לבקר כמעט מדי יום במוזיאון בשדרות -רוטשילד. נפעמת ניצבתי אל מול ציוריו של מרק שגאל תוהה על הסיבה לדמויותיו המרחפות מעל לגגות העיירה, לוקה בשיכרון חושים אל מול העושר הצבעוני בציוריו. אני משערת שכבר אז הטרפנטין על ריחו הנפלא זרם בעורקי. ניסיתי להעתיק את הדוממים של סזאן ואת הנשים הבשרניות של רנואר. הציור היווה אז וגם היום תחליף לאוכל ולשינה, הייתי מתה להיות ציירת…" – (רחל אלקלעי).

דוד כפתורי ז"ל אשר היה מבין ראשוני מוריה כתב אודות יצירתה כי, "ציוריה, מהווים אספקלריה של הנוף הישראלי. נוף הרים וגבעות, עמקים וגאיות שארצנו התברכה בהם. כאשר מתערב דמיונו של האמן בנוף, עוקר הרים ומיישר גבעות, הוא בונה את הטבע מחדש. קו וכתם מפותלים או ישרים, מהווים ביטוי לנוף פנימי חוויתי… רחל נושמת וחשה את האווירה הגשמית של האדמה. בעבודותיה ניכרת חומריות שופעת, התורמת לעוצמת האור על המשטח הציורי, עוצמה המוסיפה נופך ומירקם עשירים למכלול".

באופן הביטוי של אלקלעי ניתן למצוא התייחסות לסוג של הוויה אל-זמנית ולתכנים רוחניים, תוך שהיא משלבת אלמנטים משפת היומיום ומעניקה להם משמעות אישית סובייקטיבית. עד כדי דרגה של זיכוך.

הקומפוזיציה טעונה בממד מרגש – המאפשר למתבונן לחדור ולהקשיב לדיאלוג הפנימי שהאמן מנהל עם חביוני נפשו. ציוריה משוחררים מכל נושא או תוכן סיפורי-ריאליסטי, כשההרכבים הצורניים והצבעוניים מקבלים מרחב מחיה אוטונומי, שאינו כבול בהעתקת המציאות, ובחוקי הפרספקטיבה. וביכולתם לסחוף את דמיונו של המתבונן לכל עבר.

WONDER LAND

תערוכה חדשה לאמנית אסתי דרורי חיות בבית האמנים תל אביב. בתערוכה תוצג סדרת עבודות, ציורים ואסמבלאזים, כאשר המוטיב המרכזי החוזר בכל העבודות הוא דמויות של ילדים ממשפחת האמנית. הדמויות מתוארות לרוב במצב של בהיה, כאשר התנוחות של הדמויות, בשילוב עם הנחות הצבע והקומפיזיציות הלא סימטריות- משרות על הצופה תחושה של אי נוחות.

אסתי דרורי חיות לוקחת את דמותה של אליסה מהסיפור ״אליסה בארץ הפלאות״ כמקור השראה והזדהות. אליסה היא ילדה אמיצה ונועזת, שהמציאות והפנטזיה מתמזגים אצלה. דרורי חיות מזדהה עם אליסה, המייצגת עבורה כמיהה לילדות ולתום הראשוני, לדמיון ולפנטזיה שמשתלבות במציאות. כמוה, האמנית מנסה לראות את העולם וחיי היומיום דרך נקודת מבטה של ילדה, ומשלבת את זיכרונות ילדותה בהוויתה כאישה בוגרת. האמנית בונה עולם של מציאות שמהול בדימיון ומסתורין, שנותן לצופה את האפשרות לפרש את היצירה על פי דימיונו ורצונו.

אוצר: אריה ברקוביץ.

צומח דומם

תערוכה חדשה לאמנית עירית כתב בבית האמנים בתל אבב, אשר עוסקת בטרנספוזיציה ציורית, כאשר הצומח הופך לטבע דומם. בסדרת הציורים נראות צורות אמורפיות, לפעמים צבעוניות ולפעמים מונוכרומטיות, פורצות ממיכלים אל תוך האוויר. האמנית עובדת בטכניקה של רישום, שנעשה על ידי חריטת הצבע וחשיפת המרקם הגולמי של הנייר, ובכך מעבירה תחושה של חיוניות וחיות מחודשת של הדימוי הטבעי. כתב מצליחה ביד מיומנת להעניק לצומח מימד מטא-פיזי בעל עומק רוחני.

עירית כתב היא אמנית רב- תחומית אשר מייצרת סדרות בטכניקות שונות: אקוורל, פסטל ושמן על נייר. אבל, בעוד הטכניקות משתנות, הפורמטים שלה נשארים קטנים ואחידים. הטיפול והטכניקה נקבעים לפי העיסוק וההבעה האמנותית שהאמנית רוצה להעביר, כאשר לכל סידרה אופי שונה. בנוסף, הפורמטים הקטנים בהם האמנית עובדת מאלצים את הצופה להתקרב ולייצר עם העבודות מבט אינטימי והתייחדות, תוך מתן הקשבה ותשומת לב לכל פרט בעבודה. 

תשומת הלב כלפי הפרטים שעירית כתב יוצרת, נותנת לצופה הזדמנות להתמזג עם העבודות ועם האופי הרוחני של הצומח. האמנית מדגישה כי כל פרט בטבע הוא יצירה בפני עצמה, ושביחד הפרטים מרכיבים שלם גדול יותר, בדיוק כפי שכל יצירה בודדת בתוך הסדרה היא חלק מתוך השלם, שהוא התצוגה כולה.

אוצר: אריה ברקוביץ. 

האם אנחנו גוועים?

שיריו ודמותו של המשורר הבריטי וילפריד אוון שנהרג במלחמת העולם הראשונה מלווים את דליה קליין שנים רבות. הם מקור ההשראה ליצירתה המוצגת בתערוכה הנוכחית, שכותרתה לקוחה מאחד משיריו. האמנית היום, כמו אוון בזמנו, מתמודדת עם היבטיה הכואבים והצורבים של המלחמה ולא עם מעללי גבורה וסיפורי תהילה המתלווים להם. יצירתה עוסקת בבדידות ובחוסר ההיגיון בשדה הקרב, בחוסר האונים של האדם מול זוועות המלחמה ופחד צורב המלווה את אלו שממשיכים להילחם בחיים האזרחיים ומהלכים בינינו כעדים חיים-מתים.

מאה שנים עברו ממותו של אוון שבוע לפני סיומה של מלחמת העולם הראשונה, שגרמה למותם של מיליוני בני אדם בשדה הקרב. דליה קליין ביצירתה מעוררת את אותן שאלות עקרוניות שהעלה אוון בשירה שכתב במהלך המלחמה כאשר היה מאושפז זמנית לצורך טיפול בהלם הקרב שלקה בו: מדוע תולדות האדם מסומנים על ידי מלחמות וכיצד זה שהאנושות לא מצאה חלופה למלחמה כאמצעי לפתור קונפליקטים? מה תפקידו של האמן בנושא וכיצד, אם בכלל, הוא יכול להשפיע?

באמנות שלה ממשיכה דליה קליין מסורת ארוכה של התייחסות ביקורתית למלחמה במדיום התחריט – מפרנסיסקו גויא ועד לז’ורז’ רואו, מג’ורג’ גרוס ועד לאחים צ’פמן. היא רותמת את האיכויות הדרמטיות של טכניקת התצריב כדי להעביר את אימת המלחמה כמצב קיומי מתמשך ואת הגבול המטושטש שבין לוחמים ואזרחים, בין שדה הקרב לחיי היום-יום. עבודותיה משהות את הזמן, את החלל ואת העלילה כדי להנכיח כאוס וריקנות כאחד.

דליה קליין הוזמנה להציג את התערוכה בכנס שייערך באוקספורד לרגל ציון מאה שנים למותו של אוון.

יוטיוב והשולחן הכחול

מיכל גולדמן, אמנית ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל, מציגה תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב באוצרותו של אריה ברקוביץ'. בתערוכה יוצגו ציורים פיגורטיביים, אשר צוירו צוירו בפיגמנטים עם טמפרה שעווה ומביאים מבט רענן ובוחן על הנושאים המסורתיים בציור כגון טבע דומם, אינטרייר ,פורטרטים  ומצבי פנים וחוץ.

גולדמן המתבוננת לרב החוצה אל נופים ואנשים, אל טבע דומם, פרחים, ומבטים דרך החלון, מביאה את החוץ פנימה באמצעות מסך המחשב המשמש כחלון למציאות וירטואלית או כמסגרת בתוך הפריים או כציור בתוך ציור. בסדרה חדשה זו, מסך המחשב ממלא את מקום החלון, או מהווה חלון למציאות אחרת. הדמות מחליפה את המפגש האמתי המתקיים בזמן ציור פורטרט היושב מול הצייר.

היא מותחת את גבולות המציאות שהיא מציירת. לצד ההנאה המתמדת שלה מתיאור חפצים שכיחים ומראות מחיי היומיום ומסביבתה הקרובה, רעיונות שונים מוצאים את דרכם אל העבודות והופכים לאלמנטים ציוריים בתוך רקעים מופשטים, אובייקטים דמיוניים וצבעים שלא מן העולם הזה פולשים אל תוך תיאור המרחב הממשי של הסטודיו.

השולחן הכחול הוא ה"גוף" היציב בעל שתי הרגליים שעליו מתרחשת הדרמה. המסך מייצג את ה"ראש",  עולם הרעיונות השיתופי, את זרם התודעה הקולקטיבי שזורם לסטודיו דרך היוטיוב.

מנדלות

מנדלה פירו המילה בסנסקריט הוא "מעגל" או "מרכז". מנדלה מסמלת את היקום ואת נפש האדם בכל הדתות שמקורן בתת-היבשת ההודית. ברוב ציורי המנדלה יש מרכז משמעותי, וממנו מצוירים הקשרים של הארה או מאפיינים של (ישות מוארת). נותנת רוגע ורוחניות ואבחון וטיפול. צורת המנדלה מורכבת מחמש נקודות עיקריות: האחת במרכז, וארע האחרות מסתובבות סביבה- משמאלה, מימינה, מעליה ומתחתיה. אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע… ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת כל האור ומאירה לגוף ונאור הכול. בתערוכה אני מציגה קיר של מנדלות עשויות על גבי גליונות מבריקים ירוק וכחול מצויירים בטושים וטוליפים. הקיר כולו נראה כמו ויטראז' אחד אחיד. אני אמנית 40 שנה ילידת 4.7.1944. גדלתי בחיפה. הייתי בנח"ל וחברת קיבוץ מלכיה 10 שנים. שם התחתנתי ונולדו לי שלושת ילדיי. מ1970 חיה ויוצרת בחולון. מ1983 עד 2000 הייתי מנהל ואוצרת המשכן לאמנות בית מאירוב בחולון. ממקימי פורום המוזיאונים הפריפיילים 20 במספר באיקו"ם. ב-1997 עד 1999 הקמתי את הגלריה בגובה העיניים והייתי מנהלת ואוצרת. בוגרת המכון לאמנות פלסטית בת ים ובוגרת מינהל אמנות ותרבות באוניברסיטת חיפה. תערכות רבות יחיד וקבוצתית בארץ ובעולם ועבודותי נמצאות במוסדות בארץ ובעולם. אני אמנית רב תחומית. בתיה רגב batia regev

יום הולדת

חוויות הילדות מנקודת מבט של חגיגות יום הולדת, והבית, והשפעתם עלינו על קו הזמן – עוד מימי הילדות..

חוויות שמעסיקות אותי בראייה הפרטית של המשפחה שלי, והתבוננות במשפחות אחרות.

כולם התכנסו מקושטים, סוכריות ועוגות,  מתנות, ומוסיקה, והרבה צבעים.

 

ואז, כשנגמרה  החגיגה, האווירה השתנתה לתחושה משונה שנשארה בחדר הריק,  ונשמע  באוויר זמזום לזכר ההמולה שהיתה, ושאריות ממתקים ובלונים זרוקים,    מן מהומה שקטה,  וגם נשמעה חריקת המחט על התקליט שנגמר…

מישהו נשאר לבדו.

 

ולמרות משחקי הילדות שהתבגרו, והבתים שהתפרקו והפרו את שלוותי המתחזה, היו החגיגות האלה שמחה גדולה, עם חוויות ורשמים של איחוד ואהבה.

כל אלה הם אוסף לא מסודר של קטעים וחוויות שהשפיעו לאורך הזמן על המשפחה והסביבה הקרובה, והפכו אצל כל אחד לזיכרון קולקטיבי, שהרי היינו כולנו ביחד בחגיגה הזו, וכולנו ביחד מסתכלים שוב באלבומי התמונות.

הזמן הוא נייר דק

 

צעצועים, תכשיטים, אגרטלים וחפצים ביתיים מצולמים כמעין ניצבים בתצלומיה של עטרה איתן בתערוכה "הזמן הוא נייר דק". המרחב האינטימי הביתי הופך לזירת התרחשות שבה מבוימות הסצנות השונות.

עטרה איתן משוטטת בדפים של אלבומי התמונות האישיים, דולה מתוכם דימויים, ומתחקה אחר פרטים ביוגרפיים מעברה. היא יוצרת דיאלוגים דוממים בין האובייקטים לתצלומיה בשחור-לבן כילדה–נערה–אישה, הנלכדים בעדשת המצלמה. "הצילומים הישנים שאני מצלמת הם מסע בזמן אל הזיכרונות המתעתעים בי.

אני נוברת בהם לעתים קרובות, מנסה להכיר את עצמי דרך צילומים שבחלקם צולמו על ידי אחרים וקיבלו חיים חדשים", אומרת האמנית.

הצילומים בשחור-לבן שעוד צולמו במצלמה אנלוגית, מהדהדים מקומות והלכי רוח מתקופות שונות. הם מונחים על שידה לצד צעצועים, בובות רטרו, אביזרים, ותכשיטים המנהלים שיח עם עולם הילדות. הקומפוזיציות המוקפדות והמתומצתות לעיתים מספרות ופעמים נותרות עלומות. "הזמן הוא נייר דק", מעידה האמנית.

אהבתה של עטרה איתן לתחומי הקולנוע, האמנות והעיצוב ניכרת בעבודות. אזכורים לשפות חזותיות אלו מופיעים בתצלומיה: הזמנות, גזרי עיתון, כרטיסים, תוויות בגדים, תמונות של בני המשפחה, גלויות, מגנטים ייחודיים ועוד – כל אלה חוברים זה לזה כקולאז' עשוי זיכרונות.

במקבץ עבודות נוסף מצולמים פסל של דמות גברית הירואית המוצב על שידה, ועבודות טבע דומם שבהן מופיעים פרחים באגרטל בפריחה ובתהליך קמילה. בעבודות נוצרים דיאלוגים מעודנים ומפתיעים בין אור לצל בקווים נקיים. המרחב הביתי נחשף, נסתר, מואר ואפל לסירוגין, ומשמש סיסמוגרף לתנודות הנפש.

אירית לוין, אוצרת

חבישות

אביגיל הורוביץ מציגה תצלומי שחור-לבן מבויימים בהם היא מחברת בין הדימוי הרומנטי של הפרח לידיים שלה עצמה, באמצעות סדרת פעולות של חבישה, קשירה והחזקה. הורוביץ יוצרת מעין שפת סימנים השואבת הן ממסורת הטבע הדומם והן מהעיסוק בגוף, בעיקר זה הנשי, בתולדות הצילום והציור. את הפרחים עצמם, שכמו נשלפו מזרי אגרטלים, היא מצלמת בסטודיו מרגעי השיא של פריחתם ועד לנבילתם, בעודם הופכים לחלק בלתי נפרד ממחוות הידיים שמייצגות את הגוף כולו. בקומפוזיציות ובאסתטיקה שהיא יוצרת, הורוביץ בוחנת דימויים הקשורים ליופי, נשיות וקיטש ומציעה את צידם הפרגמנטרי, הפגום והאפל, זה שמסמן את הפגיעות לצד השלמות, את המלאכותי לצד הטבעי, כמו גם את נוכחות המוות לצד החיים.

המינוטאור והדג

תערוכת יחיד חדשה לאמנית דינה יקרסון בבית האמנים תל אביב. התערוכה כוללת ציורים מהשנתיים האחרונות, אשר מתארים סצינות מגוונות מחיי היומיום שלתוכן שולבו דמויות מיתיות שמופיעות ברגעים ומרחבים שונים, כמו בחדר, מסביב לשולחן, חנות דגים ועוד. כך, יקרסון מתארת בעבודותיה התרחשויות קונקרטיות המוכרות לכולם, שמכילות אלמנטים הלקוחים מעולם הפנטזייה שתפקידם לערער את המציאות המוצגת לצופה.

יצירותיה של יקרסון מתכתבות עם תולדות האמנות, וכל ציור מורכב משפות ציוריות מגוונות והשפעות שונות. כך ובשילוב של צבעים עזים, האמנית בוראת עולמות היברדיים וכאוטיים, שמצד אחד מתארים מציאות יומיומית אפורה ועלובה, ומצד שני נקשרים לעולם דימוני ומאגי.

אוצר: שחר מרקוס.

קורה

תערוכה חדשה לאמן רוני ראובן בבית האמנים תל אביב. בתערוכה יוצגו עבודות אשר מכילות אלמנטים מתוך ארבעת היסודות של הפילוסוף היווני אריסטו: אוויר, מים, אדמה ואש. כך ראובן, המחפש תבונות על הטבע, הרוח והאדם, מבקש למצוא איזון בשני קטבים: הפיגורטבי מול הקונספטואלי והרוחני.

שם התערוכה הוא בעל משמעות כפולה: קורה במלרע, כלומר, חתיכה של עץ, וקורה במלעיל- שמה של הדמות הראשית בסדרה ״האגדה של קורה״, שהיא סדרת המשך ל״אווטאר״. הדמות קורה היא האוואטר- היא ההתגלמות החדשה של אדם שיכול, בעזרת כוחותיו וכישרונותיו, להביא איזון לעולם. כך, בעבודותיו של ראובן הדימוי הקולנועי פוגש עשייה אמנותית, ומתוך השילוב הזה נוצרת אמירה שמבוססת הן על מסורת ישנה והן על מסורת חדשה, הן על המדומיין והן על הפיזי.

אוצרת: דליה דנון.

עדיין מתכתבת

תערוכה חדשה לאמנית חדוה ראובן בבית האמנים תל אביב. בעשייתה האמנותית, ראובן מחפשת אחר תבניות אחרות, שונות ומגוונות, למערכת היחסים שבין האדם לטבע. על מנת לעשות זאת, היא ממירה מסורת אחת באחרת ומחליפה את הקנבס במצע אשר עשוי מחומר קרמי. ראובן בוחרת לשמור על צבעו הטבעי של החומר ועל הגימור הראשוני והמחוספס שלו. כך, היא משלבת בין טכניקה קדומה ובין העולם העכשווי, כאשר החומר הקרמי, השביר והשרוף, מרמז על העולמות הפינימיים של האמנית, ומציף תכנים רגשיים ונוסטלגיים.

אוצרת: דליה דנון.

ידיעת ההפכים היא אחת

האמנית יוצרת ציור פיגורטיבי המתכתב עם מסורת הציור המערבי, בדרך של ציור מהתבוננות במודל. היצירות צויירו בסגנון פיגורטיבי – ריאליסטי, סגנון המייצר דימוי בהיר וברור לצופה, אך בהעמדה סימבולית המשאירה לו פתח לפרשנות אישית . הנרטיב העולה מעבודתה, הוא של חיפוש תיקון למידות הנפש באמצעות הכרת המידות שטרם תוקנו.

 

ב"ידיעת ההפכים היא אחת", תערוכתה החדשה בבית האמנים, תציג כהן זדה גוף עבודה בציור מן השנים האחרונות, עבודות בפורמטים משתנים על בד ועל לוחות עץ בצבעי שמן.

בתערוכה יוצגו ציורים שצויירו מהתבוננות במודל של טבע דומם אותם ביימה האמנית. הדימויים מציגים כלים ביתיים שנבנו כסצנה המסמלת את כוחות הנפש השונים, ואת מערך היחסים ביניהם. בדימויים החוזרים בעבודותיה, כגון כיסא נדנדה, כתר צעצוע, פריטי לבוש, ספרים ומאובנים שמצאה באזור מגוריה – משתמשת כהן זדה כדי ליצור משמעות נרטיבית לסצנה המבויימת.

'ידיעת ההפכים היא אחת', הינו מונח הלקוח מתוך הפילוסופיה היהודית, הבא לתאר כלי לימודי שבו ניתן ללמוד על הטוב והנשגב מתוך התבוננות בהופכי שלו. ההתבוננות הזו היא גם פיזית וגם רוחנית. בפן הפיזי, התבוננות זו באה לידי ביטוי על ידי מלאכת הציור, על ידי מבט המתעמק בחומריות של המודל ומתעלמת מהמשמעות הרוחנית שלו. בכך כהן זדה יוצרת הפרדה בין זיהוי כתמי הצבע הנראים ובין זיהוי המשמעות של האובייקט אותו הם מייצגים. הנחת כתמי הצבע כ'סדרן' על משטח הציור מחזירה להם את המשמעות הרוחנית שלהן, וכך מתקבל דימוי ריאליסטי. בפן הרוחני, כהן זדה 'מפרידה' בין הכוחות החומריים שיש בנפש ולבין הכוחות הרוחניים הנעלים שלו, ובוחנת את הכוחות החומריים כצופה, הבאה ללמוד מתוך הקשבה למתרחש בתוכה. בשני הפנים הללו, מדגימה האמנית את אורח החיים היהודי המבקש לשלב שילוב מדוייק בין חומר לרוח, ובדרך זו להביא לתיקון העולם הפנימי, ובעקבותיו – גם העולם החיצוני.

עבודותיה מגלמות ערכים של יופי ואסתטיקה ציורית, ובמובן זה הם מנכיחים את צד הלירי והפואטי המצוי בתופעות האור הטבעי. הן מעלות על הדעת את עבודתם של אמנים העוסקים בתופעות של אור, בדומה לארם גרשוני, דוד ניפו, מורנדי ואחרים.

כהן זדה יוצאת מנקודת מבט הרואה אפשרות לתיקון גם בבעיות הקשות והמדכאות. בכך היא קוראת תגר על היצר הטבעי המפעם בכל אדם, שנמשך למחוזות ההרס והיאוש. שאיפתה למנף את המקומות השפלים שבנפש האדם מתבטאת בדיון הפנימי המתקיים בעבודותיה.

אוצר: אריה ברקוביץ

 

מסמנת גבולות

התערוכה "מסמנת גבולות" של שרון רשב"ם פרופ, בבית האמנים בתל אביב, מוצגת לרגל ולצד ספר שירים וציורים של שרון בעריכת טל קובו, שיוצא לאור עם פתיחת התערוכה.

שרון מנסחת את הציורים שלה במונחים של יופי מקולקל. דרך מריחת הצבע על הבדים, הטקסטורות והחומריות היא בונה מערכת ערכים בה הדימוי "המשובש", הלא מושלם, מרתק את העין: עולם שהוא בא בעת שביר ומאיים, חושני ומפורק. רשב"ם פרופ מסמנת את גבולות הגוף והרוח, הטבע והתרבות, הזיכרון והמציאות ובתערוכה זו מקופלת השפה הסמלית שפיתחה בעשור האחרון: חצר הקיבוץ בו גדלה על בתיו הקטנים, נוף שדותיו החרושים, משחקי ילדות "של פעם", ילדים בחבורות לצד ילדים בודדים.

לצד דימויי הילדות בקיבוץ יוצאת שרון אל מחוץ ל"גדר" שתחמה והגדירה את סביבת ילדותה. בתערוכה מוצגת לראשונה קבוצת עבודות חדשה ובה התייחסות לדמויות אחרות, זרות לנוף האנושי שאכלס את ציוריה עד כה: דמויות של ילדים שחומי עור בהשראת צילומים מאפריקה, אותם צילם בן זוגה. העיסוק באחר, בשונה ובחריג, מול קבוצה וקונבנציה, מחבר את סדרת העבודות החדשה אל הסדרות הקודמות. אי אפשר שלא לחבר את אותו מבט של האמנית גם אל החברה בה אנו חיים היום – אל העובדים הזרים וילדיהם החיים בייננו, החווים יחס משפיל לא פעם, מצד החברה והממסד.

כותבת שרון: " "חוף ללבנים בלבד", הודיע השלט. קראתי אותו מבעד לחלון המכונית, פוגשת לראשונה מציאות חדשה בדרום אפריקה, אליה הגעתי בגיל שתיים עשרה עם הורי, שליחים מטעם תנועת הבונים. "חוף לצבעוניים", "חוף לשחורים", ולי אסור היה לבקר בחופים הללו. אז עוד לא הבנתי מי מאתנו נשאר מחוץ לגדר, הם או אני. עם ניסיון חיים של ילדת קיבוץ, מכירה גדרות חברתיים אחרים, של קבוצה מול היחיד, של בית ילדים מול בית ההורים, וגדרות ממשיים כמו גדר של לול או גדר של רפת, קל היה להתבלבל".

הגדר, דימוי בולט, חוזר ונשזר כמעט בכל העבודות בתערוכה. אם זו אותה גדר תיל פשוטה ומוכרת, או גדר עץ, המפרידה באופן סימבולי בין טבע לתרבות, בין החריג לזה שיהיה  מקובל  על חבריו. מוטיב הגדר בציוריה של רשב"ם פרופ מקבל ערכים אורנמנטאליים, מקצב חוזר, שנדמה כי נחרט על מצע הבד, כמו מסמן זיכרונות, כאבים חקוקים שנצרבו בתודעה.

עיצוב חפצים סובייטים

תערוכה המוקדשת לעיצוב חפצים סובייטיים ולקשרים שבין אידיאולוגיה ועיצוב. מה היה טיבם של החפצים שליוו את המשפחה הסובייטית? כיצד נראו חפצי המהפכה הפוליטית? מה היה כמעט בכל מטבח, בכל בית? ומה נאסר לשימוש?

מאה שנים לאחר המהפכה הבולשביקית, אלפי ספרים, סרטים ומאמרים שעסקו בדיקטטורה ההיא ומעט מידי נכתב ונאצר בנושא החפצים של חיי היום יום בברית המועצות.

התערוכה טוטל רד: עיצוב מבקשת לשפוך אור וצבע על הקשר שבין אידיאולוגיה ועיצוב. כזו  שמבת מאפיינים ייחודיים שחרגו הרבה מעבר לקשרים שבין אידיאולוגיה ועיצוב.

מה היה טיבם של החפצים שליוו את המשפחה הסובייטית?

כיצד נראו חפצי המהפכה הפוליטית?

מה היה כמעט בכל מטבח, בכל בית? ומה נאסר לשימוש?

חדר צהוב

חדר צהוב / שולי בר נבון קיר האמנית של שולי בר נבון חושף חלק מסדרה העוסקת ב'אלביתי' / המאויים, על פי ז. פרויד. חדר קטן, דחוס ומלא בסתירות פנימיות, נושאיות ומדיומליות, המעלה שאלות לגבי מקומו של האדם ופריכות קיומו בעולם כאוטי מאיים ומבלבל, תמוה, גרוטסקי ואף משעשע לסירוגין. בר נבון ניזונה ומתכתבת עם רצף, כמעט בלתי אפשרי, של תולדות האמנות – החל מהיפוכו של החדר האדום של מאטיס, רצף הצהובים של ואן גוך, באזליץ, דימויי פייאטה ונצרות וציורי מערות פרה היסטוריים. ניתן לזהות בעבודה אמפתיה ואירוניה הסרוגות יחד לכדי מבע חדש וביקורתי, עמום וחסר ודאות.

טפטים ואריחים

בתערוכה סדרת אקוורלים בפורמטים קטנים שבהם סצנות מסיטואציות ממהמיתולוגיה  ההודית

סנפסות

 

בתערוכת היחיד שלה בבית האמנים, מציגה רוזה בן אריה, ציורים, עבודות נייר ומקבץ אובייקטים מהשנה האחרונה, בהם היא ממשיכה את המחקר שלה בפירוק והרכבה של דימויים. העולם האורגני, בו עסקה במחקר במשך שנים רבות בתחומי הביולוגיה, משפיע על צורת ההסתכלות שלה על הטבע והמהווה מקור להשראה ולמחקר של חומרים ותגובות ביניהם ולפירוק דימויים מצולמים.

 

בעבודותיה של בן אריה, קיים חיפוש מתמיד אחרי נקודת החיבור בין הטבעי למלאכותי, בין הבלתי צפוי והמתפרץ, לבין המאורגן והממושטר. נקודת חיבור זו נעה בין חיפוש החוקיות שבטבע לבין הפרתה, ובין סידור הדימוי המובהק לשיבושו.

בעבודותיה החדשות שהן מעין אובייקטים ותבליטים היא משתמשת בדבקים, צבעים ומלח ובעזרתם "מציירת" על גבי  יריעות פלסטיק שקוף  או משטחים מכוסים במלח. לאחר שהתוצרים עוברים תהליך ייבוש וקריסטליזציה, הם מופרדים מהמצע ומקבלים גשמיות משל עצמם ונדמים לספק אובייקטים אורגניים שמקורם  בטבע, אולי קוראלים שנמשו מהים, ספק מעשה תחרה עדין ושברירי.

 

לצד ציור שמן גדול מימדים, מספר עבודות דו-מימד, שהן  בעלות אופי תבליטי, ועשויות אסמבלג' של חומרים, בהם ניירות דקיקים, צבע, דבק פלסטי וחוטים. שטח הפנים המורכב של העבודה מעלה על הדעת בין היתר, קרום או אריג של פני שטח גיאולוגי או אפידרמיס צמחי.

כאלכימאית, בן ארי יוצרת עולם שברירי ועדין, של אובייקטים ומתווי נוף מדומיינים ומשובשים. היא מתקרבת לטבע עד רמה מיקרוסקופית שלו, מתרחקת ממנו ומנסחת מחדש את מבטה עליו.

 

בין הקירות

"במחשבתו של האמן ליצור למען אחרים אולם יוצר הוא רק לו לעצמו. מאמציו להקנות לאחרים את היופי, נתקלים ברגישותם המוגבלת של אלה – להם נועדה יצירתו"

"אין האמן שליח לאסוף פרחים”

 

אלה דברי הפתיחה לחמישה עשר פיתוחי לינול שיצר יצחק בן-יעקב הוא פריץ אופנהיימר סבה של מיכל הרטל, שעלה בראשית המאה העשרים מברלין לישראל.

 

תערוכה זו מתרכזת במעשה האמנות הבן דורי, הקונטרסט בין הישן לחדש, ומפגישה את האמן יצחק בן-יעקב שהתפרנס בארץ כצייר שלטים בראשית המאה שעברה, לבין נכדתו מיכל הרטל שגם היא ציירת בוגרת בצלאל העובדת למחייתה כמאיירת, מעצבת חלונות ראווה ומורה לציור.

 

מפגש זה בין עבודותיהם כיוצרים בתקופות שונות, האמצעים והציורים השונים וכן הקווים המשיקים ביניהם, היווה את הבסיס להתבוננותה של מיכל בסבה כמקור ההשראה ליצירתה.

 

ציוריה של מיכל בתערוכה זו, הם ציורים גדולי ממדים ברובם, בהם מוצגת דמותה של מיכל ישובה או עומדת  בחללים מוזיאלים מאוד נקיים וגאומטריים. מיכל בוחרת בחלל המוזיאלי היות שהמוזיאון הוא  מקום של התבוננות ביצירות אמנות ובמקרה הפרטי שלה, היא משתמשת בו ככלי להביט מתוך מעמקי נפשה בסבה הצייר, ביצירותיו וכן באמה, בתו של יצחק, שהייתה פסלת ומורה.

 

התכונות הגרפיות האיוריות, הן של מיכל והן של יצחק, פוגשות את הציור והרישום המסורתיים יותר, אשר גם הם מהווים אלמנט חשוב בציוריהם. ההצגה הציורית של מיכל את עצמה, כדמות בובתית מאוירת ולא כדמות ריאליסטית, מדגישה את התמודדותה עם דמותה כבובה קרטונית, יפה, מאופרת ולבושה בקפידה. פן נוסף של עבודתה, מתייחסת מיכל גם לאישיות המורכבת שלה כציירת ויוצרת.

 

יצחק בן-יעקב, הן כצייר שלטים והן כאמן, אמצעי העבודה היחיד בו השתמש היה עבודת יד בדרך המסורתית, יוצר ששופך את המוזה שלו על מצע העבודה באופן ישיר ובלתי  אמצעי. אצל מיכל, לעומת זאת, נעשה שימוש במחשב, כדי ליצור הדמיות לעבודה אותה היא מתכננת ולבסוף גם מציירת.

 

דבר נוסף מעניין ומשותף למיכל וליצחק, הוא התייחסותם אל עצמם כאל דמות אקסוגנית, המתבוננת בדרך כלל מחוץ לסיטואציה המתרחשת בתמונה, כמן דמות שמבקרת ותוהה על המתרחש ולמרות זאת היא עדיין מהווה חלק מהמתרחש ומהציור עצמו. מיכל המתבוננת בחמנייה הגדולה ויצחק שיוצא למסע אמנות גורלי בעקבות החמנייה הענקית.

סמל נוסף בו משתמשת מיכל בעבודתה, הוא אותו כיסא עץ אדום קטן עבודת יד, המלווה אותה ואת משפחתה בנדודים בין ישראל וגרמניה. הכיסא, ששימושו המקובל הוא בסיס לישיבה וליציבות, הופך לחפץ הנודד ממקום למקום.

 

יצחק ומיכל, יוצרים וסוגרים מעגל של גרמניה ישראל, שכן הגורל הביא את מיכל עצמה לחיות חמש עשרה שנה בגרמניה. משם חזרה לארץ וקיבלה מלגה כאמנית מצטיינת במיוחד.

שקיעה נוגה

בספר הערים הסמויות מן העין, מתאר מרקו פולו את וונציה כעיר מיוחדת שבהשוואה לערים אחרות היא מהווה השראה.עוד נאמר כי ונציה היא ” אפרודיטה מאבן שעולה מהמים”.  עיר יפה, רומנטית וחושנית אבל גם נרקבת ודועכת, עיר של ניגודים. סופרים ואמנים נמשכו אליה בתיאורים טעוני מסתורין מרתקים. לא פלא איפה שהמיתוס הוונציאני משך גם את יוכי שרם, אמנית ישראלית שהוזמנה להציג במסגרת הביאנאלה לאמנות בוונציה, ויצרה עקב כך מיצב רב שכבתי המשלב מראות מנוגדים של מציאות ודמיון, עבר והווה, רומנטיקה וריקבון אפוקליפסה אקולוגית  מעשה אדם.

בבית האמנים בתל אביב, המיצב של יוכי שרם מקבל משמעויות חדשות. ניתן לראות בו אלגוריה לאקטואליה של תקופתנו. צרופים של אסטטיקות שונות בהם רישומים, צילומים, קולאז’ ופיסול תלת מימדי, עובדו והוגדרו מחדש. המיצב קורא לדיון ומבט מחודשים על מעשה האמנות כמעשה קונספטואלי, מטאפורה על המציאות התרבותית העכשווית, כשקווי הגבול של נורמות מוסריות וחברתיות מתעממות. שרם מעמתת את הקורה בים המלח והיעלמותו ההדרגתית של הים מול עליית מפלס המים תנודות הקרקע ושקיעתה העתידית של וונציה.
וונציה של יוכי שרם שוקעת תרתי משמע. הרישומים ומגזרות הנוף הוונציאני שעל הקירות מטילים צלליות במחזה אבסורד סוריאליסטי, כמו גם הפסל הממוקם במרכז החלל שמדמה את השקיעה הפיזית של וונציה, מנוסחים במונחים של יופי מקולקל עם סוף טראגי. המים מקור החיים, מצד אחד עומדים להציף יבשות ומצד שני הולכים ונעלמים. שני אתרים בהם המים בבסיס קיומם; וונציה וים המלח. וונציה שוקעת וים המלח הולך ונעלם.
המיצב של יוכי שרם בבית האמנים בתל אביב, מציב מראה סימבולית, אנאלוגיה למציאות אקולוגית ואנושית זו. הפסל עשוי מתכת חתוכה בלייזר וגבישי מתכת מבריקה מדגישים את הסכנה והאיום הטכנולוגי. שקיעה נוגה, של תקוות ורעיונות ליברליים נאורים, זילות תרבותית לצד שחיתות חברתית, זלזול באחר והפגיעה האקולוגית מעשה האדם המודרני, משתקפים בשקיעה האלגורית של וונציה הנשגבת.

הריקבון וההתפוררות הפיזית מציבים מבט מטאפיזי. יוכי שרם בוראת עולם שהוא בא בעת שביר ומתכלה. היא יוצרת מיצב תיאטרלי בעל אפקט דואלי של קיום: חיים ומוות, ישות והיעדר, מסתורי ועל טבעי.

פריפיאט

"הדבר הראשון שהִכה בי כאשר עברתי את מחסום הצבא ונכנסתי לעיר הנטושה, היה השקט. שקט מוחלט, דממה. אין אנשים, אין מכוניות, אין חיים. דממת מוות. השקט הזה צועק."

 

כך מתאר מיקי ברנדט את המפגש הראשון שלו עם העיר פריפיאט שנבנתה בסמוך לכור הגרעיני בצ'רנוביל, כדי לאכלס את עובדי הכור ומשפחותיהם, וננטשה אחרי פיצוץ הכור

ב-1986.

ברנדט חוקר בעבודותיו בעיקר אזורי אסון ומקומות שננטשו. בסדרת הצילומים מהעיר פריפיאט שאליה נסע כמה פעמים במהלך השנים 20017-2015, הוא בוחן את המקום כפי שהוא כיום, 32 שנים לאחר האסון. עבודותיו אינן עוסקות רק בהרס, אלא מתרכזות בסימני החיים שנותרו ומעידים על התרבות וחיי היומיום של תושבי העיר: תחנת אוטובוס, כיתות לימוד בבתי ספר, בית חולים, אולם ספורט, בריכת שחיה, אולם קונצרטים. האסתטיקה בעבודותיו מדגישה את התחושה של חיים שנעצרו, של מציאות שקפאה בן רגע, ואכן זו הייתה המציאות באפריל 1986, מאחר שפינוי התושבים היה מיידי והם התבקשו לקחת עמם רק מסמכים אישיים ומעט בגדים. חיים שלמים נותרו מאחור. צילום גלגל הענק שנותר עומד על כנו, מטריד במיוחד כשיודעים שהיה אמור להיחנך באחד במאי, ארבעה ימים לאחר האסון.

סדרת הצילומים של מיקי ברנדט מהדהדת וממשיכה את עבודותיו של הצלם רוברט פולידורי (Robert Polidori) יליד קנדה שצילם בפריפיאט ובצ'רנוביל בשנת 2001. ברנדט מוסיף נדבך, כאשר בכמה מעבודותיו הוא מציב זה לצד זה צילומים שמצא ברשת מהעיר פריפיאט כפי שהייתה לפני האסון, לעומת צילומים שלו מאותם מקומות בעיר כפי שהם כיום.

הצבה זו מטלטלת ומדגישה את השבריריות של הקיום שלנו בכלל.

בצילומיו אפשר לראות כמה מסימני התרבות הבולטים שנותרו בעיר: כרזות תעמולה קומוניסטית, צילומים של מנהיגי ברית המועצות ובפרט תמונות של לנין שנמצאו כמעט בכל מסדרון או כיתה. כל אלה מדגישים את הפערים שנוצרו בזמן, שכן אז אוקראינה הייתה עדיין חלק מברית המועצות.

כשמתבוננים בצילומים של מיקי ברנדט אפשר להבחין בתופעה מפתיעה: למרות הזיהום הכבד שנמשך גם כיום, הטבע הולך ומשתלט על העיר הנטושה. עצים צומחים מתוך הכבישים, אפילו בתוך הבתים והעיר נעלמת לאט, לאט בתוך יער.

 

ליווי אוצרותי, נורית ירדן

 

פורים 1984

בשנת 1984, יום ראשון 18 במרץ, נערכה ברחוב שיינקין, תל-אביב, התכנסות רבת משתתפים לכבוד חג הפורים. מטרת ההתכנסות הייתה לחגוג את פורים במתכונת של עדלאידע. רחוב שיינקין קושט בגזירי נייר צבעוני, התנועה הוסטה לרחוב צדדי, הובאו משום-מקום במה, מיקרופונים, מגברים ורמקולים. ברחבי העיר התגלגלה שמועה מפה לאוזן כי הנה הולך להיות 'שמח' בשיינקין… ההיענות הייתה למעלה מהמצופה – את הרחוב הציפו אלפי בני אדם שבאו לחגוג, לשמוח, לראות ולהיראות. למרבה ההפתעה בודדים טרחו להתחפש; זה היה פורים ללא תחפושות, ללא מסכות וללא ההיפוך השטותי האופייני כל כך לקרנבל.

 

עופר גודארד מציג בתערוכת הצילום שלו מיגוון רחב של מנעדי רגש. בעיקר הוא שם לב למבט ולאופן בו הדמויות מביטות אחת על האחרת ומשתקפת בהן.הצילום מביא אל קידמת הבמה חוויות שנילכדו; מקריות שקובעה לכדי אמירה על הזמן והמקום של שנות ה-80 בתל-אביב.

הלכתי חזרתי ומה שהספקתי

יוסף גטניו אמן יוצא דופן באמנות הישראלית. קולוריסט עזשבציוריו  ניתן לזהות שרידים של אימפרסיוניזם מהול בפופ ובמופשט לירי.

ניתן לומר כי הוא יצר על הבדים הרבים מוסיקה חזותית צרופה.

הדימוי האנושי עומד במרכז יצירתו. דמויות אנונימיות יומיומיות רפטטיביות, הופכות למיצג על גבול המופשט תוך עירוב בין מציאות ודמיון, גוף ורוח ישות והיעדר.

הציורים בנויים תשתית רישומית שמהווה בסיס למרקם צבעוני עשיר שמעניק ליצירות רטט דינמי, צלילים שמשמיעים מטאפורה של שאון הרחוב.

עבודותיו של יוסף גטניו רגישות וכנות.הוא מתרגם ומבטא את המציאות על פי דרכו האישית תוך צירופים של אסתטיקות שונות שעובדו מחדש על ידו לכדי שפה אישית ומזוהה.

סצנות הרחוב אותן הוא מצייר לרוב, טעונות באוירה צרפתית משהו, למרות שתל אביב משמשת עבורו מקור השראה מרכזי. לא פעם ציין כי הוא אמן לוקאלי שזנח את האפרוריות האירופית לטובת האור המקומי החזק שבא לידי ביטוי בצבעים החמים והחזקים בציוריו.

גטניו מצייר מתוך התרשמות, זיכרונות משוטטות ברחובות העיר . רצף הדמויות המאכלסות את הבדים, הן אנונימיות, נדמה לרגע כי הן מוכרות וגם לא, דמויות שהן רצף צלילים וכתמים צבעוניים הנעים במרחב ויוצרים קומפוזיציה מוסיקאלית רב גונית עדינה ומהורהרת.

את חווית השוטטות והעברת החוויה לציור על הבד השטוח  בסטודיו תיאר " הלכתי, חזרתי ומה שהספקתי". ואכן, את הציורים החל בדחף ספונטני שבא מתוך חווית הטיול, הריחות, הצבעים, הדמויות והרעש . כל אלה היו חומרי הגלם ליצירה שעברה תהליך חשיבה ותכנון כשלא פעם צורות חדשות מחליפות את הקודמות, ציור על ציור וציור דו צדדי.

באמצעות כוחו הציורי, יוסף גטניו בורא עולם אישי פיוטי ודינמי. יש בהם היעדר צורות טהורות, משיכות המכחול וקווי המתאר משמשים מטאפורה למסורת ותרבות, בה האסתטי והחושני פועלים זה לצד זה  בתהליך שמוביל ליצירת עבודות בעלות אופי אמנותי ייחודי.

אריה ברקוביץ

לחן עממי- מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב מציין 70

מכון שנקר לחקר ותיעוד העיצוב מציין 70 שנה לישראל בתערוכה מיוחדת: ״לחן עממי" בה שני מעצבים וחמש מעצבות, הפעם בתפקיד אוצרים, יציגו בבית האמנים בתל אביב עבודות שאצרו, וינסו לענות על השאלה: עיצוב בישראל או עיצוב ישראלי? התערוכה, שתתפרש על כל חללי התצוגה של בית האמנים, תציג את התחומים השונים של העיצוב המקומי ותנסה לענות על השאלה סביב נקודות מפגש שונות כמו עיצוב ודת, עיצוב וחדשנות, עיצוב ולאומיות ועוד.

 "התערוכה מציגה מנעד של תשובות אפשריות, רב־תחומיות ומעוררות מחשבה, באמצעות דימויים רב־גוניים, ממוצגים איקוניים וממלכתיים ועד מוצגים יום־יומיים שכלל לא ייחשבו ׳מעוצבים׳ במובן הרווח של המילה וחלקם הפכו ברבות השנים למעין ׳לחן עממי׳ שכולם מכירים אבל איש לא נותן דעתו עליו." ציין יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והוסיף "אנו מבקשים להשתהות לרגע, לראות מחדש את מה שהעין הפסיקה לראותו מכוח ההרגל, ולהציע נקודת מבט צפויה פחות על אותו עיצוב – בין אם זה הישראלי ובין אם זה שעוצב בישראל״.

הדרך לתל חי

לפני 26 שנים הוקם בגן התעשייה תל-חי המוזיאון הפתוח לצילום הראשון, והיחיד מסוגו בארץ. יוזמה של התעשיין מר סטף ורטהיימר, כחלק מפרויקט גני התעשייה שהקים ברחבי הארץ.

במהלך השנים עשיתי את הדרך לתל-חי עשרות פעמים, כמבקר בתערוכות.

שתיים עשרי פעמים הצגתי תערוכות של בוגרי "המדרשה לצילום גאוגרפי" כחלק ממיזם בו נחשפו בוגרי בתי הספר הגבוהים לצילום בארץ, לראשונה במעמד מוזיאלי, מסורת אותה יזם מנהלו של המוזיאון אריה שגיא (סאצ'י) באוצרותו של הצלם אברהם אילת בראשית הדרך ושל נעמה חייקין ב 11 השנים האחרונות.

בתחילתה של שנה זאת הוחלט על סגירת המוזיאון ולשילובו כחלק מהפעילות של המוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן.

יום לפני סגירתו, נסעתי בגפי לתל-חי, בתחושה עמוקה של עצב ושל דחף, בלתי נשלט, להיפרד מצוות המוזיאון ולהודות על התמיכה, שיתוף הפעולה לאורך השנים ועל חוויות להם זכיתי כמבקר מתמיד.

במהלך הנסיעה החזקתי מצלמה קטנה בידי האחת ותיעדתי נקודות ציון בדרך אותה עשיתי פעמים רבות.

קיר זה הינו מחווה, קטנה, לצוות יקר של המוזיאון לצילום, בו הרגשתי כבן בית.

גיורא שלמי

 

בתנועה

ציור שנע בטווח שבין תנועת היד לתנועת החומר

כשהמילים מתמעטות

בין אמי וביני היה קשר מיוחד. אימא אמרה שהצלתי אותה עוד לפני שנולדתי: ההיריון איתי מנע את הפיטורין שלה בתקופה הקשה ההיא, התקופה של רדיפת הרופאים על ידי סטלין.

אימא גידלה אותי לבד.

מגיל צעיר מאוד הייתה לי תחושה שאני חזקה יותר, שאני צריכה להגן עליה, שזה התפקיד שלי.

כבר בגיל שמונה לא נתתי לה ללכת לבדה לדודה שסחטה אותה רגשית, והצטרפתי אליה לביקורים האלה. כשהייתי בת תשע, אמי התחתנה עם יבגני דינקין ומאז כבר לא יכולתי להגן עליה.

 

כשהייתי בת עשרים וחמש משפחתי ואני עלינו לארץ והורי נסעו לאיתקה שבארה"ב. אבי קיבל משרה מכובדת באוניברסיטת קורנל. כך עברו ארבעים שנה, שבמהלכן נפגשנו רק פעם בשנה.

היא פשרות התפשרה וויתרה על הרבה דברים: היא אישה אינטליגנטית, רופאה פסיכיאטרית, בן אדם מעניין, ויש לה דעות משלה, את כל אלה היא שמה בצד, ועם הזמן גם איבדה את היכולת להרגיש ולרצות.

תמיד הייתה לי תקווה שפעם זה ישתנה, שהיא תחזור להיות היא עצמה כמו שהייתה פעם. זה נראה בלתי אפשרי, אבל לא איבדתי את התקווה, אפילו  אם נשאר רק ניצוץ של תקווה. בדמיוני ראיתי תמונות מוחשיות מאוד: שביום מן הימים היא תעלה לארץ; ראיתי אותה בנוף שלנו, כאן אצלנו, איתי ועם הילדים.

כולם אמרו שזה לא יקרה, שמאוחר שעבר הזמן, שהיא כבר מבוגרת מדי, שאם זה היה לפני עשר או חמש עשרה שנה אז אולי, אבל אני לא איבדתי את התקווה.

לפני שלוש שנים, אחרי מותו של בעלה, הייתי בטוחה שהיא תגיד לי: "מאוחר מדי, אין לי כבר כוחות, אני זקנה מכדי לשנות משהו בחיי",  אבל, המציאות עולה על כל דמיון, והיא אמרה: "אין לי מה לעשות כאן לבד, אני רוצה לעבור לישראל, אני לא מפחדת מכלום".

היא קיבלה החלטה: לעלות לישראל בגיל תשעים ושש.

והפרויקט הבלתי אפשרי הזה התממש. אמי חיה פה אתנו שלוש שנים, את הפרק האחרון של חייה, בקרב המשפחה, עם  הנכדים והנינים שלה. היא חיה חיים נוחים ושלווים, ללא דאגות.

כאן, היא הוציאה לאור את ספר זיכרונותיה ברוסית ובעברית, קראה המון ספרים, הייתה מעורה בפוליטיקה ובאקטואליה בארץ. היו לה הערות על חינוך הילדים העכשווי, על אופנה ועל תרבות.

שלוש השנים האלו היו מתנה. הן היו חשובות מאוד לשתינו והיוו סגירת מעגל בחייה וגם בחיי.

הן היו ההוכחה לכוחה של התקווה.

התערוכה היא הסיפור של שלוש השנים האחרונות שלנו ביחד.

DRAWING BY NUMBER

ענבל מנדס-פלור בנתה מיצב מרשים של ציורים פסיכדליים גדולי מימדים המכסים את כל שטח קירות התצוגה. הציורים הגדושים בצבעוניות מוצגים בחדר חשוך בתאורה אולטרה סגולית העוטפת את הצופה. מהקירות סביב ניבטים גלי הים גם הם בצבעוניות עזה כאשר בתווך משייטת סירת פליטים הנאבקת בגלים. בינות לגלים מגיחים יצורים ימיים מפתים ובה בעת אף מאיימים לטרוף את כל מי שייפול למים. לדברי האמנית, היא הייתה רוצה לגרום לצופה לטבוע יחד איתה במעמקי המצולות, לחוש את תחושת החנק, עת המחסור בחמצן גורם לשאיפת מים לתוך דרכי הנשימה והריאות.

 

שם התערוכה לקוח מסרט של הבמאי הבריטי פיטר גרינוואי (Peter Greenaway), עיבוד של אגדה השזורה בהומור שחור אודות סיפור של שלש נשים שמטביעות למוות את בעליהן, כל אחת בתורה. זוהי כמובן "פנטזיה" בלבד של האמנית אשר לדבריה, גם היא רק בקושי רב מצליחה להחזיק את ראשה מעל המים. האמנית מודעת לכך שלמרות כל הקשיים והמהמורות, צריך להמשיך לשחות – גם כשאין יבשה באופק.

המקהלה

בתערוכה "המקהלה", מציגה אלה קימלוב מיצב עץ וברזל לצד עבודות קליגרפיה בדיו שחור על נייר. מהקירות ניבטים פורטרטים בשחור-לבן, רשומים בהינף יד קליגרפי, לצד כתמי דיו מדוללים במים הספוגים בנייר ארכיוני. הזרות והניכור ניבטים מן הדמויות האנושיות הנראות כנתונות במצוקה, כלואות בדו-ערכיות של קשיחות ורוך. מחד גיסא הן מתאפיינות בקשיחות מונוכרומית שחורה, שעליה אותיות מדממות בשחור, ומאידך גיסא מופיעים עליהן כתמי דיו ספונטניים גדולים בשחור ואפור, שנוצרו כמו מאליהם.

"המקהלה" מעוררת בצופה תחושות אמביוולנטיות: מצד אחד הוא צופה בקבוצה של ילדים, צברים, תלמידי כיתה ו', ששרים שירי מולדת, ומנגד ראשיהם הנעוצים בעמודים וממוקמים על אדני רכבת נקשרים למקום אחר, לאירופה של האבדון. "יש שם גם ראש אחד שהוא אני," אומרת קימלוב. "הוא הפוך ונוטה כלפי מטה. גם שם אני נמצאת ולא נמצאת".

גם שאר יצירות התערוכה מתארות הבלחות, הבזקים שצצו בתודעתה של האמנית לאורך חייה, ונקשרו גם לביוגרפיה של משפחתה. המונוכרומיות של התערוכה חוברת לתחושות שליוו אותה בילדותה, כבת הדור השני לשואה, והפחד שמקנן בה מילדות חוזר ומוקרן עליהן מן הלא מודע שלה.

אלה קימלוב יוצאת למסע בים של שאלות. היא מפליגה ובוחנת קודים וצפנים בלתי מפוענחים, ומזמינה את הצופה לבחור אם ייוותר בעמדה של משקיף מן הצד או יצטרף כשותף למסע המרתק הנמשך בעבודותיה, המוסרות, מנקודת מבט אינדיווידואלית להפליא, הגות של חיים שמתוכה מנסה האמנית לחצוב לה דרך. בדרך זו מבקשת יצירתה לתת ביטוי פלסטי לחוויות הנפשיות שהצטברו אצלה לאורך השנים, ועומדות בניגוד חד לאופטימיות המאפיינת את חייה בהווה.

פעם בחיים

אביחי כהן, הינו צייר מיוחד בנוף האמנות הישראלי. סגנונו נע בין ריאלי ופנטסטי, סוריאליזם וסימבוליזם.

" בעבודותיי אני מחפש את האמת בנפש האדם, מציאותו כסובייקטיבית והחיפוש אחר הנשגב והאובייקטיבי, מול המורכבות האנושית".

אמירה זו של אביחי כהן באה לתאר את הציורים שמעלים דמויות אנושיות על בדים בגדלים שונים בהם משתקפת תפישת עולמו הקוטבית המשלבת את ההרואי עם האידיאלי, היפה והנהדר עם החלומי והמופלא  כמצב קיומי.

סדרת ניתוחים בגב שעבר, הותירו אותו עם נכות, כאב כרוני וטיפולים מתמשכים. בעקבות מצב זה, אביחי כהן מקדיש עצמו לציור שממלא את חייו ומהווה מקור לנחמה ואסקפיזם לעולמות הדמיון ומציאות אלטרנטיבית.

הציורים של אביחי כהן מורכבים מסצנות מנדבך חייו. הוא מתעסק בחקר נפש האדם ויחסו הסימביוטי של האדם בכלל והאמן עצמו בפרט, עם פלאי הטבע, התודעה והתת מודע, רוח וחומר הריק והאינסוף.

אביחי כהן יצא למסע ארוך של יצירה, מסע רצוף מהמורות וגם רגעי חסד. תחילתו בהתבוננות מזוקקת ללא פילטרים, וסיומו מונח על בדי הציור, יצירות ויזואליות כנות שמהוות פרשנות אישית המוגשת לצופה כהזמנה לקחת חלק בחוויה, להתבונן להפנים ולהעניק פרשנות משלו כשהיצירה של כהן מהווה קטליזאטור רוחני.

הזמן השאול

 

סדרת העבודות של ירון קנפו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בחצר האחורית של החברה הישראלית בכלל והתל אביבית בפרט.

בטכניקה מיוחדת של קולאז' תלת מימדי המורכב מרישום, ציור בצבע וחיתוכי נייר, ירון מצליח ליצור ולהביע סיפור אנושי גדוש דמויות בעלות הבעה אותנטית חזקה.

הסיטואציות בהן הדמויות של ירון נעות, לקוחות מחיי היומיום בשולי החברה. פעולות שגרתיות לכאורה, כמו גברת עם סלים או רביצה בסלון הביתי, מקבלות אצל ירון משנה כח ומתח וזאת בעזרת מבע אקספרסיבי של הדמויות, עיוותים פרספקטיביים מכוונים וזוויות מבט יוצאות דופן.

הצבעוניות האפרורית הרגועה מופרת על ידי מריחות צבע בוטות שיוצרות שיבוש הסדר המקובל כשהקולאז' מוסיף נופך ביקורתי ליצירה ביחס לחברה והמתח הכחני בה.

הסטודיו של ירון קנפו שממוקם בדרום תל אביב , משפיע על אופן הסתכלותו על המרקם הסביבתי .בדרכו לסטודיו ודרך החלון הוא חווה את מראות השוליים , את המבטים, תנועות הגוף וההבעות הרב גוניות של הפליטים מצד אחד, והתושבים הוותיקים מצד שני. זהו קולאז" אנושי שמקבל ביטוי פלסטי בעבודות דרך הפריזמה האמנותית של ירון.  הדמויות והסביבה האורבאנית העלובה מקבלים אצלו אתנחתה  אופטימית עם כמיהה לאושר ..

 

אריה ברקוביץ

אוצר התערוכה

קוד מקור

הקו הוא המקור לכל יצירה. בתערוכה מוצגים יצירות חדשות מקו דיו וזהב של "בעלי מקור" שונים מעולם הדמיון, לצד הדפסי תחריט שנעשו בזמן השהות בסיטי בפריז בשנות ה-80. הודות לכך, מתפתח בחלל התערוכה הקטן, המזכיר קן ציפורים בפני עצמו, קו נוסף המחבר בין ישן לחדש ובין סגנונות שונים המהווה, בפני עצמו, מקור להשראה וליצירה.

תנועת המבוכים בשחור

בוסידן מצהיר שיחד עם היותו אמן ישראלי ויהודי, הוא ניזון ממכלול עולם האמנות ויוצר אף

בטריטוריית האמנות המופשטת, באמצעותה הוא סולל את דרכו להבנת התת מודע.

יצירתו יונקת מעולם העבר ויחד עם זאת מסתייעת ביתרונות שהביא עימו העידן הטכנולוגי.

הוא נעזר בשלל שינויי הצורות המתרחש במסך המחשב, וכך מגלה דימויים שלא חזה מראש

ויוצר חיבור הרמוני בין העולמות.

סדרת היצירות בשחור-לבן ממחישה תהודות בנבכי ישותו הנסתרת ובמרקמי הנבוכים

הנוצרים בזרימה היוצרת תנועה בדוק של מיסתורין. בבואות רוויות מטענים רבי-כוח

סוחפות למעקב אל תוך חזיונות בעוצמת ישותן כצלמי אנוש בשחור, ללא תווי זהות.

הסדרה "תנועת המבוכים בשחור" מכילה ציורים בטכניקה מעורבת של אקריליק על בד,

ומתאפיינת בעבודות גדולות ממדים. הדרמה האינטראקטיבית בין הצורות שבה המפגש

בין המשטחים הנוצרים בין הלבן והשחור – הם המפתח לחוות את יצירתו. היצירות בונות

נדבך חזותי נרחב וייחודי באמנות. לראשונה מוצגות עבודות אלה מחוץ לסדנתו.

יש בהן כדי לעורר בצופה תגובה רגשית חזקה לנוכח הצגת הצלם האנושי כישות המורכבת

ממערכת של משמעויות.

אותו הים

התערוכה 'אותו הים' היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף, עליו שוקדת פרופ׳ דנה אריאלי, החוקרת מזה שנים את קשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדיקטטורות.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי "בחומה האטלנטית (בצרפת ובבלגיה) – חומת הביצורים, שהוקמה על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. החומה הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה.

בצילומיה היא מביאה מבטים מרצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. היא מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסתרים בתוך סבך של צמחייה ענפה, הנדמית לקומופלאז' ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף. הים עומד כעד להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים, הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם.

ב-6 ביוני  .(51 שנים לששת הימים) תיפתח דנה תערוכה בהמבורג במסגרת אלטונלה, העוסקת גם היא בחומה האטלנטית.

דליה דנון

אפור מט

בקיר הכניסה הפנימי בבית האמנים תציג ענת מיכאליס לוי

כ30 עבודות שיתלו בצמידות . העבודות על נייר ומטופלות

בצבע תעשייתי חריף. אפור מט – החומר החריף על הנייר

מנכיח את החיבור בין 2 חומרים (נייר דק וצבע תעשייתי). הנסיון

להביע דרך החומר המתעתע והממגנט – מצב קיומי יומיומי.

מה זה במיה

הצילומים בתערוכה הם משלוש השנים האחרונות בחיי הורי, ושנה רביעית ואחרונה שבה פירקה המשפחה את הבית. זאת הייתה הדרך שלי להיפרד מהורי ומהבית שבו גדלתי. בשבילי כל נסיעה לשם נשארה נסיעה "הביתה".

בשנים האחרונות, כשהם נעשו מוגבלים פיזית וגם חבריהם היקים נעלמו לאט לאט, הורי היו יושבים שעות בחוץ, מתחממים בשמש (אבי שתה בירה). כמעט אף אחד כבר לא עבר על השביל מול ביתם.

הורי, הני ומקס (שולמית ומשה) היו בני שש עשרה ושבע עשרה כשהגיעו לפלסטין ב- 1938. מסלול חייהם נגדע בעקבות עליית היטלר לשלטון. הם נאלצו להימלט מגרמניה בעזרת 'עליית הנוער'. לפני כן מקס כבר נרשם ללימודים גבוהים במוזיקה בהולנד (הוא הפליא לנגן בכינור) והני, הצעירה ממנו בשנה שאפה להיות שחקנית.

לאחר לימודי עברית ותקופת הכשרה לחיי קיבוץ, הם עברו למושב 'מולדת' בגליל התחתון. אמי עבדה בלול ואבי ברפת ובפלחה. את 'מולדת' הקימו יוצאי גרמניה שנמלטו ממוראות המלחמה. זהו מושב שיתופי לפי מודל התיישבותי חדש שבו בניגוד לקיבוץ הילדים התגוררו עם הוריהם. להורי היה חשוב שהמשפחה תישאר ביחד. השנים הראשונות שלהם היו קשות, אך היה בהן גם הרבה קסם ושמחה. בבית ב'מולדת' חיו אמי ואבי 65 שנה, בו גידלו שלושה ילדים ובו הזדקנו.

הורי כמו שאר החברים, נמנעו מלדבר על השואה. אבי הסתגר לא מעט בעולם המוזיקה ואמי הייתה פעילה בחיי הקהילה בתחום התרבותי. הם חיו חיים ארוכים בצל נסיבות ההימלטות בשנות הנעורים, כאשר כל אחד מהם השאיר את אמו בגרמניה. רק אחרי המלחמה נודע לכל אחד מהם שאמו נספתה. הם לא נטו לבטא רגשות ואף פעם לא ראיתי אותם בוכים.

הני ומקס החליטו "למות ביחד". לאבי הייתה רק בעיה אחת: הוא לא יכול ללכת לפני אמי כי "איך היא תסתדר בלעדי עם שלט הטלוויזיה?" בסוף אמי הקדימה את אבי בעשרה חודשים.

הזמן בתערוכה הוא מרכיב מרכזי ויש בו ארבע תחנות: בתחנה הראשונה צילמתי את הורי בתקופה האחרונה בחייהם, דווקא את היומיומי ביותר: ארוחת צהריים משותפת, ישיבה בגינה, הבית עם הריהוט המשקף דור שלם. תחנת הזמן השנייה היא ה'שבעה' על מות אמי, התחנה השלישית מתארת את ה'שבעה' על מות אבי, כעשרה חודשים לאחר מכן, ובתחנה האחרונה הבית מתרוקן מהריהוט ומחיים שלמים שהתקיימו בו.

TEARS

אין סוסים שמדברים עברית

אין אנשים שלא מתים

חפש באנטארקטיקה….

מילים אלה שכתבה חנה גולדברג ללחן של קורין אלאל, יכולות להוות מוטו למיצב הקרחונים של רונית קרת שמותאם במיוחד לחלל בית האמנים בתל אביב.

קרת בונה מטאפורה ויזואלית מקלקרים, להתחממות כדור הארץ והפשרת הקרחונים.

קירות הקלקר הלבנים אותם יוצרת קרת בחלל הגלריה, יוצרים תחושה דואלית: יופי מקולקל, תיעוש וטבע, מוכר ומדומה.

הפיסול מכיל בתוכו הקרנות וידיאו וסאונד, שיחד ממחישים את סכנת הקיום האנושי נוכח הטבע המתכלה. אם נחפש באנטארקטיקה, כבקשת המשוררת, נמצא קרחונים מתמוטטים אל הים וסוסים שלא מדברים אף שפה נמלטים על נפשם ונופלים לתהום שיד האדם הייתה שם כדי ליצור אותו, בלופ מתמשך.

קרת מוטרדת מהיחס האנושי לטבע והתחממות כדור הארץ שישפיע על קיום החיים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.

"כשעמדתי מול קרחון הפוריטו – מורנו כ250  ק"מ של קרח דחוס שנשחק אל הים במהירות בלתי נתפשת, מוקפת בצעקות השתאות של הסובבים אותי, הרגשתי שסוף העולם קרב.  המראה לא הרפה ממני וחודשים אחר כך ציירתי כמהופנטת את אותם קרחוני ענק. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהדרך לייצג אותם בצורה מאתגרת היא שימוש בחומר הקלקר".

הקלקר כחומר גלם מהווה עבור קרת ייצוג סימבולי לקרחונים, אך הוא גם מכיל במהותו פרדוקס: המסה שלו קלה לעומת העוצמה והכובד של הקרחון, הקלקלר  לא מתכלה לעולם והקרחון הולך ונעלם. בנוסף, הקלקר משמש כחומר בידוד ואריזה והוא אחד האחראיים למפגע האקולוגי שממיס את הקרחונים. ניגודים אלה יוצרים שאלות ויוצרים המתח האמנותי ללא מענה ברור.

קרת מציבה בחלל הגלריה פסל סביבתי עשוי אריזות ושאריות קלקר שמתפקד כמיצב עדכני מורכב ומשולב וידיאו וסאונד. השפה האמנותית העכשווית משמשת את רונית לצאת מהקלישאה האילוסטרטיבית של יחס האדם לטבע, ולהעביר לצופה מרחב רגשי ורוחני בו הוא יכול לחוות את התכנים אותם היא מעוניינת להעביר כששפת האמנות  מהווה עבורה פלטפורמה מצוינת לכך.

אריה ברקוביץ — אוצר התערוכה

WONDER WOMAN

דבורה וסרמן ממשיכה בתערוכתה הנוכחית לעסוק בסוגיות הנוגעות לזהות נשית ולתפקידים נשיים. הפעם היא עושה זאת תוך התמקדות בזהויות ביניים ובהיבטים מגוונים של שאלת השייכות – נושאים המלווים אותה מאז ילדותה כעולה מברזיל לישראל, ולאחר מכן בבגרותה, כמהגרת בארצות הברית. העקירה וההגירה שחוותה עומדות בבסיס האמפתיה שהיא חשה כלפי עקורים ופליטים באשר הם, ובייחוד כלפי נשים וילדים בעתות משבר. במציאות העכשווית, שבה אסונות פוליטיים מחוללים הגירה כפויה ויוצרים משברים הומניטריים המלווים את היומיום ברחבי העולם, מיליוני אנשים נסים מארצות מושבם ויוצאים למסע בחיפוש אחר מקום מקלט וחיים טובים יותר. למרבה הצער, אלו הם מסעות טראומטיים שדבר אינו מובטח בסופם.

וסרמן עצמה מתגוררת בניו יורק בשכונת ג'קסון הייטס שברובע קווינס – אחת משכונות המהגרים הרב־תרבותיות ביותר בעיר. יצירותיה נעות בין האישי לחברתי והיבטים רבים בהן מדגישים אחריות חברתית ומערבים את התושבים המקומיים במייצבים ובמייצגים תלויי מקום, שאותם היא מקיימת ברחובות השכונה ובמרחבים ציבוריים נוספים. עם זאת, וסרמן אינה פעילה פוליטית אלא יוצרת שעבודותיה האישיות, הנוקבות והפמיניסטיות משלבות את נקודת מבטה כפעילה חברתית, כמחנכת, כאם וכאמנית.

התערוכה wander, woman"" מחולקת לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מתמקד בפן אחר של חוויית העקירה וההגירה ובאופן השפעתו על נשים.

בחלק אחד מוצגת סדרת דיוקנאות הנושאת את הכותרת"Plurabelle"  (בעקבות אנה ליוויה פלורבל, דמות מפיניגנ'ז וייק, Finnegan’s Wake, ספרו של ג'יימס ג'ויס). הדיוקנאות הם קולאז'ים של קרעי תצלומים הלקוחים ממגזינים יוקרתיים, ובהם נראות נשים ממגוון קבוצות אתניות. הנשים המוצגות בעבודות מורכבות משלל ייצוגים אתניים ממוגדרים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לזהות עצמאית, כיוון שהקרעים יוצרים יחד מעין מסכות שמסוות ומעוותות כל ביטוי של זהות אתנית מוגדרת. הן כולן בנות חווה.

הדיוקנאות משופעים בגזירֵי דימויים של שפתיים מרוחות בשפתון אדום, עיניים מאופרות, ציפורניים משוחות בלק, טבעות משובצות יהלומים ועוד סמלים גנריים של ייפוי והסוואה, שהופכים את האישה הטבעית לייצור מלאכותי ולאובייקט התשוקה הגברית. אופן ייצוג נפתל זה, טוענת וסרמן, נובע מחרדה קיומית ממנה סובלות נשים בתרבויות פטריארכליות מדכאות, שבהן הן נאלצות להשתנות כמו זיקית כדי לפלס לעצמן נתיב הישרדות. כמוצר צריכה, הדיוקנאות מרמזים על האלימות והביזוי הפושים באותן חברות הממעיטות בערכן של נשים ומחפיצות אותן. למרות כל זאת, הנשים בעבודותיה של וסרמן אינן כנועות, אלא מישירות מבט ומשדרות תבונה ותוכחה.

בעבודות אלה ניכר כי וסרמן עדיין שואבת הנאה רבה ממשחק בצבעים ובחומרים, והיא עושה זאת בספונטניות ובהשתאות ילדיים שמוסיפים קלילות לכובד הראש שיש בדיוקנאות. טפטופי צבע חופשיים המזכירים שורשים סבוכים ודוקרניים, כתמי צבע ודימויים של צמחיית בר שהיא מוסיפה על פני הקולאז'ים מטמיעים בהם יסודות של נוף טבעי, העומדים בסתירה לנוף המתורבת מעשה ידי אדם. לעיתים קרובות מופיע בעבודות אלה פרי הצבר, שנבחר בשל תכונותיו ובשל היותו סמל לילידי הארץ – קוצני מבחוץ, עסיסי ומתוק מבפנים.

החלק השני בתערוכה נקרא, "בּינְטְל", 'חבילה' ביידיש, ובמרכזו מוצגת שמיכת קווילט. הקווילט עדיין נתפס כמלאכת יד נשית, ואינו נחשב מעשה אמנות (אף כי מעמדו הולך ומשתנה). וסרמן מטליאה את השמיכה משאריות מוכתמות ומקומטות של בגדי ילדים ונשים עלומים, שגורלם אינו ידוע. זהו ביטוי למצוקתם הנוכחית של מבקשי מקלט ברחבי העולם, שכל רכושם נאסף בצרור דל. שמיכת הקווילט בעבודתה היא רבת-פנים: פעם היא מעשה אומנות, פעם חפץ שנועד לתצוגה, ופעם עדות אילמת או אביזר במייצג. לצד מעמדה כמלאכת יד, השמיכה היא גם חפץ חיוני – מצע שבתוכו צררו מהגרים ונוודים מקדמת דנא את חפציהם לחבילה ויצאו לדרך, או מחסה אישי, ראשוני ואינטימי להתעטף בו. וסרמן משווה את שמיכת הקווילט ל"שמיכי" של הילד, זו המשמשת לו כ"חפץ מעבר" פסיכולוגי המשמר עבורו את תחושות החום, ההגנה והאהבה של האם. אך אותו קווילט יוצר גם תחושה של ארעיות שברירית, כיוון שאין ביכולתו לספק הגנה ראויה במציאות הקשה ומול חוסר הישע.

מספר עבודות על נייר, בכללן עבודות בצבעי מים וקולאז'ים, מרכיבות את חלקה השלישי של התערוכה. גם בעבודות אלה מוצגת בדרך כלל דמות נשית בהקשרים של אובדן בית ומקום מקלט. ביד עדינה ומחושבת יוצרת וסרמן נופי הרס, שהופכים לביטויים הכואבים והאישיים ביותר בתערוכה בזכות משיכות המכחול, הרוטטות או המפלחות, והמחוות הציוריות. חזיתות חשופות של בניינים, אשר חלקם עולים בלהבות, נראות ברקע הציורים ובקדמתם. בכמה מהם מוצגת גופת אישה הצפה כפסולת במים עכורים, כמו הייתה נזק מִשני של מלחמות מיותרות ושל אסונות סביבתיים שמקורם בהתנהלות עבריינית ומזלזלת כלפי כדור הארץ. באחד הציורים נראית אישה, ספק בת ימינו ספק דמות תנכ"ית, שעורהּ חיוור, שיערה הכהה פרוע, שפתיה מרוחות שפתון בצבע יין ועיניה עצומות כאילו היא ישנה. האישה מוקפת הריסות וסביבה נפרש מרחב מטריד של ים תכול מרהיב ושווה נפש למותה.

רגישותה של וסרמן להיבטיו הפיזיים והמנטליים של מצב הנוודות ניכרת לכל אורך יצירתה. בעבודותיה האקספרסיביות, המבוצעות בטכניקות מגוונות ובשילוב חומרים ממוחזרים ומסורתיים, היא חוקרת את מקומה של האישה, הנודדת. בתערוכתה הנוכחית, ""Wander, Woman, האמנית חותרת לעורר בקרב קהלים שונים מודעות למצוקותיהן ולסיפוריהן של נשים בכלל ושל נשים מהגרות ועקורות בפרט – נשים שאיבדו את בתיהן, מי בשל אסון טבע ומי בשל פשעיהם של בני אדם. בעינֵי וסרמן, סוגיות אלה ניצבות בליבה של אנושיותנו ופתרונן חיוני להמשך קיומנו כחברה מוסרית.

הכחול הגדול

 

במבט ראשון על הציור המונומנטלי "הכחול הגדול", המתנוסס במרכז התערוכה, נראית סצנה פשוטה ויומיומית מעל גלי הים התיכון, אך במבט נוסף מתברר כי מתוארת בו התרחשות דרמטית מאד על קנבס גדול בעל חלל פתוח ואין סופי, ללא אופק.

גלי הים מצוירים בגוון הכחול-סגול, בפיגמנט טהור ובוהק כסמל לשמחת החיים, כמו אוקיינוס מלא של תקווה, אל מול הצבע הלבן החיוור של הבד החשוף הכואב והפגיע. הדואליות בציור באה לידי ביטוי גם בציור הפיגורטיבי של הזוג התמים השט בסירה כשלפתע נחשף למציאות קשה, כאשר דמות קטנה אבודה בים טובעת, נשלטת על ידי הים הכחול הגדול וברקע המצילים ממהרים להצילה מן המוות. כל זאת לעומת הים הגדול שצויר באופן כמעט מופשט, במשיכות מכחול חופשיות בקונטרסטים חדים בין הבהיר לכהה.

כוחו החזק הדרמטי והמאיים של הים מתעצם בציור המונוכרומטי בשל הצבע האחד השולט בו, ובשימוש במשיכות מכחול מהירות וגסות, הנראות לעיתים כרישום בדיו ולעיתים אף כצבעי מים. כולם ביחד יוצרים משמעות והבנה של עולם בוגדני ואבסורדי בו שולטים כוחות נסתרים המנהלים את העולם. עבור האמנית הציור הוא ניסיון חזותי לשמר זיכרון פנימי של חברה אהובה שנקטפה בטרם עת, מעין מסמך אנושי של החיים אל מול המוות.

נכתב בנוף

טבע שמצייר את עצמו מהווה מוטו מרכזי בעבודותיו של דובי טל, צלם נוף וטייס, שנקודת מבטו על הנוף הישראלי ממעוף הציפור, ייחודית ועוסקת בהיבטים שונים של הנוף המקומי כמראה מקום עם אמת פנימית של היוצר שרואה בכל שביל, נחל, או קמט הר רישום או ציור טבעי על אנושי..

צילומי הגובה מאפשרים לדובי טל ליצור תמונות פנוראמיות של הנוף כשלא פעם הם גובלות ברישום מופשט .

בתערוכה בבית האמנים בתל אביב, דובי טל מנסה לבדוק את המציאות הנראית לעין מול הדמיון, האור והצל, הקו והכתם הנראה והנסתר .דרך עדשת המצלמה שלו וזוויות הראייה המיוחדות, הוא מייצר עולם אישי בעל פרספקטיבות ייחודיות והקשרים צורניים וצבעוניים מפתיעים.

הצורות והצבעים שנובעים ממבט העל בנוף, מבשרים דרך עיניו של דובי טל, אופטימיות ויופי בראשיתי עולם אוטופי עשיר ומיוחד. ניתן לומר שהטבע יודע לכתוב את יופיו ודובי טל יודע לקרוא אותו בעין חדה ובוחנת ממרום.

אריה ברקוביץ

אלה קורות

גוף העבודות עליו עובדת אילנה מרקס, בשלוש השנים האחרונות, יוצג בתערוכת יחיד ראשונה שלה בבית האמנים בתל אביב, ויתפרס על פני שני חללים נפרדים.

באסמבלז'ים דו-ממדיים ופיסוליים, העבודות העשויות על גבי מצעי מזונית ישנים, יריעות פח ומתכת חלודים וצרובים, רשתות מתכת, מוטות עץ ישנים ורישום, מתייחסות  לתמות של מלחמה, מוות, פוליטיקה, אמונה ומגדר. רוב החומרים הנאספים בצדי דרכים, ובאתרי בנייה, במהלך שיטוטיה, אינם עוברים טרנספורמציה, הם נותרים טעונים, בחומריות, בצבע ובכרוניקה שלהם.

דרך היצירה של מרקס נובעת מתהליכים אינטואיטיביים וספונטניים לצד מחשבה ותכנון.  תחביר קרעי חומרים נאסף לכדי עבודות פנוראמיות מרובדות בטכניקות שונות המחברות את המצעים השונים שכל אחד מהם – שלובות בו תמות אלה זו בזו.

בלא מעט מהעבודות גדולות הממדים, נוכחות שתי קורות עץ גדולות התוחמות התרחשות ביניהן ומסמנות את המצע על חלקיו השונים. בתהליך של איסוף חומרים וחיבורם מחדש, רישום, צריבה של מתכות – יוצרת מרקס נרטיב סיפורי ואידיאי, הנהיר לה היטב לפרטי פרטים, היא מנסה להדהד בכל עבודה את המציאות החברתית, הפוליטית והמגדרית, כפי שהיא חווה אותה. חלק מהעבודות מזכירות מנחי כנפיים, ותעופה. אחת מאלה נקראת "דה וינצ'י על רמאללה" (2017) ובה מצע הפח החלוד מדמה חלקות אדמה צרובות כשעליהן קו לבן וקטוע המסמל מוטת כנפיים של רישום כלי תעופה של ליאונרד דה וינצ'י – בעבודה זו קונטור הכנפיים המרחפות בעפרון ניטמע בחלקות האדמה שברקע. מה שמרחף מעלה ומה שמתרחש על האדמה, שלובים זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה. מעין סמל למצב הקיומי הסבוך בו אנו חיים, לצד שאיפה אוטופית והומאנית להגיע לפתרון, למצוא איזון.

בעבודות אחרות, משלבת מרקס משפטים קצרים ואניגמאטיים. באחת מהן, הנראית ספק כדימוי צליבה או אדם מכונף, נוכח-נחבא המשפט "בוחן פתע". באחרת, עבודה רבועה גדולה, האחוזה בין שני מוטות עץ דקים על מצע מזונית ישן ומחורר שסימני חיים קודמים, רטיבות ועובש, השאירו בה עקבותיהם – קונטור עיגול לבן ומעליו המשפט "אל תזוזי".

על אף חומרי הגלם התעשייתיים שרבים מהן מגיעים מליקוט באתרי בנייה, נשמר ביצירות של מרקס מראה מהוקצע ומהודק בין שתי קורות – בין שני חללים – העבודות כמו נושאות עדות אילמת של ממד הזמן והזמניות שלנו.

LOST AND FOUND

מציירות בנוף

התערוכה (מ)ציירות נוף מהווה המשך לתערוכה הסיפור שלה, שהצגנו בבית האמנים ביולי 2016, במטרה להעלות לסדר היום אמניות ותיקות ונשכחות, שהיו מודרות מהשיח של תולדות האמנות הישראלית, ולחשוף בפני הקהל את איכותן. הפעם בחרנו בציירות ותיקות נוספות, כולן ציירות נוף, אותן העמדנו מול עבודותיהן של ציירות נוף עכשוויות. התמקדנו בנשים בלבד, מאחר והחשיפה של אמניות היא אחת ממטרות העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.

ציור הנוף היה בעבר אחד הנושאים הבולטים בציור הארץ-ישראלי והישראלי (אצל ציירות כמו גם אצל ציירים), אך עם השנים הוא איבד את בכורתו ונדחק לשולי העשייה האמנותית המקומית, כשהוא נתפס כמיושן ולא רלוונטי. ואולם בעשורים האחרונים, ובעיקר משנות האלפיים ואילך, ציור הנוף חזר להיות לנושא אהוב על ציירות וציירים רבים, וציורי נוף מוצגים שוב במוזיאונים ובגלריות. אלא שברוב התערוכות מספרן של הציירות המוצגות עדיין קטן בהרבה לעומת מספר הציירים, למרות ריבוי ציירות הנוף הוותיקות והעכשוויות. אנו מקוות שתערוכה זו תעשיר את סיפורה של האמנות הישראלית בכלל וסיפור העשייה הנשית בפרט.

קנה המידה

אהוד פקר – קנה המידה

 1928–2016

"בציורים הגדולים שהצגתי עבדתי על מערכות של אסוציאציות המתהוות ומתגבשות תוך כדי עשייה. כל הזמן נתקלתי בקשיים גדולים שהיו קשורים בתחושת חוסר שלמות. אני חושב שאם אמן מעניק לצורת החיים שהוא מנהל תרגום בצורה ובצבע, ומדבר על המסורת ההיסטורית והמקומית שלתוכה הוא נולד ובה הוא חי, אז המסר שלו עוסק כמובן בתקופה זו ובמרכיביה […] לכן עברתי באותה תקופה (שנות ה-70) מציור אסוציאטיבי לעבודות שנוצרו על ידי חיתוך בקרטון ובדיקט. צירופם יחד אִפשר לי לפתור את בעיית הגבולות, שהייתה הבעיה המרכזית לגביי, והיא בעיה חשובה מאוד באמנות בכלל. תמיד היה קיים אצלי קונפליקט בין עשייה מורכבת, שמסתכנת לכן בבעייתיות מבחינת השאיפה שלי לשלמות, לבין עשייה של עבודה פחות מסובכת, שמצמצמת מראש את האפשרויות לשגות. מכל מקום, העיסוק באמנות לא היה פשוט עבורי, והייתי מרוכז בניסיון לקשור קשר נכון בין עומק הרגש ובין החשיבה האנליטית הצרופה", סיפר אהוד פקר בריאיון לרמה וחיים לוסקי ב"הארץ" (1984).[1]

לדברי גבריאל טלפיר (1973) אהוד פקר "נמנה עם אותו אוונגרד בארץ, המבקש להיאחז באמצעים ובחומרים חדשים, כדי ליצור יחידה ויזואלית חדשה; לזכותו  יש להדגיש שהוא מצטיין ברגישות רבה ובכוח ניתוח אינטלקטואלי שאפשרו לו למצוא אופני הבעה שונים ואף נוגדים […] עסק בציור, מוסיקה, כתב שירים; הוא בוגר הטכניון בחיפה, שם למד הנדסת-בנין.  ובכן, הרגישות לציור, השירה, המוסיקה והיכולת לבנות אובייקטים המורכבים ביותר, אופייניים לדמותו האמנותית".[2]

אהוד פקר נולד בירושלים בשנת 1928. עוד בילדותו הרבה לרשום, וכשהיה בן 13 למד אצל הצייר יצחק פרנקל. בלימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" הצטיין בפיזיקה ובמתמטיקה, ומכאן נטייתו למדעים מדויקים. בנעוריו למד זמן ממושך נגינה בכינור אצל יריב אזרחי ואצל ויוסף קמינסקי. בשנים 1956–1957 למד בשיעורי ערב רישום במכון אבני אצל יחזקאל שטרייכמן. בשנים 1970–1971 למד ציור בצבע אצל הצייר חיים קיווה, וב-1972 למד אצל האמן רפי לביא.

"במחצית הראשונה של שנות השבעים בנה אהוד פקר קבוצה גדולה של אובייקטים, פסלים, שהייתה יוצאת דופן באופייה הגאומטרי ובבשלותה האמנותית, הטכנית והרעיונית. את העבודות האלה – אחדות מתוך קבוצה גדולה שתכנן – הציג פקר בתערוכות קבוצתיות בכמה גלריות בירושלים ובתל אביב עם אמנים שהיו צעירים ממנו בשנים רבות, רובם אמני הדור הצעיר של אותן שנים, תלמידיו של רפי לביא. הפסלים המינימליסטיים-מושגיים בלטו בייחודם וזכו להערכה גדולה בקרב האמנים הצעירים", כך כתבה האוצרת אלן גינתון בקטלוג האמן שליווה את הפסל "הגדרת הפירמידה" (2014).

"הפעם הראשונה שהצגתי הייתה עם אהוד פקר, בתערוכה קבוצתית ב'גלריה 220' בתל אביב  בשנת  1973.  נפגשנו בשנים אלו נדמה לי פעמיים. האופן שבו הוא הכניס תוכן לגאומטריה היה בשבילי לא צפוי, האינטנסיביות של המחשבה שלו הרשימה אותי, אין לו משהו דומה בארץ. הדבר שהכי הרשים אותי אצלו הוא היכולת לקשור בין מושגים גאומטריים כמו חתך ומנסרה לעניינים של מחשבה ורגש. אני חושב שהייתה לו תרומה לקבוצה מסוימת של עבודות שעשיתי בסוף שנות ה-70, שאולי לא הייתי עושה בלעדיו", נזכר דוד גינתון.[3]

פקר היה מבאי ביתו של האמן רפי לביא בשנות ה-70, בוגר ממורו ביותר מעשור, למד ועבד בחברת אמנים צעירים כמו תמר גטר, אפרת נתן, נחום טבת ומיכל נאמן. מרבית היצירות הגאומטריות המינימליסטיות משנים אלו לא נשמרו, לעיתים נותרו רק דגמים. אולם בארכיון האמן נותרו עשרות מחברות, יומנים וספרי סקיצות, בהם מופיעים הגיגים בכתב ורעיונות חזותיים בצבע.

תמר גטר הייתה תלמידת תיכון בת 17 כששימשה אסיסטנטית של אהוד פקר לתקופה קצרה. על העבודה איתו ועל ההתכנסויות בסופי השבוע אצל רפי לביא היא מספרת: "רפי מאוד האמין בו, הוא נפתח דרכו לאמנות מודרנית. הקשר שלו למוזיקה גם חיבר ביניהם. הייתה הערכה והבנה שהוא אדם מיוחד, מאוד עצמאי, מקורי ודק-רגש. אדם בעל עדינות רוחנית. הוא הושפע מ"הארד אדג'" (Hard-edge painting) ומאמנות אמריקאית, אך דרך הפילטרים שלו. הייתה בו תחושת זרות ובדידות. כשעבדנו ביחד הוא היה מתווה את הדגם שהוא רוצה על הדיקט וביקש שאכין לו את הצבע, הוא ראה את הצבעים בראשו כאידאה. היינו שומעים מוזיקה של בטהובן וברגע מסוים הוא היה אומר תקשיבי  'כזה כחול אני רוצה, לא בדיוק מים, לא בדיוק  שמיים'. הייתי מכינה לו פלטה של גוונים על חתיכת דיקט  שמתוכם  היה בוחר,  וצובעת את המשטחים. למרות שהציורים היו שטוחים לגמרי הייתה הבנה מאוד פיסולית ומאוד נפחית.  למדתי ממנו."[4]

על תערוכת היחיד שלו שהוצגה בגלריה צ'מירינסקי בשנת 1972, כתב פרופ' רן שחורי ב”הארץ": "ציוריו של אהוד פקר הם כעין דו-שיח בין המשטח המצויר לבין מסגרת הציור. אין הוא מקבל כמובן מאליו את הפורמט המרובע הרגיל, אלא חותך ומנסר את לוחות הדיקט שעליהם הוא מצייר, בזוויות ובכיוונים שונים. כך נוצר משטח רב-צלעי וא-סימטרי הפועל ליצירת מתחים צורניים. בניגוד או בהמשך לקווי הגזירה האלה הוא בונה קומפוזיציה, הנוטה לרוב למינימליזציה. רוב המתחים נבנים ממשחק רב-ערכי של פרספקטיבות מעוותות. העין נמשכת אחר הצלע האלכסונית היוצרת תדמית של קיר החודר לחלל, אך אלמנט צורני מופיע ומשטיח רושם זה".[5]

פקר פעל מסוף שנות ה-60 ועד מחצית שנות ה-70. הוא הציג בתערוכות קבוצתיות ועבודותיו בלטו וזכו לחשיפה נרחבת בעיתונות התקופה. לאחר מכן חדל להציג אך המשיך כל העת לעבוד וליצור. לצד היצירה הפלסטית כתב שירה, הלחין מוזיקה ופיתח משחקי חשיבה. שיריו פורסמו בין היתר בכתב העת "עיתון 77". בשנת 2014 שחזר את פסלו "הגדרת הפירמידה" ותרם אותו למוזיאון תל אביב. הפסל הוצג לצד עבודה נוספת שלו בתערוכת האוסף הישראלי של המוזיאון.

"לעבודה 'התכנסות הסדרה הגאומטרית' הייתה ארומה של פעם. הפסל ששוחזר, נפלא ככל שהיה, כבר היה מחומרים אחרים, כי לאהוד לא היה כל כך חשוב החומר אלא המימוש של עיקרון 'ספק גאומטרי ספק מיסטי', כמו שהוא היה מדבר", נזכרת אלן גינתון.[6]

על יצירותיו הפיסוליות כתב האמן: "בעבודות אלו יש להתמודד עם בעיות של הגדרה שבמהלכן אתה נתקל במושגים של נקודה, קו, משולש, תיבה, מנסרה; קווים יוצרים, כבידה, מתח, קמט, ביתור וחיבור; נפחים שליליים, תיחום ואכלוס, האפס והאין-סוף, שפה ומגבלותיה, סדר וכאוס, נסתר וגלוי".[7]

ב-2016 ביוזמת בנותיו תרם פקר את משחק החשיבה שלו "חידת הקובייה" לגן המדע של מכון דוידסון ברחובות. בטקס חנוכת העבודה אמרה רויטל דובדבני, מנהלת גן המדע: "זהו אכן סיפור אהבה, אהבת הבנות לאביהן, אהבתו הענקית של אהוד לצורות, לקווים, לגופים ולפאונים, למה שמחוצה להם, בתוכם, מעליהם ותחתיהם. בכנס משחקי חשיבה לפני שנתיים הגעתי לחדר שבו ישבת, אהוד היקר, מוקף בקוביות, בצורות שמעולם לא ראיתי. חיברת, הרכבת, פתחת וסגרת אותן".

בתערוכה בבית האמנים תל אביב מוצגים אובייקטים פיסוליים ומקטים בדיקט בדו-ממד ובתלת-ממד משנות ה-70 המעבירים את הלכי הרוח של היצירה המינימליסטית המוקדמת, לצד עבודות נייר, ספרי סקיצות ויומנים של האמן המאירים גם שנים מאוחרות שבהן עסק ברישום ובציור גאומטרי/ פיגורטיבי/ סוריאליסטי ובדיוקנאות עצמיים. כמו כן מוצגים בתערוכה חומרים תיעודיים.

אירית לוין , אוצרת

 

[1] רמה וחיים לוסקי, "בחזרה מן הכפור", הארץ, 1984. על האמנים אפרת נתן, אביטל גבע ואהוד פקר, שעשר שנים חלפו מאז נטשו את זירת הפעילות האמנותית, אך לא זנחו את תקוותם להכרה מחודשת.

[2] גבריאל טלפיר, "אהוד פקר", גזית: ירחון לאמנות וספרות ל' (ט'-י"ב): דצמבר 1973.

[3] מתוך שיחה שקיימתי עם דוד גינתון, פברואר 2022.

[4] מתוך שיחה שקיימתי עם תמר גטר, פברואר 2022.

[5] רן שחורי, "אהוד פקר, גלריה צ'מירינסקי, תל אביב", הארץ, 7.5.1972.

[6] מתוך שיחה שקיימתי עם אלן גינתון, פברואר 2022.

[7] אהוד פקר, בקטלוג הגדרות ומצבים: בין הפשוט לנשגב. עבודות משנות ה-70 (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014).

שם עין

בתערוכת היחיד הראשונה של הדר בורשטיין מוצגים אובייקטים אותם הוא מרכיב ומפסל. התערוכה מסכמת את השנה האחרונה, בה חזר לאהבה ישנה שלו – פיסול בעץ, תוך שהוא מושפע ומקבל השראה ממפגשים וחומרים אחרים אותם הוא מלקט ואוסף במהלך הזמן ובשיטוטיו האקראיים.

בורשטיין עובד עם עץ טבעי ועץ ממוחזר ומעובד. את החומרים הוא אוסף משאריות מהסטודיו, מפחים ברחוב, משאריות גזם ובהסתובבויות אקראיות, בעיר תל אביב ובקיבוץ נירים שבנגב המערבי בו נולד. ברכבו יש לו מסור ומזמרה גדולה וכל פעם שפוגש ב'חתיכה' מעניינת, הוא אוסף אותה. בכל חתיכת עץ, מנסה בורשטיין למצוא את הייחודיות ואת האופציות הצורניות שהיא מאפשרת לגלם, "מה היא הייתה רוצה להיות", ובאיזה אופן.

בעבודותיו הוא עוסק בדימויים בסיסיים וראשוניים, כמו דימוי עין, המופיעה הן באובייקטים והן בעבודת וידאו, דימוי של ספק טיפה ספק דמעה, דימוי ראש צבי שפניו מגולפות בעץ אורן פשוט וקרניו עשויות ענפי עצים מסועפים בצורתם הטבעית.  בורנשטיין, רוצה לחשוב על העבודות כאמנות ניאנדרטלית.

הוא מונע מרצון למצוא ולגלם דימויים המתבקשים מאופי חומר הגלם ותכונותיו, תוך מניפולציה מינימאלית ככל האפשר וללא שימוש בצבע או כימיקלים (פרט לדבק נגרים). בורשטיין מחפש ערכים אסטטיים בשיטות עיבוד בסיסיות כמו ניסור, שיוף, שבירה, שריפה וחיבורים שונים: דיבלים /מסמרים/סיכות וכו'.

עץ כחומר גלם מאפשר שוני וייחודיות בין האובייקטים, הטקסטורות והמרקמים, ההתיישנות והצורות השונות הופכים כל עבודה לייחודית, ושונה.

המפגשים בין עצים בשלבי עיבוד שונים, בין המצב ה"חופשי" בטבע לבין עץ שעבר כריתה או שימוש תעשייתי כלשהוא, והפיכתם ל"חומר גלם" ולהתיישנות חומר הגלם והתפרקותו,  יוצרים הזדמנויות למתח ועניין ערכי וצורני, ולהצגת והדגשת האופי הייחודי של כל "חתיכה" "וחתיכה" ועצם היותן גוף שהוא מעין זיכרון של צורה אשר חיה והתעצבה במשך שנות חייה.

הדר בורשטיין

אוצרת ורה פלפול

קרוב לאדמה

תערוכת היחיד של לאה דיין מציגה סדרת עבודות חדשה שממשיכה את עיסוק האמנית בפולחן ובמיתוסים שבטיים. הציורים ועבודות תלת המימד של דיין שואבים השראה מהציור הפרה-הסטורי והמיתולוגי – ציורי המערות, כדים יווניים, הירוגליפים מצריים ועוד, ומקיימים דיאלוג עם תולדות האמנות ועם אמנים נוספים המאוזכרים בסגנונם.

לאה דיין

אוצר: אריה ברקוביץ

גלריה מרכזית

יש מאין

תערוכת היחיד של מיכל הרגיל מציגה ציורים צילומים ואובייקטים המתייחסים כולם לשאלת האינסוף והיעדר המגבלה.

מיכל הרגיל

אוצר: אריה ברקוביץ

גלריה חדשה

גן נעול

תערוכת היחיד של איבון ליואי מציגה ציורי עירום נשי המציגים נקודת התבוננות מפתיעה.

איבון ליואי

אוצרת: אירנה גורדון

גלריה קטנה

לסובב את הראש לקיר

כל מה שקורה אחרי שהמטפלת מסיימת לשיר ״במשעול בלב שדות..״

 

אז מה אם את לבד?

זה לא שאין כאן כלום.

יש קירות

ורעש מאוורר

ואת מוגנת מחרקים מעופפים

פראיים בחוץ.

עטלפים דקים, כהים וחדים.

ואין נחש טועה שיכרך סביב רגלך

עכבר גדול שיכרסם את אפך

בשנתך.

ואין צל מאיים

ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה

מאיימת לכבוש

ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן

שתלחש באוזניך,

מבהילה

וגם לא כינורות מסרט, צורמים,

נגינתם הולכת

ומתגברת

מודיעה על תפנית בעלילה

השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות

כבדים, דורסניים מסתערים לעברך

ומערבולת מים מהירה נורא,

סוחטת נשימה,

יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן

מזכירה לך לסתות אפורות,

נוטפות ריר

נשימה מלטפת, חמה על עורפך

וכל גופך קרה.

שקט,

עוטף,

נמוך הוא יורד

מבודד אותך

חונק

ואת לבד בתוכו

והוא צורם באוזנך

והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה

והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם

לועגות לך

על כי לא הצלחת לברוח,

להסתתר בתוך שינה

 

ואם יהיה לך פיפי

איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?

ואם הצל שלא ראית יגיח באחת

מחכה לך מעבר לפינה?

ותאלצי להרים רגליים,

ברכייך

נוקשות,

רגלייך מחליקות בריצתך

בחזרה למיטה.

ואת לא מוגנת ואת לא

חזקה

את ילדה קטנה בחושך

ואין לך ברירה.

שרון רשבם פרו"פ

אוצרת: ורה פלפול

גלריה אלטרנטיבית

מרחב נשימה

תערוכת היחיד של דורית קליש טייכמן מציגה עבודות שמתכתבות עם תפיסת המופשט של רותקו בפרט ועם זרם ההפשטה של שנות ה-60 בארה"ב בכלל. האמנית משתמשת במשיחות מכחול גדולות ותנועות יד רחבות, בהשראת הקליגרפיה היפנית, הטאי צ'י והבודהיזם, ויוצרת על גבי הבד דימויים שמשקפים את הדיאלוג שבין המודע והתת מודע

דורית קליש טייכמן

אוצר: אריה ברקוביץ

גלריית סף

 

בחזרה לשחור

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, תציג מיכל ממיט וורקה, שתי סדרות ציור חדשות מהשנה האחרונה. ממיט וורקה, ילידת 1982 עלתה עם אמה בגיל שנתיים מאתיופיה לישראל,  בוגרת לימודי אמנות בשנקר.

ממיט וורקה בלטה בתערוכת הבוגרים של שנקר (2013) וכתבת האמנות גליה יהב ז"ל ציינה את ציוריה כהבטחה מעניינת "ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש, זה שאחרי הציור־הרע  ואמנות המחאה, העוסק בטון ארסי ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד".

ממיט וורקה מציירת דיוקנאות נשים וגברים בני העדה האתיופית אליה היא משתייכת וגם נמשכת לתאר ולצייר דיוקנאות של עובדים זרים מאפריקה אותם היא פוגשת ברחובות העיר תל אביב, בבית קפה או דרך חברים.

את נשואי הציור שלה היא משתדלת לצייר בסביבתם הטבעית, לא פעם באינטימיות של הבית שלהם. ממיט וורקה מציירת בצבעי שמן, על בד, מהתבוננות וכל דיוקן מסתיים בדרך כלל ביום ציור אחד. הפורמט הציורי שלה קטן בדרך כלל, קשור הדבר לעובדה כי היא מוגבלת מבחינת במקום בו היא מציירת. אולם הדמויות הניבטות אל הצופה, קטנות פורמט ככל שהן, עיניהן חודרות, שחורות ומישירות מבט לצופה, מבט, ישיר, חד, גאה, מודע לעצמו, מודע לסיטואציה. העיסוק שלה בסוגיות מוצא ומעמד, צבע עור, ביחס הפוליטי לכהי עור, נמשך עוד מתקופת לימודיה במחלקה לאמנות בשנקר, ומקבל תפניות חדשות. יצירותיה מביעות את מחאתה ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד. ממיט וורקה מבטאת בציור שלה, את הפגיעות שלה.

היותה אשה כהת עור מאפשרת לה ומאלצת אותה להיות האמן ובו זמנית המודל, הצופה והאובייקט.  התבוננות ביצירותיה מכריחות את הצופה להתמודד עם נושאים הקשורים למעמדה של הקהילה האתיופית בישראל ועל אי שוויון חברתי ומאבקם

המתמשך של הישראלים ממוצא אתיופי  שאליו נחשפנו בשנים האחרונות על זהות ושייכות בחברה הישראלית.

בתערוכה מציגה ממיט וורקה סדרת ציור חדשה בה היא מציירת את הפינות השכוחות ברחובות העיר, מראה שכונות תל אביביות בהם היא חולפת מידי יום ביומו, חלק משגרת יומה ואותן היא בוחרת לצייר כשהן נטולות אדם. לסדרה זו שלה, מאפיינים של ציור נאיבי, אולם מהר מאד, אלמנטים כמו פחי אשפה גדולים אותם היא מציירת באותה שימת לב כמו את הבתים סביב, מאלצים את הצופה לראות את הביקורת המוטמעת בציור ה"כאילו" עירוני-פסטוראלי .

מיכל ממיט וורקה

אוצרות: ורה פלפול ושולמית נס

 

 

קנדינסקי במוסך

תערוכת היחיד של אסתי מידן מציגה צילומים מהשנתיים האחרונות בהן חקרה את מושג ה'ביות' בבתי מלאכה גבריים כגון מוסכים, נגריות ומכונים לשטיפת מכוניות. האמנית שמה דגש על האסתטיקה של המקומות הללו, וביקשה לראות כיצד עובדי המקום בחרו לקשט אותו, תוך הפניית תשומת הלב לפן האישי שמתווסף למארג הכאוטי של כלי העבודה.

אסתי מידן

ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

גלריה משרדיה

הספינה

תערוכת היחיד של חדווה בן דוד מציגה סדרת ציורים חדשה שיצרה במהלך השנתיים האחרונות, בהשפעת גלי ההגירה של הפליטים מרחבי אפריקה וסוריה לארצות אירופה. בקווי רישום גרוטסקיים המזכירים את הציור הסוריאליסטי-מקאברי של ברונו שולץ, ציוריה של אטלס בן דוד מתארים את הספינות העמוסות בני אדם ומקוות להגיע לחוף מבטחים. אוצרת: טלי תמיר. 

חדוה אטלס אטלס בן דוד

אוצרת טלי תמיר

גלריה גדולה

4.5.2017-27.5.2017

מרוח לרוח

תערוכת היחיד של תרצה אולמן מציגה ציורים שלה מהשנים האחרונות, המבקשים להצביע על גילוי וכיסוי, תת מודע ומודע, ריק ובריאה. הציורים מורכבים מטקסטים, אלמנטים קליגרפיים, רישום אקספרסיבי ומופשט וכן צורות גיאומטריות, כשהעבודה כולה נארגת כמין טקסטיל או טקסטורה. אוצרת: אירנה גורדון.

תרצה אולמן

אוצרת: אירנה גורדון

גלריה במה

תל אביב יפו ,פריז

תערוכת יחיד של האמן אמנון קלאוס. אוצרת: ורה פלפול.

אמנון קלאוס

אוצרת : ורה פלפול

 

חמישה צלמים

בתערוכה מוצגות עבודות מאת חמישה צלמים. זה מספר שנים שהצלמים נפגשים כקבוצה בהנחיית הצלם גסטון צבי איצקוביץ. העבודות המוצגות נוצרו במהלך השנתיים האחרונות, בהן המשתתפים עסקו במושג היסטוריה. העבודות הן אישיות, אוטוביוגרפיות, אך נוגעות גם בסוגיות היסטוריות-קולקטיביות.

 

אלטר ליברמן, גיורא רז, לאוניד גרוסמן, מרינה גל, צבי טרלובסקי

אוצרת: קארין שבתאי

גלריה מרכזית +קטנה

ריבוי דגשים

המונח “ריבוי דגשים” מופיע לראשונה במאמר של ולנטין וולשינוב (Valentin Voloshinov  1895- 1936) משנת 1973,  בו הוא מצביע על תופעה בה סימן עשוי להיות בעל משמעויות שונות בקרב מעמדות שונים.

דורון פישביין (42), אמן רב תחומי, בעל תואר ראשון באמנות מהאקדמיה בצלאל, ובפיסיקה מהטכניון בחיפה, מעבד ומציג סימנים, סמלים ומוטיבים מעולם המדעים, ועושה בהם שימוש  כחומרי גלם ליצירת תובנות חדשות.

באסופת המאמרים שכתב פישביין המלווה את התערוכה, מופיעים חמישה מאמרים שונים המבטאים מחשבות פילוסופיות, רעיונות חדשים, ומהלכים ליצירת ידע אותם בודד האמן מתוך מערכת סמלים וייצוגים בעבודותיו הפרושים בחלל הסטודיו שלו שבמושב גאליה, ליד רחובות.

ההרכבים השונים ביצירותיו מבטאים את הקוד המינימליסטי של הסימטרי, הגיאומטרי, האלגנטי והפורמלי. אלה יוצרים באופן מיידי חיבורים סמויים של ניגודים, אי סדירות, א-סימטריה, ריקות וצורה המעלים מחשבות ושאלות בדבר אופן יצירתו של ידע חדש: מהי הסביבה בה נוצר ידע? מהי המשמעות של לייצר ידע?  איך מתפתח תהליך חקירתו ועיבוד של ידע קיים? כיצד ניתן ליצור המשכיות של חקירה ועיבוד בדרכים אחרות ושונות?

פישביין יוצר במאמרים אשליה של מציאות מדעית מעבדתית – ביולוגית, מתמטית, פיזיקלית, פסיכואנליטית המרחיבה את גבולות החשיבה ויוצרת צמתים בין הסמלים, המאפשרים כיווני חשיבה חדשים בהבניית הידע. התערוכה מבקשת לעורר בצופים סקרנות באמצעות התבוננות חדשה במערכת הסמלים הויזואלית של פישביין כשאלה מייצרים משמעויות חדשות ומעלים לדיון את השאלה כיצד נוצרים רעיונות חדשים.

ארגון מחדש של מערכת הסמלים הוא תהליך עריכה של ידע חדש. הבנייה והתפתחות באמצעות הברירה הטבעית של  רעיונות חדשים ליצירת ידע, יכולים לפעול ברמות שונות: ביצירתיות של האמן, בפעולות שהוא נוקט כדי לבדוק אותם, בקבוצה שבה הרעיונות ויישומיהם מוצגים ובחברה כולה.  עלינו לחשוב אפוא על הדרך שבה הסמלים מצטרפים זה לזה ויוצרים מבנים היררכים הולכים וגדלים, אנכיים או אפקיים, ועל הדרכים שבהן הרכבם של הסמלים יכול לעבור ממקום למקום, לארגן מחדש את הידע ולהביא לידי ביטוי משמעויות חדשות ללא הגבלה. קיום מערכת יחסי גומלין בין הדימויים השונים והצופה, תביא להנחייה, להבנייה ולתכנון ידע מסוג חדש.

יחסים אלה עונים על השאלות כיצד, מדוע ומתי מתרחשת העברת המידע ובוחנים את דרך יצירתו והייוצרותו. פישביין מתחיל בתהליך הבניית ידע דרך מערכות סמלים שונות וייצוגים מעולם המדעים, חלק מהמערכות מאורגן באופן מודולרי הניתן לשינוי וחלקו בנוי באופן הוליסטי, המחייב הריסה של הקיים.

תהליך יצירת הדימויים הרבים והשונים שבעבודה המתארת לוח שחמט וכלי הפרש, יצרו אצל פישביין  תהליך קוגנטיבי שהביא לפיתוח מחשבות פילוסופיות ומטפיזיות המופיעות במאמרו “Knight’s Move” “מהלך פרש״.  עולות שאלות  כגון מהי מהותו של הפרש? מהי סיבת דילוגו על המשבצת הראשונה שלפניו בכל מהלך שלו ומהי המהות הסמלית אותה מייצגת משבצת זו. מערכת יחסי הגומלין בין הסמלים השונים, יוצרת ידע מוטה ומונחה לאפשרויות לייצור ידע חדש ואינסופי על תיפקודו ופעילותו של הפרש. תהליך זהה קורה בסדרת עבודות המושתתת על זיכרונות ילדות של פישביין, בצורת מידע לטנטי (סמוי) ומייצגות במעורפל קטע מסיפור חייו רב התהפוכות של סבו המתחיל בים הבלטי ונגמר בים התיכון. האמן עורך מחדש את עלילת הקטע ומעלה את השאלות  “מה אם היתה מונחת אפשרות לבחירת דרך חיים אחרת?”, “מהי מהותה של דרך שהפכה למצב קיומי?”.  בהתבסס על רגשותיו וחושיו, האמן מייצר מערכת סמלים ומבנים טקסטואליים המערערים את מהותו של מנגנון ההזכרות ומאפשרים בניית מציאות מדומיינת ומשותפת המופיעה במאמרו “PNR – Point of No Recall”נקודת אל זכור״.

במאמרים אחרים הבניית הידע נעשית על פי תכנון ישיר. במאמרו  “LVA- Lunar Visualization Algebra” (״אלגברה של ויזואליזציות ירח״), פישביין מציע פרמטרים חדשים להיתכנות מופעי ירח בשונה מדימויי מופעי הירח המופיעים בלוח השנה.  במאמר “Moon Phase – Wolf Unit” (“יחידת מופע ירח – זאב״), מופעי הירח מוצגים כמעטרי פאותיה הפנימיות של קופסה שחורה,  זאת בשונה מאופן התצוגה המקורי המוכר- של טבלאות מופעי הירח המגלמות את הסדר בלוחות השנה העברית והמוסלמית. כך פותח פישביין  אפשרויות חדשות לבחינת תצורות מופעי הירח מבלי שאלה יהיו מוגבלים ע”י עקרונות פיזיקליים ונורמות תרבותיות כלשהן.

מערכת סמלים שונה נולדה כאשר האמן התוודע לכך שבגופו של תמנון קיימים שלושה לבבות מתפקדים. בהשראת מידע זה, (עבודת וידאו, 2017), החל פישביין בתהליך הבניית הידע באופן סימבולי ובדיוני, פניה אל העתיד להעלאת מחשבות ורעיונות חדשים למבנה של לב האדם. בסדרת דימויים הוא מציג אפשרויות שהלב מתחלק לחמישה לבבות ושואל שאלות חתרניות במאמרו “Cardio Mitosis” (קרדיו מיטוסיס), כדוגמאת תהייה אודות קיומה של מדיניות ממשלתית המסתירה תופעות מעין אלו מעיני הציבור. הסתרת המידע לכאורה גורמת לשינוי התפתחותי בתחילת תהליך הבנית הידע החדש ובכך מאטה את תהליך הרחבת גבולות הידע והתפתחותו.

עבודותיו הקודמות של פישביין הוצגו במספר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, לעיתים עם הקשר חתרני וביקורתי ביחס לנורמות חברתיות ותרבותיות . האתגר בתערוכה ״ריבוי דגשים״ היה לארגן את היצירות הישנות והחדשות כקונבנציות משותפות, מנוטרלות מהיבטים ביקורתיים, כדי שאפשר יהיה לשנותן ולתרגמן לקונבנציות חדשות ושונות להבנית ידע חדש.

דורון פישביין

אוצרת- יפעת שרה פרל

גלריה במה

(מודעה)

שר היער

בתערוכה זו האמנית עדן אורבך עפרת תציג מיצב המורכב מהקרנות וידאו ואלמנטים פיסוליים, בהשראת מקורות מיתולוגיים וטקסטים תרבותיים קאנוניים.

עדן אורבל עפרת

אוצרת: רווית הררי

גלריה גדולה

שיכון

התערוכה 'בינוי' מקפלת בתוכה את מבטו של האמן על הנוף, על תהליכי חברה ומקום, על עצמנו. באמצעות ציורי שמן ואקוורלים של נופים ישראלים לעיתים עלובים, בוחן ומעלה טוביס שאלות על רוח הציור, על אדריכלות מקומית הנותנת לנו תחושה של ארעיות וזמניות, על 'כאן ועכשיו' מול 'אז ואתמול', על אפשרות ואי אפשרות, על הרואיות הכמוסה בבנלי. "אני רוצה להסתכל בנוף ולראות שם את עצמי ולקבל דרכו את עצמי כמו שאני, כי בלעדיו אני לבד והנוף גם הוא – בודד בלעדי" (מתוך טקסט שכתב לתערוכה).

אלכס טוביס

אוצרת: אפי גן

גלריה סף

SELFIE

תערוכת יחיד זו מציגה את ציוריה של נאוה אייבל, אשר מסוקרנת מתרבות הצילום העצמי ומציירת דיוקנאות הלקוחים מצילומי סלפי של בני משפחתה. 

נאוה אייבל

אוצרת: ורה פלפול. 

גלריה קטנה

תעתועי שכחה

הפסלים המתכתיים המרכיבים את התערוכה הנוכחית עוסקים במוטיב השיכחה, בעיקר במאפייניו האלגוריים ובפירוש מהותו בעיניו של הצופה. השיכחה יכולה להתפרש בשלושה כיוונים שונים אך משלימים. הראשון-  כמגמה תהליכית אובייקטיבית, שנכפית על האדם מכורח טבעו , השני כמגמה סובייקטיבית רצונית, בה האדם בוחר בשיכחה כמוצא מחווית מציאות בלתי אפשרית, והשלישי – כמגמה סובייקטיבית בלתי רצונית, בה השכחה נכפית על האדם בידי סובייקט אחר.

אָטֵר הוא יוצר אקספרסיבי, ופרשנות של יצירותיו חייבת לצאת מהנחה זו. חייו, האנשים הסובבים אותו, אלה הקיימים ואלה שאינם קיימים עוד – משפיעים על מהות יצירתו ומתווים את קווי פסליו. לעיתים, החסר יוצר בפסליו את הקיים והמסה המלאה מעצבת ואף יוצרת את  הסביבה העוטפת את העבודה. תערוכותיו הקודמות של אָטֵר יצקו את הבסיס לפרויקט הנוכחי. כמו תיאורית ה"חלל הריק", שיצר היוצר הבריטי הגאון פיטר ברוק, בה גרס כי ריקנות החלל חשובה לא פחות ממילויו החומרי, כך אָטֵר יוצר שפה שגבולותיה אינם ברורים, באמצעותה מוזמן הצופה לפרש את הדיאלוג  בין הגשמי הנראה לעין ובין החלל החסר הנוצר בתוכו.

השימוש בתנועה הוא אחד מקווי הבנייה הטיפוסיים לפסליו של רמי אָטֵר. הפסלים פותחים בדיאלוג מיידי עם הצופה בהם ומציעים לו להיטמע בתוכם, ספק מבחירתו שלו כבהזמנה להיפנוזה, ספק בכפייתו של כוח כמו-מגנטי . לכל פסל יש אופי וצורה משלו, כל פסל מייצג את מבע הנפש ואת מצב רוחו של האמן בעת תהליך היצירה. הסימטריה והא-סימטריה בפסלים מכוננות את הצופה כפותרה של חידה, ובה בעת כמושאה. הן מדגישות את המתח בין המתוכנן לספונטני, במטא-יצירה – ככלי בתהליך היצירה, במושאה, ובצופה. הברזל, כחומר פלסטי-אלסטי, הוא עדות לעיצובו שלו, ולכוחות אשר השתתפו בעיצובו. על פניו מתגלות צלקות ועקבות, עדויות להתערבויות הספונטניות של דוממים ואורגניזמים, שאת קיומם ניתן רק לנחש, בתהליך היצירה. אולם, זוהי עדות חלקית – זיכרון מיד שניה המנכיח את המסתורין האינהרנטי לצפייה במופעי תודעתו של הזולת. עמדת הצופה מול הברזל מציבה שאלה אודות הזיכרון והשכחה בקרב הסובייקט המתבונן עצמו: האם קיים זיכרון שאינו מיד שניה.

לפסלי המתכת שלו מוסיף אָטֵר כתמי פליז צהובים, הפוגעים, מצד אחד, במושלמות הגוון האחיד של הברזל, ומאידך, יוצרים מתח דרמטי המזמין את הצופה להתעמת עם חידה עלומה. הכתמים, זרים לגווני הברזל, נראים כמו עדות לפעולה אגרסיבית ומכוונת של טשטוש והקהייה, כפעולת ההשכחה מחד, ומאידך רומזים להתיישנות, למהיהות ודהייה, כפעולתו של הזמן על הזיכרון. ואולם, בניגוד לחלודה האוכלת בברזל לאורך זמן, הכתם כמו מנכיח את עצמו, מבקש את תשומת ליבו של הצופה להופעתו שלא כדרך הטבע. וברובד המטאפורי – מבקש  את תשומת ליבו לפעולה המכוונת של הרחקתו של הזיכרון מן התודעה, המייצרת בלית ברירה עדות טורדנית להרחקה זו, שייתכן שאף היא מכוונת. תזכורתו של האדם לעצמו אודות הדברים אותם השכיח מעצמו. התפתלות הברזל מתכתבת עם דימויו הצורני של הנוירולוגי, העצבי – המשויך לצורתה הביולוגית של מחשבה. כמו כן, זוהי מטאפורה לפעולת ארגונו של הזיכרון – המבקש לכלוא בכיווניות מוגדרת את רצף חווית האדם המתפתלת בכמות אינסופית של וקטורים רגשיים. הסבך הקונסטרוקטיבי הנוצר משפת הגוף של הפסלים מעיד יותר מכל על מסובכות עלילת חייו של האדם, והצורך הכפייתי הנובע ממנה: ארגון הזיכרון, ברירתו, והגדרת הגבול בו הוא נגמר – ומתחילה השכחה. שימושיו של אָטֵר בשפת הפיסול לביטוי תחושות רגישות אישית וגם חברתית רוקמים מארגי ביקורת והתייחסות לקיים בצורה נוקבת ומקורית.

יש ביצירותיו הקונסטרוקטיביסטיות של רמי אָטֵר התייחסות למניפסט הריאליסטי של הפיסול משנת 1920 בו הוגדרו האמנים כממשים את תפיסת העולם בעיצוב החלל והזמן "אנו בונים את יצירותינו כשם שהיקום בונה את יצירותיו וכפי שהמהנדס בונה את גשריו והמתמטיקאי יוצר את נוסחת מסלול הכוכבים…".. פסליו הקונסטרוקטיביסטיים של אָטֵר, כמו הפסלים המיתיים הידועים מהיסטורית הפיסול לדורותיה, מהווים ישות קיימת מעוצבת בפשטות. אלה הם אובייקטים הנמצאים בזכות עצמם, נוהגים על פי חוקיהם הם, אך נטענים במשמעותם מהתייחסותם למוטיב התנועה ולמוטיב הזמן – מן העימות בין חוקיהם לחוקים חיצוניים להם.

אָטֵר התמחה בפיסול בברזל  בסדנתו  של האמן רמי רודיך בגבעתיים, בה הוא ממשיך ליצור גם כיום. עבודותיו ותערוכותיו הוצגו בחללים שונים; תיאָטֵרון ירושלים, בית האופרה בתל-אביב, הגלריה העירונית גבעתיים, הגלריה העירונית פתח תקוה, "בית גבריאל" בצמח, מוזיאון "היכל שלמה" בירושלים.

רמי אטר

אוצר:דורון פולק

גלריה חדשה

 

הכל בראש II

לאחר שנות התנסות בטכניקות וחומרים שונים הגיעה מירטה אדרי ליכולת הפקה פיסולית של דימויים פיגורטיביים מהולים בהפשטה וקונספט מאתגר המעורר אשליה והפתעה כאחד. יצירותיה הפיסוליות מחברות בין רגש אינטואיציה ודמיון למחשבה לוגית וריגושים פיזיים שמשפיעים על הטיפול בחומרים בצורה מקצועית .

הפסלים שלה מורכבים מדימויים מעולם החי התהוות ובריאה יש מאין פרוק והרכבה.

לדבריה מזה שנים רבות אני עסוקה ומסוקרנת  באדם .  בדמותו , במוחו המעפיל על קיומו החיצוני והפנימי. בהתנהגות החברתית והרוחנית , לכן מצאתי לעצמי שפה יצירתית מנטאלית וויזואלית שיוצרת דימויים פלסטיים לעיתים שקופים לעיתים אטומים. אני בונה והורסת הורסת ובונה.

ביצירות תמיד מופיע החומר הפלסטי הגמיש שמכיל צרות ודימויים שמובילים את הצופה לדמיין את הקורה בתוכן. הנושא המרכזי ביצירת הוא האדם שמכיל בתוכו עולם ומלואו.

 

צעד קדימה…מבט לאחור

 

התערוכה עוסקת בתפיסות הזמן: הבנת הקיום מן העבר, התרפקות על חוסר היציבות בהווה ותחושות משוערות על העתיד.

קשה להציב גבולות לפעילות האמנותית בימינו, בעיקר בהקשרים חברתיים ופוליטיים, בתקופה שהתקשורת נוטה לכתוב ולשדר חוקי צדק ואי-צדק בתשוקה בלתי נשלטת. דורנו חשוף לתחלואה שלא ידענו כדוגמתה; אותות הטראומה מכלות בנו, ועקבותיה עדיין לא תמו. אך דווקא בתקופה הזאת, עולם האמנות מרחיב את אופקיו ונחשף לציבור בשלל אירועים ופתיחת תערוכות, הן בגלריות והן במוזאונים, בנוכחות אמנים ואוצרים רבים.

עולם האמנות מיטלטל ומתפתח לכיוונים של שפע, בחושניות הצבע ובחומרים, באופן שאינו מוכר בשדה האמנות המקומי. הגישה מצטיינת ברעיונות רב-תחומיים, בוויזואליות מציאותית הנטועה בהוויה העכשווית-מקומית, ובהיבטים המשלבים בין העולמות כמו: עידנים נשכחים של העבר – עמודים רחבים בעלי כותרות דקורטיביות, מגדלים, צריחים וחיפויים בעלי אורנמנטיקה בנוף עירוני; בהווה – צלליות שקופות רבות-גובה, לצד עגורני בנייה הסובבים כל אחד בכיוון ובגובה משלו, כחרגולי מתכת המעצבים חזות הזויה של העתיד.

חלל התערוכה מציע חוויה של ביטויים יצירתיים צורניים ובגוונים הממחישים את הזמנים במורכבות מופלאה. האינטואיציה האמנותית הייחודיות של כל אמן והפרספקטיבה האישית שלו מעניקות למבקרים כיוונים לחשיבה, לתהודה ולהתחבטות בין האנושיות למלאכותיות. התערוכה מתאפיינת בתעוזה ובזרם בלתי מוסבר של דינמיקה, בהזמנה להתבוננות אנליטית ובשאיפה הבלתי נשלטת לצעוד קדימה… ואולי להביט גם קצת לאחור.

 

אינה  ארואטי, אוצרת

גבולות פרומים

 

צילומי סטילס של אדם ישן במיטתו, מחובר למכונה המסדירה את נשימתו, תלויים על הקירות. אי אפשר לחמוק מקול הנשימה הכבדה החולשת על החלל. האדם הישן הוא בן הזוג של האמנית. מה יקרה איתו בבוקר? האם יתעורר לקולות הרחוב, יצא לעבודה, או ימשיך להיאנח ויחפש גאולה?

שנים של חיפוש אינטנסיבי אחר זהותה כמהגרת בין כאן לשם – ישראל וארגנטינה – מגיעים לשיא בתערוכת היחיד שבה בוחנת לילי פישר את המרחב הביתי. היא מציבה מחיצות בחלל הגלריה, המערערות את החלוקה בין הממשי לדמיוני, ובין החיצוני לפנימי. באמצעות מדיומים שונים – מיצב ציורי, צילום, עבודת וידיאו ועבודת סאונד – פישר ממשיכה את העיסוק בחומרים שבאו לידי ביטוי גם בתערוכת היחיד (2021) בגלריה נולובז בתל-אביב. כאן, ב"גבולות פרומים", העבודות של פישר משקפות גם כוח וביטחון במרחב הביתי המוכר, וגם את האינסטינקט לשבור גבולות ולפרוץ דרך כדי להימנע מקיבעון וניוון; כדי למרוד במוסכמות;  כדי למצוא את הקול האישי גם במצב של סגר ומחנק שכפתה המגפה.

 

התקווה

שנים רבות האמנית בלהה פוקס משוטטת ורושמת את שכונת התקווה – על שלל תושביה, סמטאותיה, וכמובן השוק.

מודעת היטב לכל המאפיינים של השכונה, אבל בוחרת לראות ולהראות רק את הטוב – מקום תוסס, שמח, ססגוני, קולני

ומגוון  בכל מובן.

 

נסתר מן העין

התצלומים בתערוכה נולדו מהצורך להעלות למודעות חוויות טראומטיות של הטרדה או תקיפה מינית שעברו נשים, שהן כיום בנות 60/70/80 כשהן היו ילדות או נערות.

עד היום הן לא העזו לספר ולחשוף את סודן.

הכל התחיל מהרצון שלי לסגור מעגל בסיפור האישי שקרה לי בילדותי. שיתפתי חברות בתהליך שאני עוברת והופתעתי לגלות שכמעט כולן חוו בעברן חוויה דומה, ושהן עדיין מסתירות אותה.

זה היה!
זה קרה!

הזמן לא יכול להשתיק את זעקתן של הנשים על העוול שנגרם להן.

רגע של חושך שבו גבולות ה"אני" נפרצו בגסות, נחשף בתערוכה, ומאפשר לרגע של אור לגרום לחיבור מחדש אל ה"עצמי" הבוגר והמודע.
החוויה המקורית, רישומה כאילו נמחק, הוצא והושמד מן העולם, אבל כאן הוא קם לתחייה.

ליווי אוצרותי: נורית ירדן

קיר אמן -כי הרוח עומדת מנגד

פסקה מספרו של שאנדור מאראי :"הנרות בערו עד כלות" מהווה השראה לקיר האמן.

איילים הם בעלי משמעות לאמנית בהרבה רבדים ונוכחים ברבות מעבודותיה והם הנושא של קיר האמן, הטקסט שמוביל את התצוגה מדבר על שבירות, חוסר אונים, קבלת גורל.

 

דן קריגר 1938-2022

עם מותו של דן קריגר שהיה ממקימי סדנת ההדפס בבית האמנים בתל אביב אנו עורכים תערוכת זיכרון ממגוון עבודותיו.

מלאכים ושוטים

 

במיצב רווי  כרובים מרחפים באוויר, המוצג בבית האמנים בתל אביב  מבקשת נורית עגור להתריס ולהפתיע את הצופה כבר בעצם בחירת החומרים: כרובים אורגניים ופשוטים תלויים על חוט במרחב הגלריה. חומרים נמוכים לכאורה בניגוד לציפייה לתערוכת ציור רישום או פיסול מחומרים אצילים.

נורית עגור הופכת את החולין הבסיסי למקדש אמנותי. " השתמשתי בהכי פשוט כמו קורה מעצמו ובכל זאת תלויים בין שמיים וארץ. פשוט וארצי שמוצא מהקשרו הטבעי ומנסה לאתגר ולהתייחס לשאלות  מה היא אמנות, מה זה חלל אמנותי, הגדרת שדה האמנות, מקומו של האמן  וקהל המבקרים".

נורית במיצב הזה, בונה גריד תלת ממדי בחלל הגלריה עם כרובים תלויים באוויר עליהם מוקרן וידיאו ארט שמתעתע ויוצר קשר אינטגרלי בין הפיזי לווירטואלי בין הממשי לסמלי.

העומס, בחירת החומרים האורגני המתכלה והצפוף, מדגיש את השאלות הקיומיות של המקום, הסביבה, הקרובה האינדוידואלית והגלובלית הכביכול רחוקה. מעמת עם תהיות  על מהות ומורכבות החיים והמות, בפשטותם.

את העיסוק בחלל ומרחב החלה עוד בימי התערוכות בתל חי עם רישומי ענק ותפיסה מינימליסטית קונספטואלית. כבעבר כן עתה היא לוקחת את המושג רעיון וכולאת אותו בתוך האובייקט הממשי. הדיאלוג נוצר עם הצופה ברוח יוזף בויס ומרסל דושאן.

חיתוכי לינול

בתערוכת יחיד שנייה, מציג גדעון שגיא עבודות חיתוך לינול, הדפסים אישיים, מורכבים, יפהפיים, המזמינים את הצופה להתלוות אליו למסעות אל מרחבים חיצוניים ופנימיים. אל רקמת החיבור בין האדם למקום ומשם אל תוכי נפשו של היוצר ואל מעשה היצירה.

מקבץ ראשון של דימויים, עוסק בנופים גאוגרפיים ותרבותיים בהם רוקם שגיא קשרים וזיקות בין האדם לבין המרחב בו הוא חי. 

מקבץ דימויים שני, מתאר דיוקנאות בעלי מלאכה, יוצרים, אנשי עמל ורוח בעיצומה של מעשה מלאכתם. 

גדעון שגיא, יליד 1939, בוגר בצלאל משנת 1966 וחתן פרס שטרוק לאותה  שנה, נחשב לאחד מבכירי המעצבים הגרפיים בישראל. 

את התערוכה מלווה סרט באורך כתשע דקות (צילם וערך: יואב בצלאלי) העוסק בנוסף לעבודות האמנות של שגיא, בקריירה ארוכת השנים שלו כמעצב גרפי. 

איריס נדל, ציקו 2021

על שתיים , על ארבע

על שתיים, על ארבע

תערוכה קבוצתית

 

אילונה אהרון, עדנה אלשטיין, מיכל ביבר, ביאטריס בן מאור, אודרי ברגנר, נעמי בריקמן, ענת גורל-רורברגר, ראובן זהבי, אייל טבת, רויטל טופיול, אסנת יבין, טובה לוטן, איריס נדל, ורדה סאנד, בלהה פוקס, מנשה קדישמן, דורית קדר, איריס איריסיה קובליו, מיכאל רורברגר, חגית שחל, דרורה שפיץ, שרון שפיץ

 

החיות האישיות של האמנים, הדרות עימם בבית או בחצר, ופעמים בנות הלוויה לפעילויות היום-יום ולסטודיו, הינן מושא להתבוננות ומודל זמין עבורם. כלבים חתולים וארנבים מתועדים בידי היוצרים בציור בצילום ובפיסול, ביום ובלילה, בערות ובתנומה, בפעילות ובסבילות, במהלך שלבי החיים ואף  במסעם הסופי.

בתערוכה מוצגים:

* דיוקנאות של חיות הבית ללא אזכור מקום וזמן.

* החיה במרחב הביתי.

*  בעלי החיים בסביבות חוץ יומיות או ליליות.

החתול זכה ליחס אמביוולנטי לאורך התרבויות. במצרים העתיקה הוא היה מושא להערצה ולהאלהה.  בבתים רבים היו חתולים, ומי שהעז לפגוע בהם דינו היה מוות. המצרים האמינו כי האלה באסט פעמים רבות לובשת דמות חתול, ולכן גם במותו זכה החתול להאלהה ולכבוד על ידי חניטה מוקפדת, עשירה בשמנים ובבדים יקרי ערך. לחקלאים החתול היה בן-לוויה נאמן ומועיל בזכות כישורי הצייד שלו ועזרתו בהשמדת עכברים ונחשים. גם היוונים והפניקים, כמו עמים עתיקים אחרים, העריכו את יכולתם של החתולים להשמיד מכרסמים. הם סחרו בהם באוניות מסחר שהגיעו לצפון אירופה, וכך הפך החתול לחיה נעלה גם בקרב הוויקינגים והקלטים.

לעומת זאת, ביימי הביניים ספג החתול שנאה ודמוניזציה עקב זיקתו לתרבויות קדם-נוצריות, זיקה לשטן ולשאול, והקשריו למכשפות ולנשים (האישה נחשבה יצור חוטא ונחות ביימי הביניים עקב האמונה בחטא הראשון). אף שברומא זכה החתול לכבוד רב על עצמאותו, בנצרות אופיו העצמאי נתפס כקריאת תיגר על הדת – האדם הוא השולט בחיה, ומכיוון שהחתול אינו צייתן, הוא קשור לשטן. עם תנועת הרפורמה בנצרות בתקופה הוויקטוריאנית במאה ה-17, התגלתה התרבות המצרית, ומעמד החתול עלה מחדש כבן לוויה ביתי.

הדואליות בחתול מתבטאת גם באופיו – מצד אחד מעודן ואלגנטי, ומנגד צייד תוקפן ואכזרי. חיה נאהבת באמנות, בספרות ובשירה, אולם חיה אופורטוניסטית במשלים ובאגדות העם.[1]

הכלב, ידידו של האדם, זכה אף הוא ליחס דו ערכי בתרבויות. במצרים העתיקה הוא היה אחד מאלי השאול אנוביס המגן על עיר המתים וממונה על מלאכת החניטה. באמנות המערבית הוא הופיע ככלב רועים המלווה צאן למרעה; כלב צייד; סמל סטאטוס המשקף את מעמדו של הפטרון – בציורי דיוקן ובחברת בני האצולה; סמל לנאמנות (יאן ואן אייק,"נישואי הזוג ארנולפיני", 1434); סמל לטוהר ובעל ברית לצד ילדים(דייגו ולאסקז, "דיוקן הנסיך פליפה פרוספרו", 1659); בן לוויה נאמן, נוכח בעל אוטונומיה משלו (גוסטב קורבה, "שלום אדון קורבה", 1854 ), אך גם סימבול לאכזריות ולרוע של האדם (ג'ורג' גרוס, "חולה אהבה", 1916).[2]

אמנים שונים ציירו את כלביהם, ויליאם הוגארת צייר דיוקן עצמי עם כלבו בציור "הצייר וכלב הפאג שלו" (1745); אדוארד מונק צייר את דיוקן כלבו האהוב בציור "ראש כלב" (1930); לוסיאן פרויד היה ידוע בחיבתו לכלבים, צייר ציורים רבים שבהם מודליסטים ומודליסטיות ולצידם כלבים שמרביתם היו כלביו.[3] דיוויד הוקני צייר עשרות ציורים ורישומים של שני כלביו סטנלי ובוג'י, חלקם פורסמו בספרו "Dog Days." "איני מתנצל על נושא הציורים. שני היצורים הקטנים והיקרים האלה הם חברים שלי. הם אינטליגנטים, מביעים אהבה, קומיים ולעתים קרובות משועממים. הם צופים בי עובד; אני מבחין בצורות החמימות שהם יוצרים יחד, בעצב ובהנאות שלהם. בשל היותם כלבים הוליוודיים, נראה שבדרך כלשהי הם יודעים שאני יוצר מהם ציור."[4]

אמני התערוכה "על שתיים, על ארבע" מציגים עבודות ממגוון רחב של יצירות שלהם בנושא, החיה האהובה מתועדת בתנועה בתנוחת גוף אופיינית, בהבעת פנים ובצבעיה השונים. ניכרות השפעות מתולדות אמנות של ציירים אשר ציירו ופיסלו חיות (ג'ויה, דירר, דה וינצ'י, ולפסלים מצרים עתיקים…).

דברי היוצרים בחלל בית האמנים, מעשירים במלל את התקשורת המובעת בתערוכה באופן חזותי, על אופייה של החיה ועל הקשר בן האדם לבעל החיים.

 

אירית לוין, אוצרת

 

[1] חתולים: על חתולים, אנשים, ומה שביניהם, אוצרת דנה תגר (תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2007).

[2] גדעון עפרת, "לכלבים תהילה," המחסן של גדעון עפרת, 24.1.2011.

[3] Dr. Katy Nelson, “15 Brilliant Paintings Inspired by The Dogs of Famous Artists”, Post Bark,
18.06.2014.

[4] בתרגום חופשי מתוך: David Hockney, David Hockney's Dog Days (London: Thames & Hudson, 1998).

איזון לבן

מיכאל מגן (נ. 1955, חיפה), בוגר בצלאל, הינו משמר אמנות ידוע. יום אחד, כאשר עסק בהלבנה דיוקן מאוחר של פרנאן לז'ה (1881-1955), ראה ברכיבים הבודדים של הדפס המשי שלא כוסו – תבנית מעניינת להמשך עבודה עצמאית משלו. בהלבנת יצירות אמנות, לעיתים נעזרים במשטח זכוכית שהוכן מראש המאפשר לקרני השמש לחדור ולהלבין את אזורי  הנייר הפגום והמוכתם בניגוד לאזורי הצבע הרגישים מאד לאור ואלו יישארו מכוסים.

הוא הוסיף לתבנית סמלים מסחריים מהאינטרנט, מרשמים רפואיים משלו ופיסות צבעוניות שנקרעו  ביד מאריזות  של מוצרי צריכה יומיומיים בעזרתם הוא וצייר בחופשיות על הזכוכית מהצד האחורי. נוצר הֶדְבֵּק (קולאז') מסוג מיוחד שהיה נפוץ במאה ה-19 בישוב הישן – ציור על הגב של הזכוכית (Hinterglasmalerei).

בטכניקה ישנה זו יוצר האמן עבודות עכשוויות, שהפכו עם הזמן לסדרה, המשקפת את ההשפעות של עולם המסחרי על חיינו עד אשר הדיוקן עצמי שלנו מורכב מאותם דימויים מסחריים שאי אפשר לברוח מהם.

בעבודות ההֶדְבֵּק של מגן, האמן מבקש לשחזר את האני שלו ולמחות על הפלישה הווירטואלית לחיינו הוא מחפש מעין "איזון לבן" עבור עצמו, באמצעות הוספה של רכיבים מעולמו הפרטי לצד הסמלים מהתחום הכללי.

הכותרות האירוניות של העבודות הן חלק מתהליך היצירה כולה. הם מנתבות אותנו אל ביקורת מתוחכמת על העולם המסחרי במאה ה-21.

העין של הורוס המלווה כחוט השני את כל היצירות בסדרה עוברת מהדיוקן המקורי המפורק של לז'ה – מוסיפה למסתורין. מטרתה אולי לשמור אך היא גם שמה דגש על מרכזיות היסוד החזותי שבא במגע שלנו עם הסביבה.

ד"ר בת-שבע אידה

 

אתר התערוכה

קיום ביקום סוריאליסטי

שלמה ברונשטיין צלם פואטי בעל נשמה רגישה ועין אוהבת מתעד ומשעתק את העולם לתוכו נולד ובו הוא מתקיים בתקנו אותו בדרכו המיוחדת. הוא מעבד את הצילומים ובורא עולמות מרובי שכבות המטמינים בתוכם מידעים מסוגים שונים שאינם בנמצא ברגיל. האמן בורא לעצמו ומתוך כך גם לנו עולם חדש מעודן מיוחד במינו הנובע מתוך דמיונו העשיר וכמיהתו לאחר. כמיהה לשלם הבנוי אחרת, כמיהתו ליפה בעיניו – העשיר יותר ממה שעינינו רואות ברגיל, כמיהתו לעולם הנכון עבורו אשר יכיל אותו את מחשבותיו את דמיונו העשיר – אולי עולם מקביל.

 השילובים המתקיימים ביצירותיו של ברונשטיין מעובדים עד דק ונכון עיבוד זה עבורם. התוצאה קוסמת לעין ולנפש הצופה, היא נושאת אותו אל תוך ההזיה אל תוך קיום דמיוני אפשרי. השימוש במנעד מונוכרומטי תואם ומייצר את האווירה השורה על סדרת העבודות המוצגת, ריכוך הדימויים הופכם לדבר מה הנע בין המציאותי לערטילאי, אווירה דמוית חלום מושגת באמצעים פשוטים ונכונים. אנו משוטטים בנופים מוכרים אך שונים יציר דמיונו העשיר של הצלם, אנו משוטטים בעולמו הסוריאליסטי.

 חנה ברק אנגל

שיבה מאוחרת

רמי בן נתן מציג – שיבה מאוחרת.

בשנת 1982 נטש רמי בן נתן את לימודי האמנות בבצלאל. הוא היה סטודנט מוכשר ומבטיח, והעלמותו לאחר מלחמת לבנון הראשונה הכתה הדים בין חבריו לספסל הלימודים. בשנת 2017 נטש בשנית, והפעם את משרד עורכי הדין המשגשג שהקים עם שותפו גיורא ארדינסט, וחזר לאחור, אל הציור, בניסיון כמעט נואש להדביק עשרות שנים של "אין ציור".

כותב האמן דני שושן, חברו לספסל הלימודים דאז ומרצה בטכניון כיום, שאצר את התערוכה –

"רמי מתבונן ומצייר את הקרוב אליו…. מבטו נח על "האני" – על דיוקנו העצמי, הניבט אליו מן הראי שבסטודיו, מן הזכוכית שבחדר השינה שלו בשעת לילה ומדמיונו; מבלי לוותר, מבלי ליפות, תוך נסיון עיקש לגעת באמת כלשהי, אם יש בכלל כזו…… את כל אלה  – החפצים, המשפחה, את עצמו – ממקם רמי קרוב אליו – בבית, בסטודיו; וכולם מעניקים סימני דרך לצופה, בדרכם אל הזיכרון.

ואז הוא יוצא אל הנוף, ובעצם – אל הזיכרון, שכן רמי איננו צייר נוף ….. [ו]בצאתו אל הזיכרון מציב רמי במרכז, כאשר הם חשופים מתמיד, את הילדות, המשפחה, החברים, ואת הפצעים. שלו, של משפחתו, ובמידה לא פחותה – של כולנו. עבודות ה"זיכרון" של רמי, מונחות כולן במחוזות ילדותו – טנטורה, רמת שאול, ושוב טנטורה. זו מוצגת, פעם אחר פעם, כרגע של יופי פגום, של זיכרון כואב."

מעורבותו הרגשית של רמי בטנטורה היא כפולה ומכופלת – עבורו זהו מחוז ילדות שלא נשכח, מעליו מרחף אסונם של אחרים, אשר עבורם מדובר בפיסת ארץ מדממת. במשחק יוצא דופן של הגורל – היא גם עומדת בליבו של מאבק משפטי שניהל שותפו לפני עשרות שנים ואשר שב ועלה בימים אלה לכותרות. עם כל אלה מתמודד רמי בדרך רגישה ומיוחדת.

המיטב

מיטב יצירותיה של הינדס ורטנברג קובצו לתערוכה מיוחדת זו, יצירות רבות אשר חלקן רואה אור לראשונה ואחרות שנחשפו אמנם אך בהקשרים אחרים אשר הובילו לקריאתן באופן שונה. המכלול של היצירות בתערוכה זו מספר על היוצרת יותר מכול, על הקשיים החרותים לעומק עבודותיה, על המעמקים העלומים בקיומה. האמנית מבטאת את תחושותיה ואת מחשבותיה בעזרת משיכות מכחול חזקות חסרות היסוס ומספרת על עולמה הפנימי ללא סייגים. תחושותיה ומחשבותיה מתערבלות עם חוויות חייה לכדי מחול סוער של צבעוניות עזה משכרת. הספונטניות ביצירותיה כנה ומשכנעת, עוצמת רגשותיה מקרינה החוצה מתוך היצירה ונוגעת עמוקות.

 

סגנון יצירתה משתייך לסגנון האקספרסיבי הגרמני בן ימינו. סגנון זה החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ובמדינות נוספות בשכנותה כמו אוסטריה, שוויץ ועוד. מאפייני הזרם האקספרסיבי הם צבעוניות חזקה מאוד ולעתים שילובי צבעים מנוגדים ומשיכות מכחול חזקות על גבול האלימות. מתוך כך משתף האמן את הצופים ברגשותיו, דמויותיו נועדו לשאת את תיאור תחושותיו הפנימיות ולספר את סיפורו האישי. מבין אמני העבר אשר השתייכו לזרם זה ניתן למנות את קבוצת הגשר, את אוסקר קוקושקה  ואת אדוארד מונק ועוד רבים וטובים כמובן.

 

חנה ברק אנגל

 

 

 

 

 

 

ציורי חדר

לילות לבנים

מקדש הרוח

בתערוכה מקדש הרוח מוצגים ציורים שנוצרו במהלך השנים האחרונות  באופן מיוחד לחלל המסוים בבית האומנים תא .  בתצוגה מופיעים ציורים ארוכים ואנכיים שנוצרו על גבי בדים מתוחים ופיסות דיקט. במרכז במשטח האנכי נמצא פס דק ושחור המסמן את מהות הרוח כמו עמוד גמיש וצומח , כמו עמוד עשן  שמבקש מהצופה להתרכז בחוויה רוחנית . בחלל מעוצב כמקום תפילה רוחני שבקיר הרחוק והקצר מוצבים פסלי הפולחן ובקירות הצדדיים פסי רוח נושמים .המבקר בתערוכה מרגיש אוירה מקודשת ונקיה שאמורה להותיר אותו עם חוויה מדדטיבית עמוקה .

שעתו של היפנוס

היפנוס, אחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה היוונית, היה אל השינה. הוא חי עם אחיו התאום תנטוס, אל המוות, במערה בשאול הממוקמת בין היום לבין הלילה, בלי אור חמה או לבנה. האדמה מול המערה הייתה משופעת בפרחי פרג ובצמחים נוספים המאיצים את תהליך השינה. להיפנוס הייתה יכולת להרדים את מלך האלים זאוס לבקשת מלכת האלים הרה, תעוזתו נבעה אולי מפני שהיה בנה של אלת הלילה ניקס, היחידה שזאוס פחד מפניה.[1]

משמו של האל היפנוס נגזר ב-1841 המושג "היפנוזה" בידי הרופא הסקוטי ג'יימס ברייד, ופחד מפני שינה קרוי "היפנופוביה". רפואת שינה התחילה להתפתח כתחום עצמאי רק בתחילת 1970. שנתיים אחר כך הוקמה מעבדת השינה הראשונה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. אף על פי כן, רק בעשורים האחרונים נחקרה השפעת המגדר על השינה.[2]

מחזורי השינה והערות משתנים במהלך החיים; טקסי המעבר אינדיווידואליים ותלויים בפיזיולוגיה (גנטיקה, מין, גיל) וגם בתרבות ובחינוך. הטקסים בתרבות מלווים לרוב בתפילות לעבור את מסע הלילה בשלום, וילדים משתמשים בחפצים ההופכים למעין פטיש אישי. השינה כצורך קיומי מעסיקה את האדם, משום שהיא חיונית לבריאות הנפשית והפיזית, ואי אפשר לחיות בלעדיה; על כן פילוסופים, מחזאים, סופרים ומשוררים עוסקים בה רבות, והיא חלק בלתי נפרד מאמונות ומאגדות עם כמו היפהפייה הנרדמת, הנסיכה והעדשה, איש החול. דוגמאות נוספות:

על פי מסורת החדית' של האסלאם,[3] מוחמד ראה בשינה אחות למיתה. הוא טען כי בשתיהן האל נוטל את הנשמה – בשינה עד היקיצה, ובמוות לצמיתות.

המחזאי ויליאם שייקספיר הרבה לעסוק בשינה במחזותיו כמו "חלום ליל קיץ", "המלט" ו"מַקְבֵּת": "היה נדמה לי כי שמעתי קול בוקע, 'אין שינה! מקבת רצח את השינה' – שנת ישרים תמה, המתירה את סבך החרדות, מותו של כל יום חי, אמבט חמים למכאובי עמל, צרי מרפא למוח הדואב, נתיב שני בכל אורחות הטבע הגדול, ראש מזונות החי".[4]

הפילוסוף ארתור שופנהאואר: "יש לתת למוח את מלוא השינה הדרושה להתחדשות המחשבה, כי השינה לגוף האנושי היא כמו מתיחת הקפיץ לשעון".

גם חלומות ומשמעותם עוררו סקרנות רבה בתרבות האנושית והיו מקור ליצירה, למחקר ולאמונה. ספרו של מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד "פשר החלומות" (The Interpretation of Dreams), שפורסם בשנת 1900, פרש את השקפתו על חלומות. ביסודו עומדת ההנחה כי הדרך ללא-מודע עוברת דרך הבנת החלומות. על פי פרויד, הלא-מודע הוא מעין "בור שפכים" של נושאים שאיננו מאפשרים להם להגיע למודעות, כמו זיכרונות מודחקים ותשוקות אסורות, והם מופיעים בחלום בצורת סמלים.

קרל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, ראה בחלום מנגנון המפצה על חסרים בחייו של אדם, שאינם מקבלים ביטוי בחיי היום-יום. לשיטתו יש לנתח לא רק חלום אחד אלא חלומות רבים, ולחפש את האלמנטים האוניברסליים המשותפים להם. ליונג קמו לא מעט מתנגדים שדחו את תרגום החלומות לפי ארכיטיפיים אוניברסליים והתמקדו בביוגרפיה אישית.[5]

עבודותיה של טובית בסירטמן בתערוכה "שעתו של היפנוס" מציגות בני משפחה, אחייניות ואחיינים צעירים וכלבים, במצבי שינה. את סדרת העבודות הזאת היא החלה בשנת 2017 בד ובד עם התערוכה "עסק משפחתי" שעסקה בפעילויות יום. הסדרה החדשה סיפקה לה פסק זמן וגם האיצה בה הבנה טובה יותר של פעילות היום לעומת סבילות הלילה. העבודה בנייר בפורמט קטן, בפסטל ובצבעי מים, יצרה מעין חוצץ מההמולה מסביב. לדברי האמנית "לכאורה השקט של השינה משך אותי, לאחר מכן גיליתי שמה שנראה שקט אינו שקט".

כשהחלה לחקור צורנית את נושא השינה פנתה האמנית אל בני משפחה ומכרים וביקשה מהם לשלוח לה תצלומים של שינה. "אני מוצאת הרבה עניין בדמויות קרובות אליי מחוג המשפחה והמכרים. משהו מושך אותי לראות את היחיד, מבודד או בתוך קבוצה, מתוך היכרות עמוקה שיש לי עם אותן דמויות".

את התצלומים הנבחרים היא המירה לשחור לבן, כדי לאבד את צבעוניות הסביבה ולהתמקד בתנוחת הדמות הישנה ובשפת הגוף.  דרך הסרת הצבע מהתצלום, ובניית סביבה צבעונית חדשה לאחר מיקוד במחוות הגוף, נוצרת המרה צורנית בעלת יסודות מופשטים.

"…לעיתים אני יוצרת סינתזה בין כמה מהדימויים, משנה גוונים… מתוך מחשבה על האווירה שאני מחפשת. בדרך כלל אני מחפשת ניגודים כדי לחדד את אותה אי-נוחות שהדמויות שרויות בה".

הדמויות האנושיות מתבססות על מספר תצלומים, בעוד מקבץ הכלבים הישנים מסתמך אך ורק על תצלום אחד וזוכה לאינטרפרטציות שונות. הדמויות מצוירות במרכז הקומפוזיציה, ללא רקע מטופל סביבן או שכובות במיטה ובספה במרחבים ביתיים ללא אזכור תאורת זמן. כמה מהציורים יוצרים מקצב של חזרתיות ושוני, וריאציות על אותו הדימוי.

בסירטמן  מרבה להתבונן בציירים שעוסקים בשינה כמו בלתוס ולוסיאן פרויד. הדמויות שלה מצוירות בסביבה ריקה לחלוטין, ריקה חלקית או צבעונית וכאוטית, בשלושת המצבים נוצרת תחושת אי-שקט.

לדברי האמנית הפסטל הוא חומר המאפשר משחק וקלילות, לעומת העבודה בצבעי שמן או מים. מגע  הידיים בנייר  יוצר אי דיוקים והיא  בוחרת להשאירם,  כמו כן בצבעי הפסטל היא משיגה ערפיליות המתאימה למצבי שינה".

 

אירית לוין, אוצרת

[1] אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, (תל אביב: דניאלה די-נור מוציאים לאור והוצאת עם עובד, 2003).

   אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, ( תל אביב: מפה מיפוי והוצאה לאור, 2000).

[2] ד"ר ציפי דולב, נשים, שינה וחלומות, (רמת השרון: אסיה הוצאה לאור, 2019).

[3] החדית' הוא אוסף הלכות וסיפורים על אודות הנביא מוחמד.

[4] ויליאם שייקספיר, מקבת, תרגום מאיר ויזלטיר, מערכה שנייה, תמונה שנייה, (תל אביב: עם עובד, 1985).

[5] ד"ר ציפי דולב, נשים, שינה וחלומות.

המים הבוכים

נסעתי כדי להיות עם חברה אהובה שהייתה בסוף ימיה.

המוות נמצא קרוב. תמיד משך ודחה אותי, מתקרבת אליו ומתרחקת.
עומדת לידו, צופה בו, בתהליך שבו הוא כובש את הגוף. צופה בנשימות האחרונות בסקרנות. רוצה להיות שם כשזה קורה. להקל שלא ירגיש הנחנק את החנק הזה שמתרחש בגופו. שיישן. שיירגע.

אני שם גם כדי להתבונן בתהליך. איך יוצאות הנשימות האחרונות מן הגוף, ופתאום הגוף דומם. לרגע עוד נלחם על הנשימות האחרונות. עכשיו הוא ממש נלחם. הנשימה מאטה מאד. נשימה בטינית שטוחה. ואז יש עצירה ארוכה .שקט חונק.

פתאום מגיעה עוד נשימה עמוקה המוציאה קול קטן, ואז שקט. הגוף דומם. נדמה שזהו, זה הסתיים, אבל אחרי דקה או שתים, שוב נשימה אחת, שטחית, נאבקת להיכנס ולצאת מתוך הגוף.

 

זה לא דומה לשום דבר אחר.

 

אני עומדת שם ומחכה. מתי יגמר המאבק הזה על הנשימות. המאבק בין המוות לגוף. בין הכנסת אויר להוצאתו. זה קורה. הנשימות הקשות מפסיקות, הגוף דומם. הפה נשאר פעור. ואני עומדת, מחכה לעד לעוד נשימה. היא לא מגיעה.

 

עובר זמן ואני מבינה שהמוות כאן והוא דוחה אותי. אני רוצה להתרחק ולא לחזור יותר.

לצאת החוצה אל השמים, אל הטבע והנוף, לחפש נשימות עמוקות, רוח ומים.

מחפשת את המים הבוכים.

אני מבינה שבתהליך הזה אני מחפשת, לא כדי למצוא, אלא כדי לשכוח.
זה נעשה ברור שהצילום על כל אופניו אינו מקרב אותי, אלא מהווה מחיצה.

 

—————————————————————————————————————–

ליווי אוצרותי, נורית ירדן

נגוהות

בתערוכת היחיד , "נגוהות", חיה שפס-אבטליון מציגה צילומים העוסקים באור, המהווה את חומר הגלם ביצירתה. הפרויקט כולל שני אופני עבודה: צילום מופשט וצבעוני, שצולם במוזיאון  ישראל, בחלל סגור, בו האור מגיע ממקור שאינו טבעי (בעקבות פלווין II 2021  'בעקבות פלווין III  2021 ,) וצילום בשחור לבן (אסקונה 4#, 2015) הגובל במופשט, שצולם בטבע, ובו מקור האור טבעי.

"בעבודתי אני בוחנת אספקטים של אור, מרחב וזמן. האור משמש לי כחומר של ממש בעולם הדימויים שאני יוצרת. מרבית העבודות נוצרות תוך מפגש עם מיצבי־אור של אמנים אחרים במוזיאונים ובגלריות. אני מצלמת באמצעות צילום ישיר בחשיפה ארוכה, ובשילוב פעולה פיזית של הנעת הגוף והמצלמה במקצבים שונים. כך אני יוצרת דימויים מופשטים, המהווים עקבות של תהליך היצירה שלהם, סוג דימויים זה פותח פתח לראייה דינמית באמצעות המדיום".

"אני מבקרת בחללי תצוגה, בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, ומצלמת בתערוכות שעוסקות באור. אני מתעניינת באמני אור, מצלמת מיצבי אור, פסלי אור, הקרנות וכו'. אני מצלמת בחלל התצוגה, תוך שאני מגיבה לאור בתנועה: גופי זז, במקצבים שונים, תוך כדי צילום. המצלמה נמצאת בחשיפה ארוכה, כך שהיא משמשת אותי גם ככלי לציור, בעזרתו אני מייצרת תנועה עם האור. אני בדרך כלל מצלמת את השתקפות האור, הנובע מהיצירות על קירות החלל וריצפת החלל. ההשתקפות של האור גם תלויה בחומרים מהם עשויים או מצופים הקירות והריצפה. אני מתעניינת בטבעו האופטי של האור, ביכולתו להשתנות באמצעות תנועה ולאורך זמן ואלו מאפשרים לי ליצור ספקטרום של דימויים, מופשטים בעיקרם. עבורי פעולה זו דומה להמשכיות אנרגית האור במחזור החיים בטבע. אני לא עוסקת בדימוים פיגורטיביים, אני מתעניינת בדרגות מופשט שונות ובצבע".

חלל התצוגה בו מצלמת חיה, והאור הבוקע מיצירת האמנות עצמה, הם אלמנטים מרכזיים בעבודת הצילום; החלל הוא מקום ההתרחשות, מקום היצירה, הסטודיו. במהלך אירוע הצילום, גופה של האמנית נע במרחב ומתוך תנועתו מפעיל אפראטוס (מכשיר) בשם מצלמה. לעתים היא מצלמת ישירות את מקור האור בעבודה ולעתים היא מצלמת את השתקפותו של האור על קירות החלל וריצפתו. חיה עובדת עם המצלמה כמכשיר ראיה, המאפשר ללכוד את שהעין, כשלעצמה, מתקשה לראות ולעתים אינה רואה. הצילום מכוון אל מחוץ לטווח הראיה של העין, אלא שבצילום בחשיפה ארוכה, ומתוך תנועת הגוף המצלם בתזוזה, נחשף הבלתי נראה.

האור הוא חומר הגלם בעבודותיה של חיה; הוא משמש, מחד, כמקור החיים של עבודתה, אנרגיה ראשונית ובסיסית, ומאידך גם מהווה 'המשך' ליצירת האמנות אותה היא מצלמת, שכן בעבודותיה היא לוכדת את ה'הילה' של עבודות האמנות עצמן. את חד פעמיותה.

חיה מערבת בעבודותיה התייחסות לאור פנימי – מטאפיזי. היא  עושה שימוש בעבודתה באור מלאכותי; תאורה פלואורסצנטית, תאורה שמוקרנת ממקרן או תאורת מסך. ניתן לזהות מתח בין האור המלאכותי ובין האור הטבעי; אור השמש, אור הירח, אור הנר או אש המדורה. זהו המתח בין הטבעי והחם ובין התעשייתי, הקר והמנוכר. האור המלאכותי חסר את האור הטבעי החם והוא נעדר את ה'אור הפנימי', 'אור היקרות'. חיה מנסה לתפוס בעדשת המצלמה את 'אור היקרות' של יצירת האמנות. את הדבר שנעדר מן האור המלאכותי.

אור מלאכותי

בסדרת הצילומים הצבעוניים בתערוכה צולם מיצב אור של האמן דן פלווין Untitled (to Henri Matisse), 1964   במוזיאון ישראל , ירושלים (2018).

פלווין (1996-1933) השתייך לזרם המינימליסטי, שדגל בפישוט צורה, צבע וקומפוזיציה והתריס כנגד עומק, מורכבות ומשמעות, עד כדי צמצום להצגה של חומר – אובייקט בחלל. המינימליזם חתר לאסתטיקה של צמצום, כחלק בלתי נפרד מן הנטייה אל המופשט, הרוחני והמיסטי, כמעין חיפוש אחר צורה טהורה, אחר האידיאה האפלטונית של המציאות, תוך ניסיון לתפוס את הדבר שמצוי מעבר לחוויה באמצעות החושים.

פלווין החל לפעול בארה"ב בשנות השישים, ונודע בעבודותיו בפסלי אור ומיצבי אור. בעבודתו משנת 1964 Untitled (to Henri Matisse), הציג פלווין ארבע מנורות ניאון, בצבעים שונים, שהוצבו באופן אנכי על קיר. את העבודה הוא הקדיש לצייר הפוביסט האימפרסיוניסט הצרפתי אנרי מאטיס, שציוריו בעיקרם שטוחים ודו ממדיים, וצוירו בפלטת צבעים מצומצמת. הקדשת העבודה למאטיס מצביעה על כך שפלווין ביקש למקם את עצמו בתוך השושלת ההיסטורית של האמנות, ביחס מסוים אל מאטיס, וחושפת את ההתעניינות האמביוולנטית שלו במדיום ובפרקטיקה של הציור, שעבודתו  מבטאת את הזיקה אליה. יצירה זו כוללת ספקטרום של ארבעה צבעים: ורוד, צהוב, כחול וירוק כרפרנס לשימוש של מאטיס בפלטת צבעים מצומצמת. ארבעה צבעים אלו הם הצבעים המרכזים של האור הפלואורצסנטי, בהם נעשה שימוש בשנות השישים בתחום התרבות הפופולארית המסחרית. בכך מצביעה עבודתו על הניגוד בין הציור האוטנטי והנשגב ובין התעשייתי- מסחרי – חומרי הנעדר כל רוח.

עבודתה של חיה מציבה אותה, למעשה, כחוליה השלישית בשרשרת עבודות אמנות אלו; באמצעות צילום האור המשתקף מעבודתו של פלווין, ותוך תנועה של גופה שלה בחלל, היא למעשה לוכדת דבר מה חד פעמי ובלתי נראה מתוך האור המלאכותי בחלל זה, ולמעשה 'גואלת' אותו ומחזירה אותו אל היותו מופע ייחודי וחד פעמי.

על אף שפעולת הצילום היא לכאורה שיעתוק של יצירת אמנות קיימת, הרי שהייחודיות בפעולת צילום האור, המפגש בין גופה, האור בחלל והמצלמה, מייצר, באמצעות פרקטיקה של שיעתוק, דימויים חד פעמיים וייחודיים.

המיצב הצילומי בעקבות פלווין II מורכב מ-52  צילומים צבעוניים בגודל 33*49  ס"מ, התלויים על הקיר במבנה של גריד. לצידם  העבודה – בעקבות פלווין III – מורכבת  מ- 4 צילומים  בגודל 30*150 ס"מ .

עבודות אלו מציגות דימויים אניגמטיים המעוררים לחוויה חושית, צבעונית בעלת אופי מדידטיבי. הדימויים מזכירים צורות אורגניות, קווי מתאר של טבע, גרפי, משטחי צבע מעורבלים, בעלי קימורים, ועיקולים המזכירים תנועה מעגלית של זרימת מים או אוויר, משטחי צבע המייצרים עולם דימויים חם, חוויתי, חושי, צורות מקור בראשיתיות. כל אלו מייצרים אצל הצופה תחושה של אור רך, מלטף, טבעי.

אופן התליה של הדימויים, זה לצד זה, מייצר הקשרים צורניים ביניהם, וכן קומפוזיציות חדשות, המזכירות אסתטיקה של עיצוב גרפי. עולם שבור, מבוקע, לעתים סימטרי. הצבעים השולטים בהם הם גוונים של אדום, כחול, צהוב, כהמשך לבחירת הצבעים הבסיסית של פלווין ולפלטת הצבעים המצומצמת של מאטיס, וכן מזכירים את צבעי היסוד של הבאוהאוס.

יחד עם זאת שהעבודות מהוות פירוש לעבודתו של פלווין, הן גם עומדות בזכות עצמן, בכך שהן הופכות  את 'האור' של יצירת האמנות לדימוי בפני עצמו.

צילום אור הטבע

"כמו בשאר עבודותיי, אני בתנועה עם המצלמה מול אור משתקף, והוא מפעיל אותי לתנועה יחד עם נצנוצי השמש ותנועת המים".

בהמשך לעיסוק באור המלאכותי, בחרה חיה להציג בתערוכה צילום שצילמה בטבע – תוך שימוש בחשיפה ארוכה: הצילום בשחור לבן  (אסקונה 4#, 2015 ) צולם באגם סמוך לעיר אסקונה בשוויץ בשעת צהרים – שיא של אור בוהק ומסמא, בצילום מופיע דימוי תנועה של אור ומים, נצנוצי אור.

בצילום זה מופיע דימוי הנוצר מתוך רצף זמן; פעולת הצילום  האינטואיטיבית של חיה מתעוררת מתוך הרצון ללכוד דימויי אור,  משכי זמן חיים ומהויות. האמנית מתעוררת לתנועה אל מול ריצודי  האור על גבי האגם, באופן היכול להזכיר את 'מחולות' הדבורים אל מול השמש. כתוצאה  מפעולה זו מופיע דימוי מופשט, בעל אופי ערפילי, אשר מורגשת בו תנועה, מקצב ודינמיקה תזזיתית.

דימוי זה יכול להזכיר את האמנות והצילום הפוטודינמי הפוטוריסטי בתחילת המאה -20, אשר הושפעו גם מהאימפרסיוניזם – בעיסוק באור והשפעתו על הסביבה. האמנים הפוטוריסטים חתרו להמיר את ייצוג האובייקט  בייצוג של מהויותיו, הכוללות מהירות ותנועה, בדימוים המופיעים בצילומים הפוטודינמים מופיעות צורות מופשטות, רוטטות, דימוים מתפרקים/נבנים, השתקפויות שונות, אובייקטים מוכפלים תזזיתיים וכו'.

את מופעי התנועה והאור מצאה חיה בפואמה 'זהר' מאת חיים נחמן ביאליק, ממנה גם בחרה את שם התערוכה – נגוהות ( "…וערב רב של נגוהות ..מרבבות גוון וצבע.") הפואמה, אשר נכתבה בשנת 1900, מהווה ביטוי לעולם פנימי, רוחני, ראשוני כמו גם ביטוי ליחס לעולם הטבע. הפואמה עוסקת באופן מיוחד בדימוי הטבע המתעורר ובתיאורי אור שונים, וכוללת רמזים לחלום, מצב מדיטטיבי, אקסטזה נפשית, מעין חיזיון.

" ובים די-נור זה ובשבלת הזהר / צללתי גם-אני ואספוג ים אורים, / ואצא פי-שבעה מזקק ומטהר".

חיה עוסקת בפרויקט זה  בחוויה נפשית אישית ואינטימית והיא רואה בצילום אור,  בתנועה ובעולם הדימויים העולה ממנו, מקבילה לפואמה של ביאליק.

בספרו של גיא פרל 'הדבורים של הבלתי נראה' (רסלינג 2021) מחבר הכותב בין השירה ויצירת האמנות ומגדירם כמרחבים פואטיים – טרנספורמטיביים, בהמשך לדבריו אני מוסיף, פעולת הצילום של חיה מהווה מרחב הממזג את הפנימי-נפשי ואת החיצוני- נשגב לאחד .

 

אורי דרומר, אוצר וחוקר תרבות

2021

 

 

 

 

פורנוגרפיה, פוטוגרפיה, אוטוגרפיה

סידרת עבודות קטנות מימדים, שנוצרו בשנה האחרונה.

הדפסות תלת מימדיות  על צילום.

מספר עבודות מבוססות על צילום ישן של אבא שלי, 1927

בישיבת הקרן הקיימת בלוצק משנת 1927, שאני משלבת בו דמויות תלת מימדיות של ילדות .הילדה היא אני. אולי.    

אותו צילום היווה השראה למיצב שעשיתי בשנות השמונים של המאה הקודמת ומופיע כאן ברקע בקנה מידה קטן. משם הכל התחיל.

מספר עבודות מתרחשות ביפו , בה אני גרה עכשיו. זאת האוטו(ביו)גפיה שלי.

 

חלקן הגדול של העבודות מבוססות על סצינות שהורדתי מסרטים ישנים אלמותיים, לעתים אלמים,

כמו מטרופוליס של פריץ לאנג מ1927- או, סרט האימה הגרמני של רוברט ווין מ 1920הקבינט של דוקטור קליגרי סרט הקאלט של סרגיי אייזנשטיין אוניית הקרב פוטיומקין  או סרטים אהובים

משנות הששים כמו אשתקד במרינבד של אלן רנה או סרטיו של ברטולוצי הטנגו האחרון בפריס או הקונפורמיסט

 

את רוב הדמויות שמרכיבות את הסצינות הפורנוגרפיות, המרומזות והבוטות, אני מדפיסה במדפסת התלת מימדית שלי והן עשויות שרף נוזלי שקוף מעורב עם נגיעה  של פיגמנט.

 

קול המון

מתוך הזעקה האנושית והמחאה שהתחוללה בישראל נוצר גוף עבודות זה ,

המספרות סיפור של זעקה של תנועה של שינוי,זהו סיפור אהבה בין האדם למדינתו.

בתוך כל הסגרים הסתגרתי לי בסטודיו, הצבעים הקולות חוזקו ושבריריותו של האדם הפעילו אותי והיצירה נוצרה מתוך דחף מתמשך .

באחת מהמחאות סוסים ורוכביהם השתלחו על ההמון והמים של הזרנוקים שטפו את הקולות.

קולו של ההמון אל מול כוחו הפיזי של נציגי השלטון כל אלה לא הניחו לי והרגשתי שהמראות והנושא בחרו בי .

במעמקי מערתי הופיעו מחאות ומהפכות עבר , ציור הוליד ציור והשפעות מהתת מודע שטפו את הקנווס .

הרגשתי את רוחות גויה, רמברנדט ,דגה, דה לקרואה ופיקאסו  מתעופפים לי בסטודיו , בחוץ היה שקט של סגר מוחלט ואצלי הסטודיו התעופף במרחבי המקום והזמן.

הכתם והמקצב כאוטי ותוקפני , התנגשות של אור וחושך , קומפוזיציות פתוחות שמזמינות פרשנות אישית , הקו והכתם מוגדרים היטב ולעיתים ערפיליים כביטוי לחוסר וודאותו של העתיד .

 

בלוק קנדה

ילדות אבודה,צעצועים ומוות, עומדים במרכז התערוכה החדשה של טולי זיו, בבית האמנים בתל אביב.

התערוכה הנוכחית מהווה המשך למסע החיפוש הפנימי וחקר נושא השואה שמעסיק אותו בשנים האחרונות. אם בתערוכה הקודמת שהוצגה בבית האמנים בתל אביב עסק בנושא התנור שבנה אביו לשריפת גופתו של הצורר אדולף אייכמן, כעת כהמשך לתערוכתו בבית האמנים בראשון לציון,ההשראה לתערוכה באה מצד אימו של האמן שהייתה במחנה הריכוז אושוויץ ועבדה שם ב"בלוק קנדה"  בלוק ידוע לשמצה שהיה מקום לאיסוף ומיון ציוד של יהודים שהגיעו בטרנספורטים .תפקידה של אימו , סוניה זקליקובסקי לבית נוימן  , היה מיון החפצים ובחירת הטובים שבהם למשלוח עבור ילדי הנאצים.

השם קנדה ניתן לבלוק המיון כמושא לחלומות על מדינה עשירה ורחוקה כפי שהחפצים שנאספו שם היו בעלי ערך : תכשיטים בגדים צעצועים ועוד. היה חזון אוטופי רחוק כמו קנדה, לעובדי הבלוק קראו קומנדו קנדה.

בין צעצועי הילדים רבים בהם גם סוסי עץ,דובים ובובות אותם החליט טולי זיו להנציח ולהפוך למטאפורה אמנותית לזכר הילדים והילדות שנגדעה שם ובעצם איבדו את ילדותם ואת חייהם.

טולי זיו שמע את מה שעבר על אימו שהיתה על ערש דווי וזה דחף לפרץ יצירתי חדש ומרתק.

הציורים החדשים של טולי זיו מצוירים על נייר בטכניקה אופיינית לו, פנדה דחוסה ואקספרסיבית שיוצרת שכבות על שכבות ומחזקות את האמירה המיסטית מסתורית ואת יצירת האווירה הלחוצה. העבודות מונחות בחלל הגלריה על מבנים דמויי עריסה ילדותית או מגלשי סוס עץ שבתנועה קלה מתנדנדים. תנועת הנדנדה הסיזיפית שלא מובילה לשום מקום כמו רוצה להזכיר לנו כי את הנגזר לא ניתן לשנות.  את הילדות האבודה של הילדים הנספים לא ניתן להחזיר.תנועת הנדנדה היא גם אלגוריה לזמן שעמד מלכת התנועה וההתקדמות לכאורה מתבררות כעמידה במקום כמו זיכרון תמידי שלא יעלם.העריסות של טולי זיו הן ללא ילד אלא עם ציור זיכרון של בובה, שלדי בובות שחושפות את הקרביים ומבקשות מהצופה לחדור פנימה לחוש את מה שעבר עליהן כעדים אילמים.כל הציורים בגודל שווה מצוירים לאורך הנייר ברצון ליצור סדר בתוך המציאות הכאוטית.

אריה ברקוביץ ,אוצר התערוכה

 

הכתובת על הקיר

הציווי  " לא תרצח " הינו  הדיבר השישי בעשרת הדיברות שעל פי המקרא צוו  על עם ישראל במעמד הר סיני , נמסרו כשהם חרוטים  על לוחות הברית ,ונחשבים לחוקת העל של היהדות.   רצח על פי הרשב"ם הוא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, ועל פי הפרשנים לא רק רצח  ישיר אסור, אלא גרימת מוות לאדם גם באמצעות אמירה.

כל פרט בחברה המודרנית חשוף באופן יום יומי למידע על מעשי רצח  מסוגים שונים ובהקשרים שונים: רצח אגב ביצוע עבירות אחרות, רצח במשפחה, רצח פוליטי, רצח על רקע שנאה, רצח לאומי ויש למצער, עוד דוגמאות  רבות .

העבודה  "הכתובת שעל הקיר", מיועדת לעורר בצופה מחשבות ואסוציאציות בהקשרים אלו על רקע האיסור המוחלט הקיים מזה אלפי שנים " לא תרצח"!

המבקרים בתערוכה, מוזמנים להיות  חלק פעיל בתהליך החשיבה  והשיח, מוזמנים להציע את פרשנותם האישית,  ולהעלות על הכתב את האסוציאציה הראשונה שלהם למראה הכתובת שעל הקיר. התוצאות יהוו בסיס לתערוכת המשך.

בסיום התערוכה, האמנית תעלה לאתר שלה את תוצאות ההצבעה ותפרט מה היה בבסיס ההחלטה שלה על ביצוע העבודה, ומה המסר אותו התכוונה להעביר.

www.odeliaelhanani.com/Heb/News.php

העבודה עשויה צמר ונסרגה על ידי האמנית  בטכניקת קרושה

TLV.COLOR

 

נולדתי גדלתי והתחנכתי בתל אביב. כיום אני מתגורר בה

ומתפעל בכל יום מחדש מתנופת ההתחדשות שעוברת על העיר, ומהשינויים האורבניים המעצבים את קו הרקיע שלה מחדש. כמה השתנתה העיר מאז ימי נעורי,

שנים רבות חלפו מאז שנהגתי לשוטט ברחובותיה השקטים, ועדיין נותרו בה  אותן פינות חמד משנות ילדותי, אותם אני מעלה על בד ועל נייר.

 

התערוכה TLV. COLOR היא מחווה לתל אביב.

עבודה שנוצרה בפרק זמן של כ-3 שנים.

הציורים בפורמטים קטנים ובינוניים נעשו תוך התבוננות, חלקם צוירו באתר עצמו, וחלקם צולמו וצוירו בסטודיו מתוך צילום.

הקשת הרחבה של הנושאים, מעידה על שיטוט יומיומי

ברחבי תל אביב-יפו באיסוף רישום וצילום החומר.

 

חוף הים והרוחצים בו, יפו ונמל הסירות, דרום תל אביב ואזורי המסחר, אופניים ובתי הקפה, כל אלה ועוד שלל נושאים הם נשמת אפה של תל אביב,

משוטט

"התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע אמר החתול

לא אכפת לי כל כך לאן אמרה אליס

אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי אמר החתול

בתנאי שאגיע לאנשהו, הוסיפה אליס כהסבר

בטוח שתגיעי, אמר החתול, אם רק תתמידי בהליכה."

(מתוך הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)

 

לעיתים קרובות כשאילן מדר יוצא מביתו וחולף דרך הלובי של הבניין ‒ חלל גנרי משמים ובו מראה ענקית ‒ הוא מתעכב מולה דקה או שתיים ומצלם פורטרט עצמי בטלפון הנייד שלו. בשונה מתצלומי הסלפי המשמיטים לרוב את הרקע, בתצלומים של מדר אפשר לזהות את המקום והזמן. לעיתים רואים מבעד לחלון הלובי שחשוך בחוץ, ולעיתים החצר עם העציצים והגדר החיה מוארת באור יום. חלל המבואה תמיד קצת אפל. בפורטרטים של מדר יש לא מעט הומור עצמי, וברובם הוא נראה מחייך. היום שלו מתחיל בשיטוט בארון הבגדים, ומהרכב התלבושות והגיוון שלהן, אפשר לזהות את האהבה שלו לאסתטיקה, עיצוב ואופנה. אלה היו נקודות הפתיחה של גוף העבודות שלפינו.

 

התצלומים בתערוכה הם סוג של יומן ויזואלי, המורכב משלושה צירים מרכזיים: הפורטרטים העצמיים בלובי, תצלומים מרחובות תל אביב ודימויים מאירועי התרבות הרבים בעיר שמדר מגיע אליהם. השיטוט מחבר בין שלושת הצירים.

 

לדבריו של אילן מדר: "אני מזדהה עם האופן שבו וירג'יניה וולף מתארת את השוטטות בעיר במסה 'רדיפת רחובות', כהזדמנות להניח מאחור את הצייתנות ואת ההגדרות הקשיחות, ליהנות מהרגע ולהיות לזמן מה כל דמות שנרצה, נווד, מיסטיקן, מורד או כופר הזועק באמצעות העיר את ספקנותו ואת בדידותו. המשוטט בהשראתו של ולטר בנימין הוא מעין אספן של מראות וחפצים חסרי ערך בעיר: אוסף כל מה שמוצא. הכול חלקי וללא שלמות. נוצר מרחב ביניים הממזג בין העולמות. עבורי השוטטות היא מהות המתקיימת בין המודע למודחק וללא מודע."

 

הצפייה בתערוכה, אף היא מאפשרת שיטוט, וכך נוצרות שכבות של נקודות מבט על זמן ומקום, על אובייקט וסובייקט.

פנים. בית –

אוצרת: מאיה כהן לוי

פנים, נקודה, מקום התרחשות, זו הכותרת שבה נפתחת כל סצנה וסצנה בתסריט עלילתי, בתוספת ציון זמן.

צילומי התערוכה הם צילומי פנים. המקום הוא הבית שלי וזמן ההתרחשות שכינס אותם למציאות מדיטטיבית, זה זמן מגפת הקורונה והמלחמה, אירועים של קריסה דרמטית. 

יחד עם זאת זה הזמן שמאפשר לצוד מטמורפוזות ואירועים מתעתעים בחלל הבית המוכר.

המציאות הגשמית הלחוצה, הומרה ליופי שאפשר להתענג עליו ועדיין לחוש את הכאב ואת הבדידות. 

כל הצילומים צולמו במצלמת טלפון נייד ללא עיבודים ומסננים.

 

זאת תערוכת צילום ראשונה לתסריטאית דיתה גרי

בין עבודותיה:

"אינדיאני בשמש" על פי סיפור של אדם ברוך בבימויו של רם לוי

"איגור ומסע העגורים",  

"יונה" על המשוררת יונה וולך בבימוי ניר ברגמן

"סיפור אהבה ארץ ישראלי " סיפורה של פנינה גרי בבימוי דן וולמן

 

 

שביל החלב

 

בתערוכה שביל החלב מוצגת סדרת עבודות שנולדה בשנה האחרונה וניחנְת בגישה מינימליסטית. בניגוד לעבודותיו הקודמות המתאפיינות במנעד צבעוני עשיר ושכבות צבע רבות, בתערוכה זו, הציורים ברובם מונוכרומטים, עדינים ומלאים בשקיפויות. הסדרה כולה יוצרת עולם שלם המשרה הלך-רוח נוגה, המדומה לשיטוט במרחב חלימה.

 

רוב העבודות בתערוכה נעות בין הפיגורטיבי למופשט, באופן שמותיר מקום רב לדמיון הצופה. בחלק מהעבודות, רוטמנש התנסה בטכניקות שונות וחדשות עבורו, כמו למשל, שילוב של נוזל החלב, אותו התיז על גבי הבד בתנועה חופשית. החלב שניגר על גבי הבדים והותיר טיפות כמעט שקופות, הוא בגדר נוכח-נפקד בתערוכה. זהו חומר שכמעט ולא מבחינים בו, ועם זאת הוא משנה את החומריות של העבודות והופך אותן לנוזליות ושקופות יותר. שם התערוכה, אם כך, נושא משמעות כפולה. שכן, הוא בו בזמן מהדהד את החלב עצמו, חומר ציורי יוצא-דופן שנמצא בחלק מהעבודות, וגם מעלה על הדעת את המבנה האסטרונומי של הגלקסיה.

 

השי רוטמנש, צייר אוטודידקט, מצייר מתוך הכרח קיומי, בצורה משוחררת ואינטואיטיבית, תוך תעוזה להתנסות בסגנונות ציוריים שונים, וליצור בכל פעם מחדש עולמות חדשים בציוריו ״יש מאין״. התערוכה מזמינה את המשוטט בה לצלול לתוך העבודות, לתוך גלקסיות רחוקות, הישר למעמקי ה״חומר האפל״ שבציורים.

 

 

שוב טבע דומם? היא שאלה

 

תחת הכותרת ״שוב טבע דומם? היא שאלה״ מציג ראובן זהבי ציורים חדשים שיצר במהלך השנתיים האחרונות, בתערוכת יחיד שאצר ד״ר איתמר לוי בבית האמנים בתל אביב. הציורים בפורמט אינטימי מתמקדים בסצנות סטודיו של חפצים ״נמוכים״. הציור הופך למצע עליו צומחים תסריטים זעירים הרומזים לאינטראקציה אמביוולנטית, אישית, זוגית או חברתית- פוליטית. כותרות הציורים גם הן טריגר לנרטיביים אפשריים נוספים.

יש ובכוחו של חפץ בציור לעורר תגובה, להסיט אותנו מן האדישות שהיא מנת חלקו של האובייקט. כעין מראה, הוא אתנחתא בסריקת המבט האוטומטית הבלתי נפסקת של הסובב אותנו. בהקשר הציורי, מיונז על פרוסת לחם, קצה חוט, צלחת פלסטיק או פירורים, דוחקים בצופה להשליך מעולמו ומתרבותו על הציור.

כך מתאר את רוח התערוכה ד״ר איתמר לוי:

״ הציור מעוגן בריאליזם הפרוזאי של היום-יום, בבחינת "מה שרואים זה מה שיש". אולם, מעבר לאינפורמטיביות היבשה לכאורה, הומות מחשבות רבות, נדחסים זמנים שונים, יש תשוקה עצומה לעצם העשייה הציורית (גם אם תשוקה מעודנת מאד). העולם החשוף לכאורה רווי משמעויות נסתרות. מבחינה זו הציור הוא מדרש חזותי, הרהור בנושאי עושר ועוני, טבע ותרבות, נשיות וגבריות, סדר והרס, חולין וקדושה. אלו נושאים גדולים ומופשטים מאד, וזהבי מזמן את החשיבה העיונית להרהר בהם. אולם, העיון אינו נשאר ברמה האינטלקטואלית, שכן יש בציור שירה, לעיתים קרובות קינה ולא אחת גם מהתלה. הציור נעשה לתמונה מתוך חלום, להבזק של יופי, וזאת בלי לאבד מהריאליזם הביקורתי שלו המעוגן בהווה הישראלי.״

״… בעשור האחרון פנה ראובן זהבי למספר ז'אנרים מפוארים מתולדות האמנות: סדרת ציורי בית המשפט העליון יונקת ממסורת ציור הנוף והמבנים המונומנטליים…. בציורי דמויות המבקרים בתערוכה הוא משלב בין הציור הריאליסטי לבין שלל סגנונות מודרניסטיים ובציורי הטבע הדומם הוא יונק משיאי הציור של המאה השבע-עשרה בהולנד, ספרד וצרפת. כל המקורות הללו מוזנים אל החולין הישראלי, מטעינים עמדה אתית-פוליטית, תורמים לאינטימיות שבמפגש בין הגברי לנשי, העשיר לעני, השורד למתכלה. ״

(ד״ר איתמר לוי, מתוך קטלוג התערוכה ״שוב טבע דומם? היא שאלה״ , ראובן זהבי 2021)

במקום דרוך

"במקום דרוך" הינה תערוכה של אטוטומטות – פסלים עשויים עץ הכוללים מנגנון המייצר תנועה , שלהם מסורת היסטורית ענפה. בניגוד לאוטומטות ההיסטוריות, המנגנון באוטומטות של ידידיה ון אסן חשוף באופן מלא. בבנייתן לא נעשה ניסיון לייצר אשליה של מכונה המייצגת תפיסה רציונלית, שניתן להרכיבה ולפרקה על פי הגיון ליניארי המייצג עולם דטרמניסטי, כמו שהתאפיינו האוטומטות ההיסטוריות, כי אם להיפך – הן נוגעות דווקא באבסורד שבחיים. פעולתם היא חזרתית וחסרת תכלית כלשהי ואין הן מתיימרות להגיע לתובנה מושכלת כלשהיא על העולם. מעצם בנייתן כאוטומטות הן כוללות בתוכן תנועה, אולם הן  חוזרות תמיד לאותה נקודת התחלה. "במקום דרוך" הוא מיצוי של פעולתן  זו.

האוטומטות המוצגות בתערוכה מתאפיינות בדימויים 'חזקים'. ברובן מופיעים חלקי גוף או אביזרים לשימוש יומיומי מנותקים מהקשר: נעליים צועדות, פיות מדברים, כובעים מונפים, אגרופים דופקים על משטח וכו'. המקום היחידי בו מופיעה דמות אנושית מלאה היא מתפרקת תוך כדי התנועה. ואכן, בתהליך היצירה של העבודות, הבחירה בדימוי היא המניע של העבודה. התנועה שמתהווה מתוך הדימוי אינה מנסה לשקף מנגנון של חיים כי אם להשלימו עם דימוי תנועתי המחולל פעולה. העבודות מייצרות מגוון תנועות כדוגמת 'גל', 'רטט', 'דריכה', 'דפיקה' ו'פירוק', המטעינות את מושא התנועה במשמעויות, ואת החלל שבו הן פועלות בצלילים בעלי אופי משתנה. חלק מהתנועות נראות מובנות, סדורות ואף נוקשות, לאחרות אופי מעגלי, ויש הנראות אף כאקראיות. למרות שהן מציגות מצבים של חוסר תוחלת ותכלית, יש בהן הומור, הן פתוחות לפרשנויות שונות ופואטיות.

 

הסוללים

בועז לניר, כחבר קיבוץ שער העמקים, הממוקם בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, התוודע לניר לשינויי התעבורה המתחוללים מול עיניו, המאיימים מחד לשנות את פני הנוף, את צביונו הטבעי והחקלאי ואת המרקם החברתי, ומאידך מחברים את הצפון למרכז. פרויקט סלילת כבישי עמק זבולון הכולל כבישים, גשרים, מחלפים, מנהרות ויוזמות נדל"ן מהווה חלק עיקרי מתנופת פיתוח התשתיות בעשור האחרון. בעקבות כך יצא לניר (2018-19) ותיעד את קבוצת הסוללים, העמלים אחר פיתוח אותן רצועות אספלט שחורות המתפתלות, מתרחבות ומשתרעות על פני השטח בממדים אדירים. פועלים זרים, ישראלים ופלשתינאים אשר התקבצו לעבודת כפיים וחפירה, קבוצה הטרוגנית בעלת תפקידים ומעמדות שונים, המתגבשת יחדיו תוך הידוק האדמה והכנתה למכבש. לניר מנציח רגעים אנושיים יומיומיים המתרחשים בקבוצה המגובשת עד כי אפשר לומר כי מדובר כאן באיזו אחווה הומו-אירוטית בין גברים המשכימים קום מדי יום לעבודת עמלם המשותפת.

מדונות

בתערוכת היחיד של נעה ארד יאירי מדונות מוצגות 12 עבודות פיסול של נשים (וגבר אחד) בתנוחות שונות. הפסלים נוצרו בהשראת נשים שארד יאירי ביימה בפוזיציות שמבטאות את הלך רוחן הייחודי ומתבססות על סצנות מוכרות מתולדות האמנות.

 

כל מדונה כמו נתפסה ברגע שאינו מושך או קדוש במיוחד; רגע סתמי, זניח ובלתי מכונן בהווייתו – בעת הנקה, תפירה, החלפת חיתול, עינוג עצמי, הרחת בית שחי ועוד. בכל הרגעים האלה, אומרת לנו ארד יאירי, הנשים הספציפיות האלה וגם הנשים בכללותן עדיין מהוות סמל של יופי וקדושה. באמצעות השימוש האירוני בדימוי הבתולה הקדושה, ארד יאירי מחזירה את ההילה דווקא אל הביבים, אל הגשמי והנחות לכאורה, אל היום-יומי.

 

בזמן העבודה על הסדרה נעזרה האמנית במגוון רפרנסים מתולדות האמנות כדי לביים את חברותיה, ששימשו לה מוזות וגם מודליסטיות. נוסף על פסלים, היא יצרה גם סדרת ציורי מדונות, שמזכירים לנו את ציורי הקדושים בכנסיות. המדונות המצוירות, מקצתן מתחקות אחר המדונות המפוסלות ומקצתן שונות מהן. כאשר הציורים מוצבים יחד הם מעלים על הדעת איקונוסטזיס המצוי בכנסיות – קיר שמפריד בין החלל המרכזי של הכנסייה לבין אזור המזבח, ועליו איקונות רבות וסצנות מחיי ישו. הציורים מהדהדים את הפסלים, אבל מראים לנו גם היבט אחר ביצירתה של ארד יאירי, וכך הצופה נע בין תלת-ממד לדו-ממד ובחזרה.

 

נוסף על כך, מוצגים גם שלושה תבליטים בעלי הילות מוזהבות. אמנות התבליט משלבת בין שני מדיומים: פיסול וציור. דומה שגם הטכניקה הזאת מזכירה לצופים את תולדות האמנות, בייחוד את התבליטים המפורסמים של דונטלו; ואילו הבחירה במספר שלוש מאזכרת את השילוש הקדוש ואת הדימוי של ישו הצלוב לצד שני הצלובים האחרים.

 

המדונות של ארד יאירי, שמראות לצופה אצבע משולשת, מריחות את בית השחי ואף מענגות את עצמן, קוראות תיגר על קונסנזוס אידיאל היופי של שנת 2021. דומה שדרך ההקשר ההיסטורי שנטווה בין האמנות האירופית והקאנונית של תקופת הרנסנס לבין ימינו מוצגת עמדתה הביקורתית של האמנית. עם זאת, הפסלים והציורים של ארד יאירי אינם חפים מאירוניה ומהומור עצמי, וכך מתאפשר מבט רענן על אותן שאלות שחוקות לכאורה על ההגדרות של יופי, מיניות נשית, קדושה וכל מה שביניהם.

 

התערוכה מדונות מזמינה את המבקרים לשוטט בכנסיית הגשמיות, הגופניות והיום-יומיות, ולהתבונן בקדושה שנגלית לנו דרך אותם רגעים סתמיים – דרך הניחוח של בית השחי.

דוד בוסקוביץ – מציאות מדומה

תערוכת היחיד של דוד בוסקוביץ בבית האמנים בתל אביב עוסקת בעירוניות מבעד למבטו הייחודי. בתערוכה יוצגו ציורים ורישומים, שנולדו מתוך שוטטות ברחבי תל אביב והתבוננות בכאוס החזותי המאפיין אותה. בחלק מן העבודות הוא מתמקד, למשל, בצנרת חלודה, הצומחת באופן אורגני וכמו עוטה חיים על הבד, לצד בניינים עירוניים, הנדמים לענפים או לשורשי עצים מתפתלים. כך הוא יוצר ניגודים בין הרציונלי לפראי, בין הטבעי לתעשייתי.

העיסוק בזמן ובסימני ההתבלות הפיזיים, שהוא מותיר בחפצים, עובר כחוט שני בעבודות. בוסקוביץ מעבד את התפוררות החומר לכדי אלמנט אסתטי בעל קצב ותנועה, ומעניק לו חיים חדשים בצבעים בוהקים. ההתבוננות באובייקטים והירידה לנבכיהם חושפת מרקמים וקווי מתאר, תבניות וצבעים חדשים, שהם מעין תמונת מראה מעוּותת של המציאות החומרית המוכרת. הוא משתמש בתצלומים וברישומים כבסיס לעבודות. לעתים הוא עורך ניסויים בחומרים קלאסיים ומשלבם עם חומרים תעשייתיים.

בוסקוביץ מעניק תשומת לב לפרטים הסמויים מן העין. ביד מיומנת ומקצועית הוא מתאר נופים ודיוקנאות, הממזגים בין הנראה לנסתר. הוא הופך את השולי לעיקרי, ומזמין את הצופה להצטרף אליו למסע ציורי חווייתי במרחב אסוציאטיבי מורכב; מסע ביוגרפי, הנע סביב דימויים, זהויות ותהליכי התבגרות והזדקנות.

"בעבודתי אני מצייר את הקיים, אך מחלץ אותו מתחום הממשי באמצעות הנפשה. שם התערוכה, "מציאות מדומה", הוא ביטוי המתייחס לטכנולוגיה דיגיטלית ולחוויות דיגיטליות מדומות, העשויות להידמות למציאות, אך לעתים קרובות הן שונות ממנה בתכלית השינוי. ככותרת עוטה על עצמו הביטוי איכות פרדוקסלית, שכן העבודות מתייחסות לטכניקה ולסביבה אנלוגיות במובהק, הרחוקות שנות אור מהעולם הדיגיטלי."

דוד בוסקוביץ (נ' 1954, תל אביב; חי ויוצר בתל אביב) הוא אמן ותיק, המוכר כצייר ברוח הריאליזם הקסום. בוגר האקדמיה לאמנויות של פנסילבניה, פילדלפיה והתמחות בטכניקות ציור קלאסיות אצל רב האמן ארנסט פוקס בווינה ובמונטה קרלו.

שיח גלריה בהשתתפות אוצר התערוכה אריה ברקוביץ, ד"ר אירנה גורדון, והאמן דוד בוסקוביץ יתקיים בשבת, 18 בדצמבר 2021, בשעה 12:00.

הזקיפים- חלום מונוכרמוטי על חופש

בנובמבר 2018, יצא ג'ון אלן צ'או, מיסיונר הרפתקן אמריקאי בן 27, אל האי סנטינל שבצפון ארכיפלג אנדמן שבמפרץ בנגל. הוא קיווה להכיר את השבט המבודד ביותר בעולם ולהביא לו את גאולת הנצרות. הסנטינלים מתגוררים באי מעל 60 אלף שנים ומסרבים בעקביות ובאלימות לכל אינטראקציה עם זרים. צ'או מעולם לא חזר מהאי. ביהירותו המזוהמת בטכנולוגיה, דת, חיידקים ואומץ, ניסה לצוד ולאנוס את נפשות הסנטינלים, הם הזקיפים שמגינים על עצמם ועל אורח חייהם. התבוננות עליהם היא גם התבוננות במראה המשקפת את מה שאנחנו.

התערוכה שואבת את הדימויים מהסיפור  של  השבט ומהמפגשים  הנדירים שלהם עם העולם שמחוץ לאי. כפרשנות מדומיינת וסובייקטיבית לאירועים וכעיבוד מתוך מעט המידע והחומרים החזותיים שבהישג יד.  המיצב מתרחק מהצבע, מגביל ומצניע את האמצעים החזותיים. מתמקד במונוכרום.  בדיו שחור ובהעמקת האפשרויות שמציע הנייר, גזור, מקופל ומקומט. המיצב נע בין ציור לפיסול ולהקרנת וידאו. בין המוקטן כדגם למוגדל, בין ציור שטוח לתבליטי ולנפחי, בין המדומיין לעובדתי.

 

חצי הדרך

האלף-בית העברי של האמנים טנו סוסטר וסרגיי בונקוב" הוא האלפבית הידוע, המוצג מנקודת המבט של הזרה. את המונח "הזרה" כגזירת דברים מהתפיסה האוטומטית הציג הסופר, המבקר, תיאורטיקן האמנות הרוסי ויקטור שקלובסקי במאמרו "אמנות כתחבולה" (1917).

כעבור זמן מה אנשים החיים ליד הים מפסיקים להבחין בקול גלים, כך שהמציאות הופכת כל כך מוכרת שאנחנו מפסיקים לראות אותה, אנחנו פשוט מתחילים לזהות אותה על סמך ניסיון העבר. מטרת האמנות, על פי שקלובסקי, היא להשמיע שוב את קול הגלים. ובניסוחו "להחזיר לאבן את אבניותה".

לפיכך, דרך הסרת האותיות מהבנה הישירה וקישורן בסמלים הלא רגילים, האמנים סוסטר ובונקוב שוברים את תהליך ההרגל לזהות את מה שרואים כדי להחזיר את תחושת החידוש, לחוש את האותיות ולראות אותן שוב.

האמנים טנו פנט סוסטר וסרגיי בונקוב עובדים על סדרה של 22 תצרבים "האלף בית העברי"" כמעט ארבע שנים.
העבודה על סדרת התצריבים היא ארוכה, דייקנית ומוקפדת. כיום, האמנים נמצאים ב"חצי הדרך" – החצי מסדרת מתצריבים מוכן. זו סיבה טובה לעצור, לחגוג ולהטעין את המצברים עבור "המחצית השנייה".
האמנים טנו פנט סוסטר וסרגיי בונקוב מזמינים את כל החברים, אוהבי אמנות ההדפס ושפה העברית לבקר בתערוכה בבית האמנים ברח' אלחריזי 9, תל אביב.
התערוכה היא לא רק סביב האמנות. התאספו לפרוייטק "האלף בית העברי" עוד אנשים מעניינים מתחומים שונים:
מיכאיל קורול – קולטורולוג, סופר, מורה דרך. מדי שבוע הוא מפרסם בערוץ היוטיוב שלו פרק חדש על אחת האותיות של האלף בית העברי וחלקם גם יוצגו בתערוכה.
מקסים בוקנוב – איש עיצוב גרפי וואפקטים חזותיים שיצר את האנימציות תלת מיימדית לכל תצריב בתערוכה. כך כל צופה יכול לראות את העבודה המקורית על נייר ובנוסף, באמצעות הטלפון שלו, את האנימציה הכוללת שמע אשר מעבירה ומרחיבה את המשמעות הניראה בתמונות.

 

 

בקטנה

תערוכת הציורים קטני הממדים של אוקי שוורץ שמוצגת בבית האמנים תל אביב עוסקת בנוף דמיוני שעולה דרך משיכות מכחול ומריחות סכין צבעוניות . הנופים הם אסוציאטיביים ומופשטים.

אוקי שוורץ מתכתבת עם עולם האמנות בעיקר אמנות המופשט האקספרסיבי התת מודע כמו ג'קסון פולוק ואמני המופשט מאסכולת ניו יורק. אוקי שוורץ מעניקה לתת מודע ליצור צורות וצבעוניות אקראיים שמתלכדים לכדי נופים דמיוניים כשהצופה יכול להרכיב לעצמו את החוויה האישית שלו.

הסדרה המוצגת עשויה פורמטים קטנים שמהווים קונטרא פונקט למשיכות המכחול וכתמי הצבע האקספרסיביים שמתבקשים מכוח הזאנר. ההרמוניה והדיסהרמוניה בין הפורמט לתוכן מייצרים קומפוזיציה מוסיקלית דינמית שאינה רק יופי צורני אלא גם אחווה אמנותית שמבטאת אמת פנימית ודיאלוג עם הצופה.

טלית משלה

בעידן של פוסט פמיניזם קיימת מגמה של התמרת משמעות הטומאה, המיוחסת לפריון הנשי, במשמעות של קדושה!

התערוכה בוחנת את הזיקות בין אמנות לאמונה ולקודש. האמנית חותרת לסגל בעזרת טלית משלה, את תחושתו של הגבר המתעטף בטלית, ולחסות בקרבת הקדושה.

הטלית הנשית מורכבת מכיפות סרוגות שהומרו לשדיים. השד המזין והדם הם סמליו המובהקים של כוח הפריון הנקבי. ההתעטפות ב"טלית משלה" מאפשרת לחוש בקדושת הנשיות.

הסוגדת אשר רוקדת לצלילי ההמנון לאלה, מבטאת את פולחנה במתת ריקוד של חן וחיים על המזבח*.

בעבודות הסרוגות, מלאכה המיוחסת לנשים, נסרגה דמותה של אלה קדומה המשקפת  אמונות קמאיות, ומהדהדת את הדת שבה האלה גילמה את הקדושה.

במזרח הקדום, תוארה האלה בפיסול ובציור כשלצידיה ניצבים יעלים, או עיזים. ראשי היעלים הכרותים, ניתנים לפרימה, הפרימה היא אפשרות לשוב להתחלה. השיבה להרמוניה עם הטבע, היא השיבה לחיק האלה האם, אולי היא תציל את עולמנו.

FROM GRID BACK TO ZERO

סדרת הציורים של אברהם קורתי שמוצגת בבית האמנים בתל אביב עוסקת בגריד ובתהליך שקורתי עובר החל מקווים בשתי וערב מונוכרומטיים שמכסים את כל הפורמט דרך קומפוזיציות א סימטריות שמורכבות מסדר ואי סדר בתוספת צבע לא צפוי ועד לשילוב בין קווים ומשטחים צבעוניים שיוצרים קומפוזיציה מופשטת.

הגריד הוא מקצב צורני קשיח שקורתי מנסה להפוך אותו לדינאמי גלוי ונסער, נושא ונשוא.

 

את לא מכאן

לעיצוב בית הוריה של  פאני השפעה רבה על הלך חשיבתה וחיבור הדימויים בתערוכה" את לא מכאן".

הבית בשנות השישים, גדוש פריטים שהביאו הוריה מרומניה (מפיות רקומות, תחרות וכלי חרסינה המונחים על רדיו).

פאני אמנית פיגורטיבית עסקה רבות בדימוי האישה, דמויות נשים העוסקות בחיי יום יום, מקיימת דיאלוג בין הגוף הנשי המרחב והעיסוק.

שילוב התרבויות מרתק את עולמה של פאני "את לא מכאן" משפט שפאני נתקלת בו לא מעט ,יוצר כמיהה לשלב בין התרבויות ויוצר עולם דימויים חדש בעבודתה ,תחרה וצבר.

הצבר ממוקם בארסנל האייקונים הישראלי ,כגיבור תרבות ישראלי שהדגיש את הסטריאוטיפים של דמותו .

פאני בוחנת את מיתוס הצבר ממקום של רצון לחבר בין התרבויות, אך גם ממקום ביקורתי. הסברס של פאני מצויר  בשמן על רקע שחור, מעוגל, נשי ובלי קוצים. הצבר  מיוצג באמצעות גבעוליו הבשרניים, פריחתו אינה באה לידי ביטוי, אלא נעטפת בתחרה, געגוע לתרבות שממנה פאני נפרדה.  חלק קטן מהעבודות מצוירות בפסטל, שם פאני מוסיפה את הפרי והקוצים, מעיזה לגעת בחלקים הישירים יותר של התרבות הישראלית.

התחרה הרומנית שהאדירה את מדינתה ברחבי העולם, שמשה לקישוט ועיצוב הבית והתרכזה במשמעות של מלאכת היד המסורתית. תחרה נקשרת, פרוסה לאורך מתאר וחלל התבנית מתמלא בזיווגים שונים, דמויות גיאומטריות, עיגולים, אליפסות, משולשים או תלתלים, עלים או פרחים, קווים מעוגלים או זורמים. מראה התחרה משדר נשיות-על, כוחה של התחרה באיזון שהיא משדרת בין דוגמתיות נוקשה לבין רכות ועדינות נוסטלגיות, רומנטיות ותמימות,  שבריריות ועוצמה.

פאני רוקמת, רושמת תחרה  בפיילוט, בונה קו תנופה ומפרקת תנופה, בונה מתכים קטנטנים שבונים שטח ומספרת, מתעדת  את סיפורה התרבותי, התחרה של פאני עוקבת אחרי צורתו של הצבר, נוגעת, מלווה ,מתחברת ופולשת לתוכו.

תוך כדי תהליך העבודה  התגלתה צורתו הפנימית של עלה הסברס שהתייבש, מרקם של צורות תחרה, פאני עושה בו שימוש נוסף ומדפיסה את הצורה על קופסאות עץ, נוצר דיאלוג בין הצורה המקורית ורישום התחרה.

העבודות של פאני חלקן טכניקה מעורבת שמן על בד בשילוב פיילוט, הדפסים של ציורי צבר המעוטרים ברישומי פיילוט לבן ליצירת התחרה, ורישומי תחרה בעפרון לבן המצוירים  על שכבות שקפים.

 

אוצרת: טובה פסח

מאחורי

במהלך השנה האחרונה, בעת צפייה בעשרות סדרות טלוויזיה מכל העולם העוסקות ביחסים ובמרכזן הוא והיא, התודעה שלי הפכה למערבולת דימויי זוגיות. בחרתי שני סיפורים והנצחתי רגעי אינטימיות שלהם בדקירות המחט.

שם התערוכה "מאחורי" מרמז על שני צדדים לעבודה. בחרתי להציג את הצד האחורי בו קליעת המחט תך לתך, הקשרים הרבים וסבך החוטים מנכיחים את קשיי הזוגיות. העבודה הקשה הנדרשת בזוגיות, החיפוש האין סופי, העליות והמורדות, הקשיים והאתגרים, המובילים אותנו לרגע אחד של אינטימיות זכה צבעונית ונכספת המופיעים בצידה השני של העבודה.

 

הצד האחד

סדרת ציורי השמן של אביב שקד המוצגת בבית האמנים נעים בין דימויים קונקרטיים לתיאורים מופשטים, ובין נופים מזוהים עשויים ברוח אקספרסיבית  למרחבים פנטסטיים ונפשיים.

העבודות האקספרסיביות גדולות הממדים מקרינות מראות שווא בצבעוניות של היקסמות, אך גם סיטואציות מסתוריות ולא פתורות היוצרות אשליה של מקומות ואירועים שאינם מתקיימים בו-זמנית במרחב המוכר.

על גבי שכבות הצבע העזות חרוטה מעין רקמת תחרה היוצרת רשת הסוואה, כמו מבקשת להגביל את תיאורי הטבע הפראיים, למתן את היופי הפנימי העשיר – אך בו בזמן גם להיטמע בתוכו ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו. החריטה האובססיבית והמאומצת שורטת ופוצעת את הבד, מוחקת ומגלה.

היא מכסה את הציור, אך יחד עם זאת חושפת שכבות קדומות שלו, כמו מבקשת באמצעות הנבירה בעבר להגיע אל מקומות לא נודעים, היוצרים שכבות בהיסטוריה האנושית, מעין זיכרון קולקטיבי.

הצבעוניות האינטואיטיבית הלקוחה מעולם פנימי משקפת תחושה עולם אחר- מציאות מדומה. דרך הציורים עולה הרצון לראות מעבר לזמן ולמקום, לקלף את הקליפות ולהגיע לסוד/תמצית היקום.

נופי הנפש המורכבים מזיכרונות ילדות מורבידיים מתאחים עם סבך רגעי הקסם ויוצרים עולם פנטסטי ואוטופי.

שכבת האבק- נוף בערפל

העבודה שכבת האבק – נוף בערפל היא מחווה והקבלה לסרט "נוף בערפל" של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס. שכבת האבק והזמן מותירים זכרונות ועוסקים במשמעות הקיום.

10 מסגרות של אותה תמונה, צוברות אבק תמידי בפרקי זמן שונים החל מינואר 2020. במשך 18 חודשים האבק והזמן הצטברו על התמונות והשאירו חותמם על התמונה בפרקי זמן שונים. התמונה צולמה ביום חורפי בסוף רחוב אבן גבירול ליד רידינג. החלון במישור הקדמי פותח אפשרות חלופית לחשוב את תופעת המבט באופן שמאיר את עצם השתתפותנו בסיטואציה האנושית.

גילויי זפת

עבודותיה של בת שבע האס בתערוכה, הן תוצר של ניסיונות יצירתיים בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. הזפת משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה.

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב".

מרבית העבודות בתערוכה הן בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית. הדימויים נעים בין פיגורציה להפשטה: סביבה בראשיתית כאוטית מעט, מקטעי נוף, צמחייה חרוכה הנראית רקועה במצע, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מוטבעים בצבעי החום והשחור ומונצחים כהדמיה לפגיעה בטבע. העבודות מעובדות בטונליות עדינה ובשקיפויות, מעין נופי חוץ המשקפים נופי פנים כחלק מביטוי ההוויה.

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי – מעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב, קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בין היש לאין, בין המתוכנן למקרי, בין כליה לצמיחה נעה היצירה הביוגרפית-קולקטיבית.

 

 אירית לוין, אוצרת

תיקים באפלה

דרמה יוצרת (או יוצרת דרמה)

טלי פרחי ואן דר וואודן – ציירת ישראלית המתגוררת בהולנד.
התערוכה ״דרמה יוצרת(או יוצרת דרמה)" מתייחסת לדרמה שבין האור והצל,הקומפוזיציה, משיכות המכחול והתנועה בעבודותיה של טלי. הצורות והצבע הם הדמויות הראשיות, והאור הוא הבמאי הראשי ביצירת הדרמה.
״כשאני בחוץ, בטבע, מסתכלת ובודקת את הנוף אותו אצייר עוד רגע, אני מחפשת ועוקבת אחרי הרווחים שמתגלים בין העלים והענפים. אני מגלה צורות חדשות ביניהם. העץ או הגבעות שמולי, הופכים לזרימת קווים וצבעים שאותם אני מזריקה לציורים שלי. הם מדברים אלי, ואני
עונה בצבע״ אומרת טלי.  בציוריה של טלי ניכרת הרבה תנועה. היא מזמינה את הצופים לנוע ולטייל בתוך הציור, בין משיכות המכחול, ובין הכתמים והצורות .  לדבריה, ״רוב העבודות הן בפורמט ריבועי. אני אוהבת את הפורמט הזה שמאפשר קומפוזיציה כזאת, שגם אם אתלה את הציור הפוך הוא עדיין יהיה מעניין ״. היא יוצאת לשטח לצייר Plain Air , בכל מזג אויר או עונה  דבר המאפשר דיאלוג ישיר בין הנושא לציור על הבד ללא תיווך של תמונה או זיכרון.
תערוכה זו בבית האמנים בתל אביב, היא תערוכה ראשונה של טלי בישראל מאז עברה לגור בהולנד לפני 23 שנים.

CUT OUT DOLL

ההתנחלות

סדרת הצילומים בתערוכה המוצגת בבית האמנים  בתל אביב עוסקת בהתנחלויות. לדברי הצלם קנת טרנטו שחי בארצות הברית שנים ארוכות, הוא שמע בתקשורת על ההתנחלויות היהודיות ביהודה ושומרון, כשהתמונות ששודרו קיבעו בתודעתו מראה של בתים תקועים על גבעות, ישובים שכל הזמן מתרחבים, ולכולם שמות תנכיים .האוכלוסיה נראתה הומוגנית ברובה , נשים עם כיסוי ראש, וגברים עם כיפות סרוגות ונשק על הכתף.

המידע הזה שנראה על פניו סטריאוטיפי העסיק אותו וגרם לו לבדוק את הנושא כמו גם את החיים בשטחי יהודה ושומרון. השאלה הייתה האם כל המבנים בנויים באותה מתכונת וכיצד מתנהלים החיים במקומות האלה.

לאחר שעלה לארץ, החל למפות את ההתנחלויות, להגיע אליהן ולחקור אותן. לדבריו מהתחקיר הבין כי יש הבדלים במרקם האנושי בהתנחלויות, ובצורת הבניה והישוב האורבני.

בתערוכה צילומים דרכם ניסה האמן לייצר פורטרט ארכיטקטוני של ההתנחלויות באזורים שונים ובמיני בניה מגוונת. בניגוד למצגת החד גונית של ההתנחלות אותה חווה דרך התקשורת בחול, הוא מצא מורכבות אסטטית ורב גוניות בארץ שלדברי תושביה הובטחה להם על ידי אלוהים.

 

בשר ודם

ה ד ם   ה ו א   ה נ פ ש  /  א ס ת ר   פ ל ד

 

בלב התערוכה הזאת עומד האדום-של-החיים, נוכח (כמעט) בכול. הוא מנכיח את הממשי – האדמה, הדם, הגוף, הפרי השופע – כי הדם הוא הנפש, הוא החיים עצמם. בספר ויקרא מסמן המושג "נפש" את החיים; זהו מובנו הקדום. אלא שמושג זה התגלגל בהיסטוריה של התרבות וכעת הוא מצביע אל ההיבט הסימבולי: הרגש, הדימוי והמילה – "חיי הנפש".

ואילו האדום, כי הדם הוא הנפש, מתייצב חסר-מנוח על קו-התפר בין הממשי לסימבולי, וממש טורד את הנפש: פסטורליה ירוקה נצבעת באדום ומעוררת מועקה (הדר גד), מצביעה לעבר השיגעון. תפוזי-דם תמימים מונחים בקערה והדם הזולג מהם מעורר אימה (אסנת בן-דב). הדם מבצבץ מן האצבעות (הילה לולו לינ פרח כפר בירעים), תמיד רובץ סמיך וחי בתוך הגוף אבל עכשיו הוא בחוץ, מה פתאום הוא בחוץ, זר ומבהיל.

האדום בצילום של האישה (רמי מימון) – האישה שגם היא החיים, מקור החיים, מושא-תשוקה – נמצא מחוצה-לה, מוקרן עליה ולא מתוכה. בתוך האדום, המבט של האישה הוא קריר, לא מזמין, נעדר כוונת פיתוי.

האדום-האדום הזה, בחלל שיצרה האוצרת מירית צ'רוינסקי, הוא אדום טורד-מנוחה, האדום של האל-ביתי, של המוכר ההופך לזר. מילותיו של שיר-השירים (אורלי עזרן), טקסט שכולו אהבה שבתשוקה, נתלשות מתוך הטקסט ומוטבעות בנייר שהטקסטורה שלו מזכירה עור, קעקוע על בשר האישה המחויבת-בתשוקה, שדיה-רימונים. ההרמוניה האדומה של מאטיס מתהפכת על-פיה (בעבודת הוידאו של אורית אדר-בכר) כשהמשרתת, שאצל מאטיס אינה אלא חפץ דומם המוסיף לאווירה ההרמונית, מפרה את השלווה כשהיא הופכת לבשר-ודם, חשקנית-גרגרנית, ואז מתגלגלת באמנית שלבסוף נבלעת בעצמה אל תוך חידת-האדום, אל תוך הציור, מאבדת ממשות.

פני-אישה בתוך ביטנו של צב (תבליט של ביאנקה אשל גרשוני), מוטבעות, תרתי-משמע, במיתולוגיה. הצב הפוך; האישה כלואה בתוכו כיונה בבטן הלוויתן. המופשט (מירית צ'רוינסקי) מהדהד גם הוא את שרשרת התולדות – הטבע הדומם הקלאסי עבר טרנספורמציה והפך לנפשי, צף בלא-מודע, נראה מוכר אך זר. הנערה הצעירה (צילום של יגאל גבזה), תמימה בתוך מסגרת, מעידה על כך שיש יופי, שיש סדר בעולם, אלא שטפט-הקיר שברקע אינו תמים, וגם הוא פונה אל הנפש ומעלה על הדעת חזיונות של הלא-מודע.

הדם הוא הנפש: גלגול של ביטוי קדום אל משמעות חדשה. גלגול של המוסדר באל-ביתי. גלגול של המודע, המאורגן וההרמוני אל תוך הנפש והדהודו בלא-מודע, פרוע, רב משמעי. גלגול של הממשי בסימבולי. אבל תמיד: כאב שזור ביופי.

פני השטח

התערוכה היא שיתוף פעולה של  קוקודי – המרכז לדיאלוג תרבותי קוסמופוליטי והאוצרת האוגנדית רובינה ננסובוגה.


המושג פני השטח מבקש: התייחסו לדברים כפשוטם, האמינו למראה עיניים, למגע ידיים, לכאן ועכשיו. במבט ראשון נראה כי זוהי נקודת המוצא של תערוכה זו – אסופת טכניקות, מוכרות יותר או פחות, הנעה בין חומריות לקטנית, דרך ציור וצילום ועד עבודת מחשב. במבט שני ניתן לזהות כי זוהי הצעה לחתור תחת פני השטח, להעמיק את ההיכרות הראשונית לכדי חיבור עמוק, מעשיר ומשמעותי.

על אף שבשנים האחרונות סימן עולם האמנות את האמנות האפריקאית העכשווית כ"דבר החם הבא", יש לזכור כי אין להתייחס לאמנות אפריקאית כאל יחידה הומוגנית אחת. אפריקה היא יבשת מורכבת ולא מדינה כפי שנוטים להתייחס אליה לעיתים קרובות מידי. מתוך כך מוצע לבחור בטכניקת הצמצום והמיקוד, במקרה זה באמנות עכשווית מאוגנדה, כנקודת מוצא פרטנית במסע לגילוי אמנות מאפריקה.

גם אם פני השטח שלה נראים שונים, תערוכה זו מבוססת על מרכיבים אנושיים הרלוונטיים לכולנו. השתהות המבט על העבודות תאפשר למרכיבים כמו זהות, יחסי כוחות, מגדר, אקלקטיות יופי ועוד, לעלות ולצוף מעלה, מעל פני השטח. יחד איתם תגיע חוויה תרבותית מקשרת. יתכן שבאופן זה יווצר מפתח למפגש חדש ונקי הקורא תיגר על תפיסות מוכרות של הצגת אמנות אפריקאית.

אמנים משתתפים: אסתר מבבאזי, צ'ריטי אטוקונדה, דניס מובירו, קיבוקה מוקיסה אוסקר, אליזבת' קובוסינג'ה, אוליביה מרי ננטונגו, אודור רונלד, דלובי קוואגלה, היבוטפ.

 

פומפיי אהובתי

נקודת המוצא לתערוכה הינו צילום משרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי. בשנת 79 לספירה, ב24 באוקטובר בשעות הצהריים החל זרם של עשן וסלעים געשיים להתפרץ מלועו של הר הגעש וזוב. הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנופלם את פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה כ-24 שעות. העיר כוסתה בשכבת אפר געשי בגובה של כארבעה מטרים, והחלה להיחשף בחפירות ארכיאולוגיות במאה ה-18. החפירות אפשרו לראות את תושבי פומפיי ברגע שנחת עליהם ענן העפר הגעשי, גרם למותם והקפיא את מצבם. העבודות מתייחסות לאותו הרגע ומבקשות ליצור חוויה רגשית המאפשרת הסתכלות נקייה, ואולי התבוננות אחרת על מצב שנתפס כאסון כה מאיים. 

סביבה אופטימית

גד קולר הוא צייר נאיבי שדרך הציור הוא מספר את חוויותיו היומיומיות

בתערוכה הנוכחית בבית האמנים בתל אביב, הציור של קולר הפכו יותר צבעוניים ואף מופשטים שמשדרים אופטימיות וחדוות חיים.

הציורים באקריליק על בדים בנויים מקומפוזיציות דינאמיות שממלאות את כל פורמט הבד ובמשיכות מכחול אקספרסיביות שמדי פעם נעות במעגל. הצורות העגולות והצבעוניות העליזה משקפת את התקופה הטובה שעוברת עליו בחייו הפרטיים. התחושה בציורים היא של אמת פנימית אינטואיטיבית ללא מסננים רציונאליים שעוברת ומקרינה גם על הצופה. יש בציורים הללו אהבת הצבע ואהבת האדם.

ראש

בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב, הוא חוזר לעסוק בנושא  הראש האנושי הן בתלת מימד והן בדו מימד.

הראשים של גבי עשויים מוטות ברזל חלודים שמחוברים זה לזה כערמת גרוטאות שיחד מייצרים צורה שמזכירה ראש אנושי. לדבריו, הראשים הם חלולים כלומר הם גם ראשים מוחשיים וגם כלום, פסי ברזל חלודים שאוצרים בתוכם אויר שיחד אנחנו בתודעה הקיבוצית מזהים אותם כראשים. גבי בן זנו , אמן ותיק ומיומן עוסק ביש והאין במהות ובחוסר משמעות. בדיאלוג שלו עם הצופה הוא מעניק לו קצוות שניתן לרקום מהן חוויה. הוא מייצר אשליה דרך אובייקט שיש בו אויר וקווים, אובייקט שאינו קיים פיזית . הראשים של גבי יוצרים דיאלוג עם הקונסטרוקטיביזם הרוסי של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. הוא בונה קונסטרוקציה שלדית ללא מעטפת כשהאוויר מהווה חלק שווה ואף מרכזי ביצירה. הקונסטרוקציה שנראית אקראית לכאורה, הופכת למוחשית ואף מובנת כראש אנושי לא מזוהה,אסוציאטיבית כל אחד מהצופים יכול להרכיב לעצמו.באותה רוח של שימוש ברדי מייד זניח ומשומש, גבי תלש  חלקי קרטון ונייר מלוחות מודעות ברעננה עיר מגוריו, והפך אותם לבסיס קולאזיסטי בתוספת קווי דיו לראשים דו מימדיים. גם כאן ישנו דיאלוג מעניין עם הדאדא והמסכות של מרסל ינקו  כשהמעבר מדו מימד לתלת מימד מפתיע בדיוקו.

התערוכה בבית האמנים שמורכבת מתלת מימד ודו מימד היא מעין וריאציות מוזיקאליות על נושא. הקווים כמו מרחפים באויר מפרקים ומרכיבים צורות מורפולוגיות שבסופו של דבר נראות לנו כצופים מוכרות אבל גם פתוחות לדיון על מציאות ואשליה.

האיניגמה של הטרנספיגורטיבי

סדרת העבודות החדשה של ישראל מושינזון באה לבחון את היחס בין צורה לתוכן בפיסול תלת מימדי.

מושינזון אמן שעוסק בפיסול ומיצב משנות ה-70 בודק במהלך הזמן את מהות היצירה הקונספטואלי.הוא יוצר מיצבים פיסוליים שבודקים את המורפולוגיה של האובייקט תוך הצבת שאלות על מיקומו בחלל והיחס שבין צורה, מיתאר צבע וסביבה.

צריבת הזמן

עבודותיה של גילה שנל בתערוכה "צריבת הזמן" נוגעות באסתטיקה של בליה והתפוררות החומר באמצעות טכניקות של צילום ושל עיבוד מצעי מתכת בחומצה(אבץ, ברזל ואלומיניום).

חומרי ההשראה – סביבות עזובות וזנוחות, פריטים שעברו תהליכי התכלות, דימויים בעלי מרקמים וחומריות עכרוריים – נקרים בדרכה בחיי היום-יום ובמקומות שהיא תרה בהם. מראות אלו, שעקבות הזמן והעבר ניכרים בהם, צדים את עינה, מתועדים בצילומים ולאחר מכן נשזרים בעבודות המתכת.

"בעיקר אני בוחנת טקסטורות… אני מבודדת אותן מהקשרן ומשנה את גודלן באופן שמעניק להן משמעויות חדשות. הטקסטורות הן מופשטות, כך שהן מצליחות לעורר מגוון של רגשות ומשמעויות".

העיסוק של האמנית במתכות, בחומצה ובהדפס ניכר כבר בגוף יצירתה המוקדם. התהליך הואץ בשנת 2009, אז החלה שנל לעבוד באינטנסיביות על פלטות מתכת בעזרת חומצה בסדנה במושב אביחיל, בחצר ביתה של האמנית דורית מגל. מקום זה שבו היא יוצרת, מהווה מעין כמוסה בחלל ובזמן, מעבדה להתנסויות וללמידת החומרים.

מלאכת היצירה ספונטנית ואקספרסיבית, בין היתר בצורות מעגליות ובתנופה קווית. תהליכי העבודה והפעולות החזרתיות מעוררים תחושת טקסיות: כיסוי הפלטה הנבחרת באספלט; ציור, רישום וחריטה מהירים; כיסוי, ייבוש, הכנסת המתכת לחומצה, שטיפה במים, טבילה בחומצה, שטיפה במים וחוזר חלילה. הפעולות החוזרות ונשנות יוצרות במתכת תחושת עומק שתוצאותיה שונות ממצע למצע.

"המתכת כחומר קשיח וקר נחשפת תחת ידיי לקורוזיה באמצעות חומצות החורצות שקעים ובליטות בטקסטורות מורכבות. שינוי הגוון של המתכת והעובי המבוקר מאפשרים תחושות חדשות ומגוונות".

הפלטה המעובדת הופכת לעבודת האמנות עצמה או משמשת מצע שעליו מודפס תצלום שצילמה. לתצלומים אופי נוגה וחרישי, והם יוצרים עם מצע המתכת דיאלוג המעצים את תחושת ההתכנסות. באמצעות מרקמי צבע עשירים נוצרים מפגשים בין הנגלה לנסתר.

היצירה הפואטית, שבה נמתחים גבולות החומר לעיתים עד להתפוררות וכליה, אוצרת בחובה הלכי רוח הנוגעים בחלוף וברובדי הזיכרון האישי.

 

אירית לוין, אוצרת

נופת נופים

 

ציוריו של אברהם שיף עוסקים בנוף מקומי וברובם הם תולדה של התרשמות מנופים וצמחייה אותם הוא רואה בסיוריו ברחבי הארץ.

סדרת הציורים המוצגת בבית האמנים בתל אביב מכילה עבודות בגדלים שונים, כולם בצבע שמן על בדים בסגנון פיגורטיבי הנוטה לאימפרסיוניזם.

הסדרה מחולקת לשני גופי עבודות. צמחי צבר ונופים.

בציורי הצבר יוצר האמן קומפוזיציות דינאמיות, בהן חלקי הצמח מוצגים בתקריב, עד שהעלים הבשרניים מכסים את רוב הפורמט. התקריב יורד לפרטים עד כדי קוצי הצבר ופירותיו. ציורי שיחי הצבר משרים תחושה של מקומיות ושורשיות שאותם מחפש האמן כיליד הארץ, דור שני להורים מהגרים, שורדי שואה. במקבץ ציורי הצבר ניתן לחוש את החיבור לארץ ולנוף המקומי שהצמח כה מזוהה עמו.

ברבים מציורי הנוף מודגש השביל המוביל לעומק פרספקטיבי. ציורי הנוף מהווים מעין מטאפורה לאהבת הארץ והשביל או הדרך הם כהזמנה להליכה בנופיה.

הציורים משקפים אופטימיות, יופי ורוגע.

מסע במרחב הזמן לרומניה

נופים נוכריים, מבנים עתיקים לצד מגדלים מודרניים, תפנימים של בתי כנסת, עיירות הרריות ששיפוליהן משתברים אל לגונה כחולה ובה ספינות מפרש גדולות, וסצנות שכמו נלקחו מכתבי יד מוארים – כך נפרשות בפנינו עיירותיה של רומניה, שבהן ביקרה ואותן חקרה ותיעדה בברלי ג'יין סטוארט במשך שלוש שנים. בציוריה של סטוארט, שלהם איכויות רישומיות-גרפיות, כמו עמד הזמן מלכת. עם זאת נראה כי היא מצליחה לחבר בין אירועי העבר וההיסטוריה של רומניה – היסטוריה מקומית חילונית, דתית ויהודית, משפחתית ותרבותית-יידית – להווה. אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת.

המדיומים המרכזיים של המחקר של האמנית הם ציור, רישום, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. חשיבות רבה היא מייחסת לאפשרות החזותית לרתום את סיפורי המשפחה וחיי היהודים בערים ובעיירות ברומניה של פעם לרומניה העכשווית, כגשר בין העבר להווה, כמו גם לשלב בין התרבות הנוצרית לזו היהודית שנרקמה במרוצת השנים. הקומפוזיציות הקולאז'סטיות המתארות מרקם עירוני נמתחות בין עבר להווה: התיאטרון היידי בבוקרשט, בתי הכנסת, מבנים חילוניים, אורבניים וכפריים – כולם שלובים אלו באלו ומעידים על השינויים החברתיים בקהילה ברומניה, על הקשר ההיסטורי ועל טראומות העבר של יהודי רומניה, שסבלו מפרעות ואפליה קשה עוד מהמאה ה-19, וחלקם הגדול הובלו למחנות ההשמדה ונטבחו במלחמת העולם השנייה.

כאמנית המתגוררת בלונדון ומגדירה עצמה יהודייה מאמינה, נוכחותה בבית הכנסת המקומי שבו היא מתפללת בקביעות והתרשמותה מהאדריכלות של בתי הכנסת ומפנים אולמות התפילה, הביאו את סטוארט בעשורים האחרונים לצייר בתי כנסת רבים בלונדון, ברחבי אנגליה ובמקומות אחרים באירופה. לצד התיעוד הציורי של בתי הכנסת מנקודת תצפית עליונה של עזרת הנשים, סטיוארט חוקרת את הקהילה היהודית סביבה בהקשרה ההיסטורי-חברתי, כמו גם את תהליכי ההתערות של הקהילות היהודיות במרחב הציבורי באירופה במאות שלפני מלחמת העולם השנייה, וכן גם בשנים שאחריה.

דרך עיניה של האמנית, בעבודות שיוצגו בבית האמנים בתל אביב, העבר וההווה מתמזגים למשך אחד. העבודות מייצגות את חיי הקהילות היהודיות ואת תרומתם לתרבות ולכלכלה המקומית ברומניה, מן המאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת סטיוארט.

העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה.

כאמור, עבר והווה דרים בכפיפה אחת ברבות מהעבודות, ולרוב העבר הוא נטול צבע ונסוג אל הרקע, ואילו ההווה ססגוני וצבעוני מאוד. כך למשל בציור A Jewish Story of Remembrance in Alba Iulia מתואר בית הקברות היהודי המודרני בעיר אלבה יוליה, שבו קבורים בני משפחת גלוק. ברקע העבודה בית הקברות מצויר בצבעוניות ססגונית על בד, ובקדמתה

מתואר עברה של המשפחה על מצע פרספקס שקוף למחצה, שעליו סטיוארט חורטת-מציירת נרטיב על חיי בני המשפחה ותרומתם הגדולה לבית הכנסת ולקהילה בעיר.

בעבודה Sighet, The Light Beyond, Pyrography מתוארת סיגט, עיירה כפרית ופסטורלית בהרים, שבה בעבר היה השטעטל החסידי פעיל מאוד. בהווה מתואר אורח החיים החילוני יותר שהתפתח במרכז העיירה. אחד מתושביה של סיגט היה הסופר אלי ויזל, שביתו בעיירה הוא כיום מוזיאון. בעיירה זו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. חלקי העבודה העוסקים בעבר נותרו כרישום קווי על מצע העץ החשוף, חסרי צבע, העבר כמו דוהה ומתמסמס כמו הזיכרון המתעמעם לא פעם, ואילו החלקים העכשוויים של העיר וחיי הקהילה בה נצבעים צבעים חיים וחזקים.

במסעה ביקרה האמנית בעיירה במחוז בוטושאני שממנה הגיעו סבא רבא שלה ומשפחתו, עיר מוקפת גבעות נמוכות ומיוערות, שבה קשרי תחבורה טובים לארצות הסביבה, והייתה מקום אידיאלי לעסקים עבור הקהילה היהודית הגדולה. עיסוקו של סבא רבא של סטיוארט כנגר, מיומנות שעברה מדור לדור, גם כנראה קשורה לפסלי עץ שעשה, פסלים שהדימויים שהם מציגים דומים מאד לדימויי חיות וצמחיה המפוסלים על גבי הקברים בבתי הקברות היהודיים ברומניה שסטיוארט ביקרה בהם. גילוף בעץ הוא מסורת אמנותית רומנית שהשפיעה גם על סטוארט, ובחלק מעבודותיה היא משתמשת במצע עץ, שעליו היא חורטת ומקעקעת בעט חשמלית את ציוריה.

אפשר לראות בעבודותיה דמיון לציור הנאיבי, שאינו מייחס חשיבות לפרספקטיבה ומייצר מרחב סביבתי לגובה ולא לעומק, כמו גם לסגנון הגותי, שהיה במקורו אמצעי להמחשת מסרים תאולוגיים וסצנות מהברית הישנה והחדשה, ובהמשך התפתח ותיאר גם סצנות חילוניות. בייצוג היא יורדת לפרטי הפרטים, ובמיוחד מדגישה את המבנים האדריכליים, הצורות והאורנמנטיקה, הן בפסאדות החיצוניות של המבנים הן בחללי הפנים שהיא מרבה לתאר. מהתבוננות במכלול היצירות אפשר לראות כי האמנית כמו מרחפת מעל הזמן והמקומות שהיא מציירת, ויוצרת מעין קולאז'ים על-זמניים המחברים פנים וחוץ, דמויות אנושיות ונופים שנלקחו מהנרטיב המשפחתי של האמנית ומחומרים היסטוריים שקראה. סטיוארט מרחפת בציוריה מעל העיירה ומתארת את אנשיה, מנהגיה ונופיה ללא חוקי פרספקטיבה, ומעניקה לצופים תמונה רחבה ואישית-סובייקטיבית בספקטרום על-זמני של צליל יהודי, וטעימות נוסטלגיות עם רוח עכשווית המרכיבים פסיפס תרבותי מעורר געגוע.

 

ויטרז'ים רכים

בין אובייקטים לציור,  תבליטי קיר וקולאז'ים, יצירתה של שולי בורנשטיין וולף נעה בין אורנמנטיקה ומבנה; בורשנטיין וולף, משלבת באופן חופשי אך מושכל חומרים שונים, יום יומיים, כמו  זכוכית, קרמיקה, קנבס לכדי השלם האורגני.  לאחר תקופה ארוכה של עבודות שעוסקות בתיאורי טבע, עצים ובניני באוהאוס אורבניים, בתערוכת היחיד הנוכחית, מסתמן מהלך של התכנסות פנימה, לבית, לאישי, לנשי, לאוטוביוגרפי והפרטי. המטוטלת של היצירה נעה על ציר זה הלוך וחזור תוך שהיא מחברת ביניהם. שולי וולף יוצרת בו זמנית ציורים ואובייקטים  עם מוטיבים והשראות מן הטבע: טקסטורות וצורות של עצים, פרחים וצמחים, לצד צורות וגופים המדמים תנועות גלים, עיגולים, צורות גיאומטריות וקימורים רכים. היצירות של  בורנשטיין וולף הן רב שכבתיות- רבדים רבדים של צורה וצבע מייצרים תחושה של גלוי ונסתר פיזי ומטאפיזי חומר ורוח.

מבט חודר למרחב היצירה של בורנשטיין וולף מגלה את היחס המיוחד שלה לצד האסטטי המדויק.  ביצירות התלת מימדיות יש עיסוק נרחב במחזור ושימוש חוזר. האמנית יודעת להפוך חומרי פסולת ליצירה אמנותית בעלת ערכים של יופי ותרבות. מיחזור נתפס לא פעם כפעולה פונקציונאלית וחסרת הוד ואסתטיקה – היצירה של שולי מרוממת את פעולת המחזור על ידי יצירה ותחביר עמלני, דשן וצבעוני שעוצב בקפידה והמשלב מוטיבים אורגניים וקווי מתאר עקלקלים, לכדי עבודת אמנות וקראפט שבצידה גם אידיאולוגיה חברתית וצרכנית.

שול בורנשטיין וולף, נולדה בברזיל, ועלתה כאשה צעירה ארצה והספיקה לחיות כמה שנים בקנדה ולטייל בעולם ולהיות מושפעת מתרבויות, ריחות וצבעים מרחבי העולם, מרפררות ומושפעות ממגוון  עשיר של עולמות תוכן ותרבויות.  הקולאז התרבותי, הצורני והצבעוני הברזילאי כמו גם יצירת שמחה מהפשטות ניכרים גם בעבודותיה של בורנשטיין שיודעת להפוך שקיות ניילון לתכשיט ובובות צעצוע לגוף תאורה ולחבר חלקי זכוכית שבורה לכדי מסגרת למראה יוקרתית. מקבץ עבודות הזכוכית של שולי בורנשטיין וולף שמורכב מחיבורים של חלקי מוצר כמו אגרטלים, פמוטים וכלי אוכל אחרים, מקבל חיים חדשים דרך ידיה של האמנית שיוצרת אובייקטים פיסוליים ברוח הארט נובו כמו גם פסלים שימושיים דוגמת גופי תאורה או מסגרות למראות .

המאפיין הקישוטי המובהק של ארט נובו הוא קו הא-סימטרי הגלי שלו, שלעתים קרובות נוצר בצורת גבעולי פרחים וניצנים, קנוני גפן, כנפי חרקים ושאר חפצי טבע עדינים ומפותלים; אופי הקו עשוי להיות אלגנטי וחינני או להחדיר כוח קצבי ועוצמתי.

האמנית אוספת ומשתמשת בגופי זכוכית (אהילי זכוכית, בקבוקים, כדים כולם מחומר גלם זה, חלק מזכוכיות מורנו, זכוכית בוהמית/צ'כית, קריסטל וזכוכית רגילה) וכן כדים מפורצלן, שחלקם יוצרו ידנית (מאה 20) וחלקם הם מייצור/המוני-ותעשייתי.
השילוב בין גופי זכוכית ממאות שונות העשויים בטכניקות מגוונות, (כאשר – בחלקם הרכבתי גם אופציה של  תאורה) – לוקח חומר ודימוי תכליתי ופונקציונלי בדמות גוף/כלי תאורה והופך אותו לאובייקט פיסולי – תוך שהיא עוברת ומחברת בין הישן לחדש, בין הפונקצינאלי לקישוטי, בין עבודת יד- לייצור המוני.

הקומפוזיציות בסגנון הזה הן פנומנליות, וכך גם עבודת היד, המלאכה, ה- Craft  זו נקודת מפגש מופלאה ומיוחדת, בין אמנות לאומנות, לבין צורך רגשי ועמוק ליצור. בין מוצר יומיומי ושימושי לבין כורך וכושר לביטוי אמנותי ואקספרסיבי.

בתערוכה מוצגת סדרת עבודות חדשה הנקראת ויטרז'ים רכים – אלו הן עבודות עגולות העשויות קולאז' עמלני המורכב ממאות תגזירים בצורה של עלעלים קטנים. אלה למעשה הם ציורים של האמנית אותם היא החליטה לגזור בשלב מסוים וגם בתהליך זה היא ממחזרת גם את הציורים שלה לכדי עבודה חדשה. סדרה זו היא מחווה לספרו של איטלו קלווינו – הערים הסמויות מהעין. הסופר מאתגר את הקורא ואת הדמיון האנושי באמצעות תיאורים של ערים פנטסטיות ומרהיבות, היווצרותן והתפתחותן, הנמסרים ממגלה הארצות וההרפתקן הנודע מרקו פולו לקיסר הסיני קובלאי חאן. בתהליך עבודה זה היא יוצרת תצריפים צבעוניים גדושים, עמוסים וצפופים היוצרים עבודות שמהדהדות בצורתן רוזטה. הרוזטה היא חלון עגול גדול הממוקם בחלל כנסיות והיה אופייני לתקופה הגותית וממשיך גם לאחריה הרוזטה מורכבת מעבודת ויטראז'ים היוצרים את צורת השושנה .

 

לצד סדרה זו, אחת העבודות הגדולות בתערוכה היא מעין ויטרז' זכוכית עגול וגדול ממדים  העשוי כולו שברי זכוכיות אותן אוספת האמנית על חופי הים בטיוליה היומיים. זוהי אינטרפרטציה חופשית למושג הוויטרז", רובו משברי זכוכית ירוקה לצד חלקים שקופים או חומים, היוצר פטרן לא סדור, שמזכיר גם את רוח קבוצת ממפיס האיטלקית של שנות ה-80. כמו קבוצה זו שביקשה להחזיר לעיצוב את הפן האמנותי, את הרגש האסתטיקה והיופי כך שולי בורנשטיין וולף מחברת בין עולמות יוצרת מפגשים בין נמוך לגבוה בין פסולת ליוקרה ומעניקה לצופים תחושה של התעלות. מצד אחד האלמנטים מוכרים ומצד שני מוצגים בפורמט חדש לא צפוי ומפתיע. שולי יוצרת קסם ויזואלי  יש מעין עולם חדש שנובע מהמוכר והישן . בכישרון ויכולת יצירתית בלתי מוגבלת בורנשטיין וולף לוקחת אותנו למסע קסום במרחבי הזמן והמקום מן הנודע אל הלא נודע מהמוכר אל הרוחני והנסתר.

 

 

תערוכת הדפס

תערוכת קבוצתית המסכמת שנה של עבודה משותפת בטכניקות הדפס שונות. התערוכה היא התבוננות של כל אמן על העשייה שלו מתחילת השנה.

רחל

תערוכת יחיד

חביבה גולדפרב בתערוכת יחיד חדשה צבעונית ועשירה מביאה בפנינו את מיטב יצירתה מהתקופה האחרונה. הטכניקה המשמשת את האמנית הנה מוכרת ופשוטה אך התוצאה משובבת לב ועין. העושר החומרי הזורם ביצירות המוקפדות מעיד על מקצועיות. השליטה ולו החלקית בזרימת הצבעים קובעת את איכויות הציור. התואם בין הצבעים עצמם מבטא מצבים קיומיים מתוך עמקי תחושותיה של היוצרת ופועל בהרמוניה אסתטית נעימה לעין.

שורשיו של הציור המופשט בסוף המאה ה-19, קנדינסקי מהבולטים בעשייה זו ניסה לנתח את ההשפעות של המרכיבים השונים בציור מסוג זה מתוך מטרה לאפשר הבנה כלשהי של יצירות אשר היטיבו להפעיל את הרגש אך לא את ההיגיון. בשלב כלשהו בשנים מאוחרות יותר נתפס המופשט כאינטלקטואלי, וכתוצאה מכך גם כאלטיסטי על פני היצירה הפיגורטיבית.

היטיבה האמנית למצוא את שפתה האישית בתוך ים היצירה המופשטת, שבה היא מצליחה ליצור עומסי צבע יפהפים דמויי תכשיט כמעט, ואשר בה היא מבטאת את תחושותיה ואת עולמה הפנימי. שילובי הזרימה הצבעונית אשר התקשו על פני הקנווס יוצרים הזמנה כמו מהפנטת לעונג ויזואלי של עושר והתרוממות הנפש. האפשרות לשקוע אל תוך היופי המעודן המונח לעינינו מביאה את הצופה לתחושת עונג הנובעת מתוך ההשתקעות ביצירה, מעקב אחר מרכיביה וקליטת התחושות האופטימיות מלאות החיות המוטמנות בה.
חנה ברק אנגל

נעתק

האמן יאיר אלדר שהלך לעולמו ב-2019 ביטא את תשוקתו ותאוותו לחיים במעברים שבין ציור צבעוני, עשיר ומדושן, לבין ציור כהה ואפל. במבט ראשון הצופה יתקשה לזהות את נקודת החפיפה המקשרת בין שני ערוצי יצירה אלה.
לאורך 40 שנות עשייה אמנותית אלדר הוכיח מיומנות לתבניות יצירה מגוונות הנעות בין תקופת נסיעותיו למדבר סיני דרך תקופת מגוריו בארל שבדרום צרפת, העיר מרסיי, פריז, חיפה, ותל אביב. לאורך תחנות חייו ציטט מוטיבים ואורנמנטים מתרבויות נכחדות ודימויים מעולם האדריכלות העתיקה והמודרנית, עבודות אלה ברובן נמכרו או התפזרו ללא תיעוד ועל כן אינן מוצגות בתערוכה. אט אט ההפשטה תפסה מקום מרכזי בביטוי הוויזואלי וכתב ידו הציורי הצטמק.
במסלול יצירה נוסף בחר האמן חלקי חילוף של מכונות תעשייתיות שיצאו מכלל שימוש אותן פירק והרכיב בדרכו הייחודית ליצירות סמי-מופשטות בהן שולטת מציאות כאוטית, קודרת ומאיימת.
בחירתי כאוצר היתה לדלות ממכלול היצירה את עבודות הצבע על נייר כרומו שנאסף במכלי הפסולת של בתי הדפוס בדרום תל אביב. עבודות אלה צוירו בטכניקות מעורבות, בצבעי אקריליק ושמן, ובצבעים תעשייתיים. העבודות מותירות את הצופה בתחושה חקרנית, כמו מתנסה בעבודות הכנה, אטיודים לציורים עתידיים, משמעותיים ובפורמטים גדולים יותר.
דפי הכרומו מלאי שמחת החיים, מעידים על שימוש רווי בשכבות צבע עז ואקספרסיבי או טפטוף והתזה חופשיים. ניכרת תחושת ההנאה של האמן בתהליך היצירה. העבודות מבליטות אופטימיות, הצבע כמו מתנפל על הצופה ומפתה אותו לחדור אל נשמת הציור מבלי שיופרע בתמה או אובייקט ברור.
אלדר סוחף למסע בסקאלת צבעי המדבר ואפשר לחוש בהם את היובש והחום הצורב כמו את ניחוחות הרעננות בעבודות המדמות צמחייה ירוקת-עד. אלדר אינו חפץ לכפות נושא כלשהו, הוא משתדל שלא להרעיש את הפורמט הציורי במעברי צבע חדים ומנוגדים אלא במארג שקול של גוונים בעלי ניואנסים קרובים. ניתן לכנותם דפי נפש המבטאים נופים רוחניים יותר מאשר נופים ממשים.
בעבודות הכהות המוצגות בתערוכה ניתן לזהות דימוי מרכזי, המופיע כיחידני או משוכפל. הוא אינו מאבד את זהותו אבל לובש מאפיינים שאולים מעולמות אחרים ובכך מתנתק מעולם המציאות המוכר שלו. הדימוי, תלוש וצף, מציג חלון מציאות עכור ואי-ודאי המועבר אלינו באמצעות כלים של טשטוש ונותר כביטוי עלום.
ציורי החושך, מעידים על חיבתו של האמן לשיטוט הלילי בכרך העירוני, הרדום. החוויה בעבודות אלה ממשיכה את הקו האבסטרקטי העוטה צורות מאיימות של חורבן ודממה קיומית.
אלה יצירות רדי-מייד המשלבות משטחי פרספקס, רשתות מתכת, יריעות סקיי ומשטחי פלסטיק תעשייתיים. מתקיים בהם דיאלוג בין דו-ממד לתלת-ממד, ובין פיסול לציור. העושר הצורני, הרזה והנזירי מרשים בעוצמת אמירתו המסתורית.
האם זהו חזון אקולוגי, על זיהום? או שמא ביטוי של שקט פנימי? יתכן וזהו רחש טורדני הפועם מתחת לפני השטח? ההתבוננות בעבודות הכהות מעלה מחשבות על חרדת קיום, תהיות בנוגע לחיים ולמוות.
כשאלדר ליקט בפחי איסוף חפצים וחומרים תעשייתיים הוא היה מודע לסדרת העבודות אותה עמד ליצור; האמירה ותהליך העבודה היו נהירים לו מראש. דלות חומרי היצירה הפכו תחת ידו ליצירות נחשקות. הרזון החומרי לא נותר בעינו אלא שינה מצב צבירה והפך לאלמנט יוקרתי, בולט וזוהר. האמן השתעשע בהאצלה תרבותית של חפצים נטושים, בזיוף ואילוזיה, בבניית עולם דימויים חדש ומתעתע.

אוצר: בן צור

פסלים

במלאת מאה שנה לפסלת רחל ויזנר רגב מוצגת בבית האמנים בתל אביב תערוכת פיסול מכמה תקופות כולל עבודות מהתקופה האחרונה. רחל למדה פסיכולוגיה קלינית וטיפול פסיכולוגי יונגיאני אצל אריך נוימן ובגיל 70 החלה לעסוק בפיסול וציור. מאז ועד היום בגיל 100 רחל מפסלת בביתה בחימר , ואבן ויוצקת את עבודות החימר בברונזה. מקבץ הפסלים שיוצג בתערוכה מציג קשת רחבה של דימויים מבעלי חיים ועד דמות האדם על גבול הריאליזם ועד למופשט. לדבריה הטיפול הפסיכולוגי זו אמנות והעבודה האמנותית היא טיפול. לעבוד עם נפש האדם זאת אמנות. האמנות והיצירה מהווים זיקה אלוהית לנפש האדם.

אריה ברקוביץ , אוצר

חלומות קלועים

במיצב "חלומות קלועים" של האמנית אסתי לוי מופיעים נציגים משלל תערוכות העבר שלה. חלקם שבו והתכנסו מבלי שממד הזמן ניכר בהם, ואילו אחרים פשטו צורה והולבשו בכסות חדשה. אסתי, אשר מתמודדת עם פרקינסון, התמידה במעשה היצירה בימי הקורונה, וגם כאשר חיי המעשה וחיי התרבות נכלאו במסגרות הבידוד והסגר – ידיה לא פסקו מליצור. את ידה הרועדת – היא היד המציירת, הגוזרת, האורגת והקולעת – היא מכנה "היד המזמרת".
דימוי האישה העסיק את אסתי בכל המיצבים שיצרה, ובהם התייחסה למעמד האישה ומקומה בחברה. שמלת הכלה, הניצבת במרכז המיצב – שולטת בעולם המקיף אותה. העיסוק הממושך בנושא זה מהווה הקדשה לסיפור משפחתי ואישי: סבתה של אסתי הוכרחה להינשא לגיסה – בעלה של אחותה שנפטרה – וללבוש בחתונתה את אותה שמלת כלולות, ועם אותה הנדוניה.
בעוז רוחה ותשוקתה ליצירה, לאמנות ולחיים, יצרה אסתי את התערוכה.

יהודית שפלן

רחש

סדרת הציורים של רותי סגל המוצגת בבית האמנים בתל אביב. חופשת יכולות קולוריסטיות נועזות של האמנית עם שרידים מהאקספרסיוניזם והפוביזם. מהולים במופשט הלירי הישראלי.
ניתן לומר במידה רבה כי רותי סגל יוצרת על בדיי ציור בגדלים שונים תנועה מוזיקלית חזותית צרופה. כשרחש תנועת העלים בציורי העצים שלה מורגש במקבץ הבדים המוצגים.
ציוריה של רותי סגל מרגישים וכנים, היא יודעת לעבור מריאליה להפשטה ברוח קנדינסקי המוקדם, קומפוזיציות וכתמי הצבע הפוביסטיים יוצרים ניגודים וחיבורים בצורות אמורפיות תוך שילוב שרידים של דימויים פיגורטיביים של צמחים ועצים.
רותי סגל היא אמנית של ערכים אמנותיים טהורים. בעבודותיה יש חדווה אסטטית, קולוריזם עשיר, קומפוזיציות רוטטות ותנופה. בסדרה זו של ציורי נוף, ניתן לראות פרוק חפשי של מציאות בדרגות של טשטוש והפשטה. קבוצת הציורים הזו מהווה חגיגה של קו, כתם וצבע שנוצרים באנגריות שעובדות דרך המכחולים אל הבדים במשיכות מכחול סוערות וחושניות שיש בהן חיוניות כובשת על זמנית.

באמצעות כוחה הציורי, רותי סגל יוצרת עולם בעל אופי פיוטי ודינמי. המרקם הצבעוני ותנועות המכחול מקנים לציוריה רטט המדמה רחש מוזיקלי שמתגבש לכדי קומפוזיציות הרמונית. עבודת המכחול והדימויים משמשים מטאפורה למסורת התרבות שבה האסטטי והחושני פועלים זה לצד זה בתהליך שמוביל ליצירת ציורים בעלי אופי אמנותי אישי.

אריה ברקוביץ אוצר התערוכה.

השייחים האחרונים של הנגב

המסע אל ׳השייחים האחרונים של הנגב׳ החל בתחילת שנות ה-1970, כשאריאל ואן סטרטן, אז ילד בן 7, היגר עם משפחתו ממינסוטה לבאר שבע. המשפחה הגיעה למרכז קליטה בשכונה צפון ד׳. שם, ברחוב ׳בעלי התוספות׳, המבט אל הצד האחד פגש סביבה עויינת, ממורמרת כלפי העולים החדשים; במבט לצד שני נפרס המדבר. במדבר הזה הסתובבו בדואים לבושים בבגדים מרהיבים, עם חגורות רחבות ושבריות נוצצות. נשים בדואיות התהלכו לבושות בשמלות רקומות, כשעדר קטן של עיזים או כבשים מלווה אותן. בפעם הראשונה אריאל ואחיו ראו גמלים, עדרים צועדים בשורה בשקיעה המדברית.
רוח המדבר והבדואים ריככו את הלם ההגירה. ההליכה במדבר, התה המתוק והסיפורים במאהל הפכו לשגרה. עבור אריאל, היו אלה תרבות האירוח באוהלים והאופנה הבדואית ששבו את ליבו.
אריאל הפך לצלם פורטרטים, פרסום ואופנה ובנה קריירה בלונדון. מאז אותם רגעים ראשונים של היקסמות, הוא שב וחזר לבקר את הבדואים יחד עם אחיו, מיכאל, אותו הובילה רוח המדבר להיות וטרינר שמתמחה בגמלים. עם השנים, השבטים הועברו בצו מנהלי לערי קבע, האוהלים העשויים צמר עיזים שחור הלכו ונעלמו, הבגדים והמנהגים נזנחו. אריאל החליט לתעד את שאריות המסורת, מה שנשאר מתרבות עשירה ומרהיבה ביופיה – לפני שהיא מתמוססת אל תוך המיינסטרים. הוא חבר לסלים אלטורי, כלכלן ויועץ עסקי, יליד אל-עראקיב, ויחד, מזה 4 שנים, הם מאתרים את השייחים האחרונים, נפגשים ומצלמים אותם.
התערוכה כוללת צילומים של 30 שייחים בדואים, דמויותיהם, שחלקן נפגשות כאן לראשונה, מקיפות אותנו בחלל התערוכה. הפורמט הצילומי הגדול והקומפוזיציה הישירה מבקשים להנכיח את האיכות האנושית של המפגש: מבט מול מבט, אדם מול אדם.

קולות מן העבר

קיר האמן הנוכחי, הוא חלק מקיר האמן הראשון אותו יצרתי בפירנצה בשנת 2002, ואשר אותו אני מציג לראשונה בארץ.

הקיר מורכב מציורי דימויים של פסלים קלאסיים אייקונים, הנמצאים בפירנצה.

הרעיון הבסיסי הוא לצייר הדימויים הקלאסיים המסורתיים, באמצעות שימוש בחומרים מסורתיים, באופן שאינו מסורתי.

כלי הציור בו בחרתי להשתמש בעבודות אלו, איננו המכחול, כי אם סכו"ם מטבח (כף, מזלג וסכין). הסיבה העיקרית לשימוש בכלים אלה, הייתה לייצר משחק בין שליטה לחוסר שליטה ולהערים מכשולים לשם השגת הדימוי המתבקש, וזאת בכדי להגיע לתוצאה אחרת ושונה.

ממרחב הזמן

גרשון רנרט נולד במנהיים גרמניה 1929 ונפטר בישראל 2009.
עיר זו רכשה למוסדותיה מפרי יצירתו בשנת 1963. בשנת 1933 עם עליית היטלר לשילטון והוא בן 4 נמלט על משפחתו לצרפת ומשם – ב 1935 , לארץ ישראל. כאן קיבל את כל חינוכו .
משנת 1961 היה חבר אגודת הציירים והפסלים בישראל

גרשון רנרט היה חניך בית מדרשם של האמנים אבני, קוסונוגי, שטרייכמן , סטימצקי יאנקו וקארא. הוא הציג 60 תערוכות יחיד והשתתף במאתיים תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.
בעבודותיו אנו רואים את תהליך יצירתו המבטא את תנועת נפשו הנעה בין שני קטבים. הספונטאני זה המתפרץ והאינטואיטיבי לבין השכלתני רציונלי השואף לארגון ולסדר. אלה יוצרים בציורים דרמה המתחוללת בין צבעים לצורות , בין נפחים לשטיחויות ובין הפיגורטיבי למופשט.
דומה שפנייתו למופשט נותנת לאמן אפשרות להביע באופן עמוק וללא מגבלות את רחשי נפשו, תוך כדי דו שיח חופשי בינו לבין הציור. דו שיח המיוצג דרך כתם צבע אחד המשמש גירוי לכתם צבע אחר ,וצורה אחת משמשת בסיס לצורה אחרת. וכפי שכתב עליו מרדכי מרמור. הדינמיקה בציוריו של רנרט אינה אלא ביטוי למתח הקיים בין היסודות הקבועים ליסודות המשתנים בקוסמוס . היות והערכים הציוריים חשובים לרנרט יותר מן הערכים הסיפוריים בציור אנו עדים לעבודות המנוסחות ברובן בסגנון האקספרסיוניזם המופשט.
אוצרת: איריס נדל

בין כאביה לחוה

עבודות הקרמיקה של לאה ארבל מייצגות מהות נשית המתהווה מצורתו של כלי קיבול ערבי קדום- הכאביה (ערבית – خابية ). כאביות עשויות חרס שימשו בתרבות החומרית הערבית המסורתית לשמירת גרעינים או חיטה במרחב הביתי. הכאביות בתערוכה הן כלי נתינה; נשים מכילות, מזינות, מעניקות חיים ובו בזמן מרוקנות.
ייחודן של העבודות במפגש בין ממצאי תרבות מקומית ארץ ישראלית קדומה ובין עיצוב קרמי עכשווי. זהו מפגש אינטימי, של מבט פנימי ושל הזדהות. כרוכים בו מקורות נוספים, של החרס העתיק, ילדות בקבוץ השומר הצעיר, תפיסות מגדריות והשפעות אמנותיות.

מודל – רשמים

נורית מנור עוסקת באמנות פלסטית ובכתיבה זה כמה עשורים. היא החלה את לימודי הציור עוד בנעוריה במכון אבני לאמנות בתל אביב; שניים מהמורים שהשפיעו עליה היו משה מוקדי ויחזקאל שטרייכמן.
בסטודיו שבביתה חוברות ומחברות שרכשה בנסיעותיה בעולם. בחלקן היא רושמת ומתעדת רשמים ממסעותיה; אחרות הן מעין יומנים לרעיונות אמנותיים שפיתחה. בהיותה אמנית שעסקה גם בעיצוב גרפי לצד הציור והכתיבה, יש לה קשר למילה הכתובה, לאותיות, לטיפוגרפיה שלהן ולטיב הנייר. לדבריה "האותיות והטקסטים משמשים כזרז ודוחפים קדימה את היצירה. גם אם בתום העבודה הם מכוסים לגמרי בצבע חדש, הטקסטים טבועים שם, כמו מרשרשים, מתלחששים מלמטה ומשפיעים".
עבודותיה בתערוכה "מודל – רשמים" בבית האמנים פותחות חרכי הצצה לרישומים ולציורים של מודל עירום – רישום קלאסי השגור שנים רבות בבתי ספר לאמנות, בקבוצות ובכיתות, בסטודיו במפגש אינטימי של צייר מול מודל או של כמה אמנים העובדים מול מודל כל אחד בגישתו לנושא. רישום המודל על הנייר מאפשר תרגול יד ועין, לימוד והתבוננות. לעיתים הוא נותר בוסרי; פעמים משמש סקיצה או רישום הכנה המקדים לציור – טיוטה למחשבות ותחושות שיתורגמו לקו וצבע.
המודל הנשי כמושא ראייה הניב אצל נורית מנור סדרות של עבודות עוד בעבר. לדבריה "רישום מודל הוא תמיד אתגר בשבילי, מרענן את החושים ומעורר השראה, על אחת כמה וכמה רישום מודל מהיר". בתערוכה היא מציגה שני מקבצי עבודות: באחד המוקד הוא פני המודל, האחר הוא רישומי עירום מהירים על גבי מגזין בנושא מגדר. היא עובדת על כמה סוגי נייר ורושמת באמצעות דיו, פחם, צבעי אקריליק ופסטל – חומרי יצירה שהיא נושאת איתה למפגשי הרישום.
במקבץ פני המודל הדמויות הנשיות מתועדות על נייר חום ולבן מכמה זוויות. מרביתן אינן מישירות מבט – מבטן חתום מעט, מרוחק, פונה לצד, הן אינן נותרות אנונימיות – שמן הפרטי מצוין על הנייר לצד התאריך שבו צוירו.
רישומי העירום המהירים נוצרו על גבי דפים של המגזין "ארטאפקט" (ARTEFACT) , גיליון בנושא מיניות ומגדר שרכשה באקראי בלונדון. הכיתוב, הדימויים והסמלים סיפקו לה השראה. חוברת זו בנייר משובח, במידות מחברת, הובאה אף היא למפגשי המודלים: "שלפתי אותה רק כשצדו את עיני – המשהו הפראי, הראשוני, בתנוחה ובמראה המודל… היד נעה במהירות, העבודה צמחה כמו מעצמה, רצה בין קצוות משולש – בין מראה המודל והקשרים חזותיים שהיו מודפסים בחוברת ובין התחושות שלי". בקומפוזיציות שנוצרו מונצחות הדמויות במגוון מצבים ותנוחות לצד המוטיבים והטקסטים במצע, הנגלים ונסתרים בין קווים וכתמים בצבעוניות מרצדת ובוהקת.
תנוחות המודל המשתנות בפרקי זמן קצרים קצובים, מכתיבות פעולות ציור מהירות. הסגנון מתהווה על פי קווי רישום משתנים: מינימליים, אקספרסיביים ויצריים, המנסים ללכוד מהות חמקמקה. הטכניקה והתכנים אינם נקבעים מראש אלא נבחרים אינטואיטיבית לפי הלך הרוח האישי, הדינמיקה שנוצרת במפגש עם המודל, והאווירה בסטודיו. "מזג האוויר של האנשים העובדים סביבי מוקרן כמעין חוויית־על שמטביעה במידת מה את חותמה עליי ועל העבודה."

אירית לוין, אוצרת

כמוסה

אתי גדיש דה לנגה ממשיכה לחפור במעמקי נפשה ומוסיפה לאופן נשיאת הרגשות שלה מימד נוסף – הכמוסה
גדיש דה לנגה רוקחת לעצמה כמוסות המכילות חומרי ריפוי בעלי מרכיבים כימיים כמו ברזל, עץ וזהב, אלו גם חומרי היסוד של האמנות שלה, באמצעותן היא חושפת סיפורים של חרדה, חמלה, נחמה וגעגוע, כל אחת מהכמוסות היא עולם בפני עצמו ויחד הן מרכיבות יקום. הכמוסות התלויות, פרוצות, שקופות, מאפשרות לאוויר ולמבט לעבור דרכן באופן שמייצר מצב אמביוולנטי של הגנה וחוסר הגנה על תכולתן.
העבודות נעות בין קני-מידה משתנים, כמוסות שבדרך כלל קטנות, הופכות לאובייקטים גדולים ביחס לגוף האנושי. פעם הכמוסות מאפשרות הקטנה ומקיימות קפסולציה לרגע סודי ופעם מגדילות מאפשרות מבט קרוב על מבנה מולקולרי חומרי ונפשי. מבט שהאמנית בונה באמצעות קשירות של חוטי ברזל חלודים וחומרים אחרים שהיא מוצאת ועושה בהם שימוש חוזר כמו בוואבי סאבי של המסורת היפנית, היא מדגישה את היופי והאסתטיקה של החומר המתכלה, הא-סימטרי, המחוספס ומאדירה את חוסר השלמות שנוכחת בעבודתה.
מתוך טקסט של דר' לני דותן

עשרים וארבע צורות לשעת חירום

שמעון אבני הוא מן הציירים הוותיקים כיום בשדה האמנות הישראלי בו הוא נוכח כשבעה עשורים. אבני נולד בשנת 1932 בשם סימון שטיין, גדל בשכונת בלוויל בפריז, ולאחר הכיבוש הנאצי הוא הופרד ממשפחתו ובשנות המלחמה הוסתר כילד בכפרים וביערות. עם תום המלחמה גילה שמשפחתו נספתה, ובשנת 1948 עלה אבני לישראל במסגרת עליית הנוער. המעבר מצרפת לישראל והחיים בקיבוץ בשנות ה-50 כמהגר צעיר ללא משפחה, יצרו אצל אבני מערכת מורכבת של שברי זהויות ותחושות של שייכות ואי-שייכות, אשר אותן ביטא ביצירתו. מאז הוא חי ויוצר על הנתיב שבין ישראל לצרפת ועל הציר ובין שמעון לסימון. על כך יעיד גם המסלול האמנותי שעבר: ב-1957 למד אצל יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי, וכן אצל יחזקאל שטרייכמן במכון אבני. ב-1958 נסע להשתלמות באקדמיה גרנד שומיאר בפריז, ב-1961 למד באקדמיה לאמנויות יפות בפריז וברומא, ובשנים 1967-1965 שב לפריז לטובת לימודי צילום. תעיד על כך גם עובדת השתתפותו בתערוכה התשיעית של "אופקים חדשים", שנערכה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב – זכות השמורה למעטים. מאז הציג שמעון אבני תערוכות יחיד רבות (ביניהן במוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, מוזיאון פתח תקווה, בית האמנים בתל אביב ובירושלים, גלריה כ"ץ, גלריה רינה, גלריה מבט, גלריית הקיבוץ ועוד), השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם, ועסק בהוראה במוסדות האמנות השונים בארץ (בצלאל, המדרשה לאמנות, מכון אבני ועוד).

התערוכה הנוכחית מוקדשת לסדרת ציורים שאבני יצר בשנה האחרונה. הרקע האקטואלי של הציורים הוא המערכה הצבאית האחרונה ברצועת עזה, לאחר שנה של הגבלות וסגרים עקב מגפת הקורונה. הציורים שלפנינו הם אפוא ציורים של שעת דְּחָק, שעה של נסיגה אל תכונות ראשוניות. על כן ציורים אלו מתאפיינים בהיותם קטנים, מונוכרומטיים וחסכניים בצורותיהם. מצב החירום זימן את ההצטמצמות לצד מידה של גודש: אלו ציורים מרובים בשכבות כיסוי, אפשר לשם ההתגוננות. חתך "ארכיאולוגי" של הציור (ככל שמאפשר "עומק" המשטח הציורי השטוח) יגלה אפוא עוד ועוד שכבות ותנועות ציוריות שמזכירות מלאכת טיוח (ושימו לב לגוון הבטון האפור שמאפיין את הציורים). בסדרת הציורים שלפנינו אבני משרטט תוכניות, מרכיב מבנים ו"חופר" ציורי-מקלט. אם נרצה, אבני אף בורח אל מקלטי-ציור בתצורות שונות אותן יצר בשעת חירום ולשעת חירום.

"צורה היום", כותרת מתאימה גם לתערוכה זו, הייתה התערוכה החשובה שאצר יונה פישר בבית הנכות הלאומי בצלאל בשנת 1963 כדי להצביע על יצירתם החדשנית של עשרה אמנים צעירים, ושמעון אבני ביניהם. בתערוכה שלפנינו
מתגלם מרכיב שנמשך עוד מאז, אחד המרכיבים המרכזיים בכוחו היוצר של שמעון אבני – להיות רלוונטי, לצור צורה בת זמנה, ולצאת כנגד הפרדימות של מכלול אמנותו האישי אל כיוונים חדשים.

החלומות של קספר האוזר

תערוכתו של שי אלכסנדרוני "מחווה לקספר האוזר" מבוססת על סיפורו האמיתי של קספר האוזר, צעיר שנמצא משוטט ב- 1828 בנירנברג. חקירה הובילה לכך כי היה כלוא כל חייו. דמותו המסתורית של האוזר עוררה סופרים ואמנים רבים לספר את סיפורו המדהים. אלכסנדרוני מציג פרשנות משלו לסיפור, הכורכת בין האוזר לדמות האמן באשר הוא.

סימנים בגוף

התערוכה 'סימנים בגוף' מבקשת להציג נדבך מן השיח העכשווי העוסק בגוף (שאינו גברי) בשדה האמנות הישראלי. עשרים ושמונה אמנ.יות מתמודדות עם סוגיות שונות בחייהן הקשורות לגוף, בעיקר גופן, במדיות שונות. הן מעלות את הנושא על היבטיו החיוביים והמשמחים לצד היבטים קשים ומעוררי טראומה – ביניהם דימוי עצמי, מין ומיניות, התמודדות עם תאונות ומחלות ועוד.
התערוכה שואפת לתת במה לאמנ.יות מכל רחבי הארץ ומכל רובדי החברה הישראלית, אמנ.יות צעיר.ות לצד אמנ.יות בגיל השלישי, בתקווה לתרום, ולו במעט, לשינוי המגמה ההגמונית, שעד היום מדירה אמנ.יות בעיקר מהמוזיאונים לאמנות בארץ.

בשלוש דרכים

רשמים – ניירות וספרי סקיצות

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות
תערוכתה של אודרי ברגנר בבית האמנים תל אביב מפנה זרקור אל יצירה רבגונית רבת שנים. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית.
אודרי ברגנר נולדה ב-1927 בסידני באוסטרליה, גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.
דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."
בעבודות אינטימיות אלו בתערוכה באים לידי ביטוי כמה יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה משחר ילדותה והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.
ברגנר הרבתה בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עימה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.
בשנות ה-70, לאחר מות אימה, ביקרה תדיר את אביה במחוז דבון (Devon) בדרום אנגליה. הביקורים הניבו סדרת אקוורלים מכמירה, הנעה בין פיגורטיביות להפשטה ומתעדת את דמות האב בסביבתו הטבעית: ישוב מכונס בכורסה בסלון ביתו, מהלך או יושב בגן המוריק עם כלבו האהוב לצידו.
פרנס מוסיף: "זרות – וקרבה. אלה אינם סיפורים על תל אביב, אלא מתל אביב. מתוך תל אביב צופה הסופרת החוצה, אל הסביבה הקרובה ואל מחוזות רחוקים יותר – ילדות באוסטרליה, או מלכות הורדוס, שאליה מוביל אותה משפט של פלובר. על כל אלה היא כותבת באצילות פשוטה, ובפשטות אצילית. עבור סופרת זו, כך נראה, לא רק שענייני חולין מקבלים ממד של פיוט, אלא שהפיוט הוא לה דבר יום-יומי."

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.
בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."
העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.
המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.
אירית לוין, אוצרת

מבט ושבר

בקיר אמן מוצגות עבודות חדשות,רובן באמצעות
מריחת פסטל שמן על מצע נייר.

עיניים..מבע..
אולי עדות למה שאבד..
תפילה לחסד התגלות התום הראשוני בין הילד לאמו

…אני פותח את תריס החלון ומתבונן אל חצר הבניין. ריח תבשילים
עז ממטבח השכנים. צליל מוכר מרחף. לא יכולתי להבחין האם חתול מיילל או בכי תינוק בן יומו נעטף ברחמי אלוהיו. בחצר גלגל נדנדה מיותם קשור לגזע עץ כרות. פצעי הזמן החולף חרוטים ברקמתו. לו יכול היה גזע העץ ללחוש את צערו, מה היו מילותיו? לידו עץ לימון מניב כתמי זהוב. מרבד רקפות פורחות נראות כפנינים זוהרות נשטפות באור השמש. שברי
אגרטל נבולים פזורים מוטלים לצד שיח דוקרני, ענפיו יבשים, העלים
כמלים, צבעם חלודה מרקדים ברוח הקרירה…

מלון אוטופיה

בסדרת הציורים המוצגת בבית האמנים בתל אביב, בממדים שונים ובסגנון ריאליזם דמיוני, האמן האוורד פוס מתמודד עם המושג אוטופיה, תוך ניסיון למקם ולמקד את המושג במלון מטאפורי כמיקרוקוסמוס קיומי.
את הסדרה הזו אותה הוא מכנה מלון אוטופיה האוורד הכין במהלך השנתיים האחרונות . הרעיון לסדרה החל להעסיק אותו לאחר שלקה בהתקף לב והיה על סף המוות. לדבריו, עם החזרה לחיים ולמציאות, החל לתהות מה משמעות החיים, מה אנחנו או במיוחד הוא כאדם ואמן מחפשים האם מחפשים משמעות, אושר ,שלווה ואיך בכלל ניתן לממש את זה.
המחשבות הובילו את האוורד למושג אוטופיה. האם היא אפשרית למימוש ואם כן כיצד?
לרגע נדמה היה לו כי מצא את השלווה והרוגע האוטופי בטבע. רגע פסטורלי ליד הנהר, אבל מהר מאוד מצא עצמו שוב במכונית מוקף ברעש עירוני וכל ההיצע האנושי והכאוס התרבותי, ואז חשב שגם זו אוטופיה.
" ככל שאני מתבגר, אומר האוורד , אני מבין שהאוטופיה אותה אני מחפש היא בעצם בפרטים הקטנים ברגעים חולפים או בחלומות . האוטופיה היא סוביקטיבית אין מעשה אוטופי שמתאים לכולם"
את הרעיון האוטופי האוורד פוקס צייר בסדרה רחבה של סיטואציות שחלקם ממוקמות במלון מטאפורי או בסביבה פנטסטית שבה המלון ממוקם. הבחירה במושג מלון היא מעצם מהותו מקום מפגש של טיפוסים שונים, סיטואציות לא צפויות פנטזיות רגעיות ותחושה של בועה קיומית מנותקת מהמציאות. המלון כאוטופיה משמש את האמן ליצירה רחבה גדושה בדמיון קסום . האוורד מציע לנו כצופים מסע במרחב הדמיון סיפור שנע בין מציאות לחלום .
אריה ברקוביץ אוצר התערוכה

נוגעת לא נוגעת

דפנה פריד מציגה מיצב פיסולי שבנוי מצלמיות מיתולוגיות אותן היא מעצבת ומפסלת ברוח מיתולוגיה מיצרית עתיקה . הצלמיות שמיועדות לכאורה לפולחן מסודרות בקבוצות על במה מדורגת שמסמלת צורת פולחן עתיקה.
בסיס הצלמיות עשוי לבן שחלקן צבועות בזהב שמשמש כמתכת אצילית שמאצילות על הצלמיות קדושה.

IMPERFECT

בסדרת עבודות זו מציגה מאיירס יצורים ייחודיים, גרוטסקיים, יפים בכיעורם, שיש בהם היבט פרוורטי ו"בלתי מושלם". קשה להגדיר את זהותן של הדמויות, הנעות בין חזות אנדרוגינית לבין חייזרית. במבט ראשון, הדמויות נראות ילדותיות ואולי אף מעט תמימות. אך בהסתכלות נוספת, נדמה כי הן מעוותות במראן ופגומות. חלק מהדמויות חסרות גוף והן מבקשות מהצופה להפעיל את דמיונו כדי להשלימן. לאלה שיש גוף, הוא מתואר רק בחלקו העליון כשהוא חלול, לרוב ללא ידיים ורגליים וללא פרטי זהות מייצגים. הבעות פניהן האניגמטיות של הדמויות נראות לעיתים מפוחדות, כעוסות, משתוממות, מביעות קושי, ואף סבל, חרדה וניכור.

לא קיים זיהוי של זמן, מקום ומרחב קונקרטי המעיד על שיוכן, והן פעמים רבות מצוירות על רקע לבן נטול פרספקטיבה ומשדרות זרות, שוליוּת וניכור. היסוד הגרוטסקי מובלט בעבודותיה באמצעות הכלאה, שיבוש והגזמה ומכיל סוגים שונים של קונפליקטים: בין הרציונלי לאי-רציונלי, בין המשעשע למפחיד, בין החי לחסר-החיים, בין תמימות לחרדה.

הציורים של מאיירס עשויים לעורר במתבונן רגשות מעורבים – רתיעה מהגוף המעוות ולצידה משיכה למסתורין וליופי השונה. במקביל, ציוריה מעוררים שאלות כמו – מה נחשב חריג? ולעומת זאת, מהו המושלם? האם בכלל קיים מושלם? מהו היפה? האם ניתן להגדיר יופי? הדמויות של מאיירס מציגות מראה שונה ומוזר, החורג ממושגי היופי המקובלים בחברה המערבית. אך ציוריה ניחנים ביופי רב ומוכיחים שהיופי מסתתר גם במקום שבו למראית עין, לפי המוסכמות החברתיות המקובלות, הוא לא קיים.

העבודות בתערוכה זו לא מבקשות להתנתק מהמציאות, אלא לשקף אותה מתוך התבוננות עמוקה ביומיום שסביבנו. זהו ציור מפוכח, המביט באופן מוכיח על עצמו ועל החברה. על אף התחושה המורבידית הניכרת בציורים, העבודות מספרות על יצר הישרדותי וכוח פנימי, ועל שוני שאיננו מעיד על האדם. בכך, עבודותיה של מאיירס נושאות גם מסרים של תקווה ואפשרות לשינוי באמצעות המודעות לחריג הטמונה בהן ובאמצעות היכולת שלהן להציג מסר משמעותי לשינוי חברתי.

אופירה אוריאל ״אותיות פורחות באויר״

אותיות פורחות באויר

אתי הילסום צעירה יהודייה ילידת הולנד שנספתה עם רבבות מבני עירה במחנה ההשמדה אושוויץ. הילסום הותירה אחריה יומן אישי המתאר בפירוט ובכנות את שנותיה האחרונות. דרך כתיבה אישית וחושפנית היא מצליחה לתאר את מהות חייה וסביבתה הקרובה תחת הכיבוש הנאצי. באותנטיות צניעות וביקורת עצמית היא משקפת את פחדיה אכזבותיה ותפילותיה, אלה נושאות אופי של הרהור מלמול התלבטות ובחירה. מבין השורות עולה הגות תאולוגית יצירתית חופשית ומהפכנית.
אופירה אוריאל אמנית רב תחומית עוסקת שנים רבות בנושאים הקשורים לרוח, נפש ומחשבת ישראל. לפני כשני עשורים התוודעה לספר "השמים שבתוכי/ יומנה של אתי הילסום -1943-1941" שמאגד את כתביה של הילסום. אופירה נשבתה בקסם דמותה של הילסום כפי שעולה מתוך ובין שורות כתיבתה, ומאז היא ב״דיאלוג״ מתמשך מולה. הדיאלוג מתבטא בעשייה אמנותית אובססיבית ובמגוון כיווני פעולה שמנכיחים את דרכה של הילסום ואת השפעתה על חייה ואמנותה של אוריאל. התערוכה ״אותיות פורחות באויר״ היא דוגמה אחת משלל הפעולות להן התמסרה אופירה כדי להנציח את אתי ולהפיץ את תורתה באויר העולם.

גבי יאיר 2021

דיוקנאות ברישום

התערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מציגה רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים.

הדיוקן העצמי הוא מקור השראה ונושא ללימוד ולמחקר עבור אמנים רבים כבר מאות שנים. הדיוקן האישי נרשם מהתבוננות, מצילום, מזיכרון ומהדמיון, בקומפוזיציות מסורתיות ובאחרות שאינן שגורות. פני האמן מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן.

בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת. לדברי רוני טהרלב "פורטרטים עצמיים הם המקום שבו אני מחזירה לעצמי את הפוקוס, נועצת שוב את הרגל של המחוגה במרכז: בין אם כשהגעתי למקום חדש […] ובין אם כשהשלמתי סידרה של עבודות ועדיין לא ברור לי לאן אני הולכת מכאן."

לאמני התערוכה אמצעי ציור מגוונים:
לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס."

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש. תומרקין מוסיף: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […] יש בו ישירות או פיתולים או שניהם כאחד […] יש בו את המחווה ולחץ היד, יש חיסכון בחומר, בקו, או השרבוט והלחץ, כובד היד או המחשבה […] רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."

השיח הנוצר בין עין האמן – המתבונן, לבין הדיוקן – מושא הראייה של עצמו, מתבטא בעבודות במגוון דרכי מבע, פרספקטיבה, ביטויים צורניים ובצבעוניות מצומצמת.
אמני התערוכה תרים וחוקרים את הנושא, לעיתים חושפים, פעמים מכסים, יוצרים יחסי גומלין בין רקע לדימוי, ובוחנים את גבולות הדיוקן כפי שבאים לידי ביטוי במצע ובצורה:
דיוקן כפול היוצר דיאלוג בין עבר להווה; התכתבות בין זהות ומסורת לשפת הציור; חזרתיות וטקסיות; נופים טופוגרפיים של פנים; ראשים כמטפאורה לסבך הנפש והבעתו הפורמלית; החיפוש התמידי אחר ה"אני" במשחק ושעשוע…

אירית לוין, אוצרת
תמונה: סמאח שחאדה , טבע דומם -באדיבות אוסף דובי שיף

בדרכי

סדרת העבודות המוצגת בבית האמנים בתל אביב, עוסקת במסע אישי של מיכל סרודיו אילן, מסע פיזי ומטאפיזי שבא לידי ביטוי בבדים בגדלים שונים בטכניקה מעורבת המתבססת על תצלומים, ציור וקולאז'.
המוטיב המרכזי בעבודותיה של האמנית, הוא הדרך והנוף הטבעי והאורבאני אותם היא חווה בנסיעותיה ברחבי הארץ ובחו"ל ובחוויה האישית, שנוצרת בעקבות המסע.
מיכל מצלמת רגעים שתופסים את תשומת ליבה בקומפוזיציות שכמו מייצרות התהוות בלתי אפשרית או בלתי רגילה של המרחב, במרחב הצילומי הזה היא בוחנת את המציאות והאמינות של הצילום והרגע, מאתגרת את הזיכרון ומייצרת נרטיבים חדשים. השילוב בין צילום מטופל בצבע והתערבות קולאז'יסטית, יוצרים ניסיון של פרוק והרכבה מחדש של הנוף האורבאני והטבעי.
החסימה של הנוף עומדת במהות היצירות; העבודות מורכבות משכבות של אינפורמציה, נוף מגוון או מבנים ארכיטקטוניים, המונחים זה על זה, כל שכבת אינפורמציה מסתירה חלקית את זו שקדמה לה וכמו מכריחה את המתבונן לחדור לעומק היצירה ולזהות ולהרכיב את מה שנסתר מהעין וגלוי חלקית.
בקומפוזיציות א-סימטריות, ובשילוב גריד גיאומטרי דרכו משתקפים אלמנטים אדריכליים, יוצרת מיכל רבדים פרספקטיביים כמו גם מרקם דינאמי שמשתקף במהלך נסיעה ברכב או בהליכה רגלית. פרטי הנוף והמבנים הופכים לצורות שהאמנית מקפידה להבליט, אלמנטים בעיקר טבעיים כמו עלים עצים סבוכים וסילסולי צמחייה פראית וזאת כקונטראפונקט לארכיטקטורות וסטרוקטורות אדריכליות והעירוני, אותם מסתירה העלווה והצמחייה באופן חלקי, אולי גם מסתירה מפני המבט המציצני של הצופה.
מיכל לוקחת אותנו דרך עבודותיה למסע אישי אך גם אוניברסאלי במערכת החיים העכשווית שנעה בין הברוטאלי לטבעי, בין האורבניות והתרבות, לטבע פראי, או מתורבת, קונפליקט בלתי פתיר שממשיך להעסיק את התרבות והאמנות בהתמדה בחיפוש אחר האמת הרוגע והאושר.

אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ'

נושא אישי – מקבץ תערוכות יחיד הסטודיו של רויטל בן-אשר פרץ

נושא אישי – מקבץ תערוכות יחיד
הסטודיו של רויטל בן-אשר פרץ
הסטודיו של רויטל בן-אשר פרץ פועל בבית האמנים בתל אביב-יפו מאז שנת 2008. הסדנה הפתוחה משמשת כמסגרת תומכת, המשלבת הנחייה וליווי אוצרותי עבור קבוצת יוצרים, הצועדים בנחישות בדרך של חיפוש מתמשך, חשיפה אישית, התבוננות פנימית, התנסות והתפתחות.
התערוכה נושא אישי מורכבת ממקבץ בָּשֵׁל של תערוכות יחיד. העבודות מתפרשות על פני כל חללי בית האמנים ועשויות בשלל מדיומים וטכניקות, כגון רישום וציור בצבעי אקריליק, שמן, מים ודיו, הדפס, תפירה, צילום ופיסול, על מצעים בלתי שגרתיים, ביניהם פיסות קרטון גדולות ממדים, ניירות ורכיבי רדי-מייד.
בשנת הקורונה החולפת היווה מעשה האמנות קרן אור ומזור לאמני הסטודיו. תהליך היצירה הפך למקל בידוד ולמפיג בדידות. מצבי הקיצון, שאפיינו את המגפה העולמית, באו לידי ביטוי בפעולות בעלות אופי כפייתי, כגון קולאז'. העמלנות הסיזיפית התאימה לשעות הארוכות של ימי הסגר, והיציאה ההדרגתית לחיים משתקפת באופן הצבת התערוכה. הצלילה לנושא האישי החלה בין כותלי הבית, המשיכה בעבודה בסטודיו והגיעה לסיומה על קירות הגלריה, שעליהם ממשיך הדימוי להיגזר, להיקרע, להתפרק ולהידבק.
תכנים בעלי נימה ביקורתית שבים ומופיעים בתערוכה בהקשר לתרבות הפנאי, למקצועות טיפוליים, לאקולוגיה, להיסטוריה, לאתגר המגדרי ולאלמנטים אדריכליים בעיר ובשוליה בעידן העכשווי. התמודדות עם המורכבות ועם היופי של הגיל המתקדם הובילה לעיסוק במערכות יחסים בין-דוריות ולחוויות ביוגרפיות.
ייחודה של התערוכה טמון בשׁוֹנוּת ובגיוון. בד בבד שורה עליה לכידות, תולדה של נקודת מבט עתירת ניסיון חיים, שקולה אינו מרבה להישמע בחברה, בתרבות ובאמנות המקומית.
הסטודיו מציע בית לאמנים בבית האמנים. הוא דוגל במרחבי האפשר, מקנה תנאים ליצירה, ומתקיימים בו בכפיפה אחת הנאה ותסכול, מודעות והדחקה, עיבוד ואיבוד, דיוק ורישול. בתערוכה שלפניכם הפך הנושא לנשוא והאישי לציבורי – חשוף לעיניכם הכָּלוֹת.
רויטל בן-אשר פרץ

אור במרחב

בתערוכה זו, בקיר אומן, אני מציגה מקבץ עבודות שמן במימד קטן, על גבול המופשט, בצבעוניות מצומצמת המתכתבת עם מצע העץ עליו אני עובדת.
בציירי מדרון, גבעה או שדה מוזהב אני מנתבת את עין הקורא לקריאה השקטה המרוחקת שלי בנופים הקסומים.

כחול אשר על שפת הים

תערוכת רישום על נייר של אופירה אבישר עוסקת במשמעות הביטוי כחול אשר על שפת הים אליו היא נחשפה בילדותה. באותו זמן נדמה היה לה שכנראה הכוונה לצבע כחול שמסמל את הים. מאז היא מרבה להשתמש בצבע כחול ברוב עבודותיה ובמרבית הפרויקטים אותם היא מכנה כחול אשר על שפת הים. לדבריה "כחול זה אני, כחול זו הנשיות המביטה על המציאות כחול זו הדרך המשותפת שהביאה אותי עד הלום" .

הילולה במירון

יהושע שוקה גלוטמן: ״בשנת 1983 הגעתי לראשונה בל"ג בעומר להילולת רשב"י במירון.
החוויה הייתה סוחפת בעוצמתה והותירה עליי רושם עז. ההמון החוגג בהתלהבות תחת כיפת
השמים בלב הנוף הגלילי, דמה בעיניי למחנה בני ישראל במדבר. המופע הססגוני והתוסס
שנתגלה לעיניי היה מסחרר, הסדר והבלגן נמזגו זה בזה כבסוד כמוס. סקרנות רבה התעוררה
בי…״
במהלך שלושים וחמש שנים חזר האמן והצלם יהושע שוקה גלוטמן והשתתף בהילולת רבי
שמעון בר יוחאי במירון.
אירוע רב משתתפים זה מתקיים מדי שנה בל״ג בעומר לציון יום הולדתו ויום פטירתו של
הרשב״י מחבר ספר ״הזוהר״, שחלו בעצם אותו התאריך.
התכנסות המונית זאת מתקיימת ברציפות מאז המאה ה 16- ומושכת אליה קהל רב מהארץ
ומחו״ל. עד לשנת 1935 לקחו בה חלק גם תושבי הארץ שאינם יהודים ובהם פלסטינים
ודרוזים. במהלך השנים בהם גלוטמן שב והגיע להילולה שילש ציבור עולי הרגל את גודלו
ומתקרב עכשיו לכלל של כ 600,000 – משתתפים. מאירוע המתקיים בשולי השיח התקשורתי,
ההילולה הגיעה במהלך השנים לעמודי השער בעיתונים ולמוקד תשומת הלב הציבורית.
באופן יוצא דופן בהוויה הישראלית ניתן למצוא בין החוגגים היום, משתתפים מכל הקבוצות
המרכיבות את החברה היהודית. לכולם יש שם מקום בהילולה ללא עוינויות וללא מתחים. ישנה
משאלה אחת המשותפת לכל באי ההילולה- לחסד ולסעד לעצמם וליקיריהם… ומי אינו ראוי
לחסד?
גלוטמן שאינו אדם דתי, נמשך וחזר להילולה שוב ושוב משום עוצמתה החווייתית הרבה
הפועלת על כל החושים. הוא מצא בהילולה את ״מחנה בני ישראל הנודד במדבר״ במופע
העשיר הנגלה בפניו. כל ״תיאטרון החיים״ התגלם לעיני כל בעירבוביה מרתקת וללא הפרדה
בין הבמה לקהל, וללא חיץ בין הנגלה והנסתר שמאחורי הקלעים…

תימורים- נופי ילדות

רב שנות ילדותי עברו עלי במושב תימורים.
בשנת 2000 חזרתי לתימורים עם משפחתי.
התחלתי לצייר את הנופים שמסביב לביתנו ופינות שונות בתוך המשק, אותם אני זוכרת מילדות.
הפגישה המחודשת עם הנופים הכפריים היתה עבורי מרגשת מאד – הצמחייה העשירה, האוויר הנקי וריחות הטבע. הצבעים החיים והעשירים וחילופי העונות, ואיתם השתנות הטבע והנופים והצבעים מסביב. כל אלה החזירו אותי אל מחוזות ילדותי, אל הקסם של הפרובינציה.
מאז אני חוזרת שוב ושוב לצייר נופים אלה, נופים שאינני חדלה מלהתלהב מהם ולהתאהב בהם בכל פעם מחדש. נופים שממלאים אותי בשמחה.

קרוב, רחוק

קרוב, רחוק – עמירה דוידוביץ
סדרת העבודות "קרוב, רחוק" נוצרה על גבי משטחים סטריליים רפואיים שגדשו את ביתה של עמירה דוידוביץ עקב פציעת ידה של בתה. בעבודותיה מציגה האמנית התלבטות לגבי יכולתו של האדם לרפא את עצמו, את הקרובים לו, את האנושות. מושגים של פציעה, שבר, מחלה, איחוי, החלמה ותקווה משמשים בהן בערבוביה. איך מתמודדים עם מצבים ,אירועים ומשברים בלתי צפויים שקורים בחיינו האישיים או במישור היותר רחב הארצי, העולמי. איזה כלים וכישורים אנחנו מגייסים לצורך ההתמודדות ואיך אפשר לצאת מהמשבר ולהתפתח למקום טוב יותר.

מזה שנים, עובדת דוידוביץ עם משטחים וחומרים זמינים שנאספים בסביבתה הטבעית. חומרי גלם שהשימוש הקודם הטביע בהם חותם. בחירתה להשתמש בחומרים מצויים (found objects) באה גם מתוך תחושת הזדהות עם גישה אקולוגית של שימור הסביבה ומיחזור. לדברי האמנית, החומרים מסקרנים ומאתגרים אותה, פותחים פתח להתנסות אחרת, ללמידה ושינוי דפוסי עבודה, להתחדשות. החומרים גם משרתים את הנושא בו העבודה עוסקת.
בתהליך העבודה על המשטחים הסטריליים נוצרו מרקמים, צבעים ופרטים המזכירים צילומי לוויין, ממבט על. בתוכם שולבו צילומים ודימויים אישיים מחיי האמנית. ואכן, השילוב של "קרוב, רחוק", נראה ולא נראה, בא לידי ביטוי בעבודות בתערוכה.
דימויי הידיים ושבריריות הנערה אשר שזורים כחוט השני בעבודות, מבטאים את הפגיעות של האדם ואת הרצון והצורך שלנו להגן ולרפא את מי שיקר לנו. ידיים הן איבר משמעותי מאוד בגופנו ולתפקוד שלנו. הן שמאפשרות לאדם ליצור, לחוש, לתקשר, להביע, לחבק.
בסדרת כדי החרס שנבחרו להשתלב בתערוכה, סורגת ותופרת האמנית חוטי ברזל ורשת לול משומשת אל תוך כדי חימר גדולים פרי יצירתה, כגורם משלים, הממלא את החסר, מאחה ויוצר את השלם.
דוידוביץ עוסקת מזה שנים בשבריריות הקיום האנושי. תוך כדי היצירה, המשמעות של פציעה ואיחוי קיבלו ביטוי רחב עבורה, והיא מעלה את השאלה איך רגע אחד, שולי כביכול, יכול להשפיע בצורה כה דרמטית ולהטביע חותם – כמום, כטראומה וכערעור והסטת השגרה מנתיבה.
הקורונה העניקה לסדרה זו מבט חדש, רלוונטי מתמיד. להבנתה, אולי היתה זאת טעות אנוש שגרמה למגפה עולמית ולטלטלה שאת סופה עדיין לא רואים. טעות שאילצה את האנושות כולה להתמודד עם מצבי קיצון, לשנות דפוסי התנהגות ולהתאים את חייה למציאות מורכבת בתוך אי ודאות ותחושת סכנה. פציעה ומחלה מחבלת בגופנו ובנפשנו. איחוי והחלמה מאפשרים לנו לצמוח מתוך הקושי ולחזור לשגרה הברוכה מחוזקים אל מקום טוב יותר, אופטימי.

בעיני רוחי

מיכל ויטלס מציירת דמויות אנושיות בשמן על קנבס, חוקרת את מהות היכולת לצייר דמות ואת האופן שבו ניתן להעביר משהו מפנימיותה החוצה, באמצעות צורה וצבע. למרות הנראות הפיגורטיבית-ריאליסטית של העבודות, אין הן מתארות דמות ספציפית בעלת מקבילה במציאות. גם אם צוירו ממודל, מרישום או מצילום, הדמויות משמשות כנקודת מוצא לעבודה כולה ומייצגות את הנושא ברגע מסוים בלבד. בהמשך העבודה, אותו רגע אחד, המתעד דמות או נוף, מקבל ממד היסטורי על ציר הזמן. האמנית מתעתעת בסדר הזמנים באופן פוסטמודרניסטי, בעודה מגבשת את הדימוי לייצוגו הסופי, שמטביע בו זיכרון מחודש.
ציוריה של ויטלס, מבחינת הסגנון, הקומפוזיציה והצבעוניות עברו תהפוכות במהלך השנים. החל מציור מוקפד ממודל חי, דרך אקספרסיביות צבעונית ופרועה בצבעים תעשייתיים על דיקטים גדולים, דרך ציור כמעט מופשט בו מתמזגת הדמות עם הרקע, וכעת חזרה לסוג של ריאליזם המקפיד על דיוק ופרופורציות נכונות.
המתבונן בציורי האמנית יתהה לא רק אודות הסיפורים המסתתרים מאחורי כל דמות, אלא בעיקר, אודות המחשבות המרומזות הנשקפות מבעד למבע פניהן. הדמויות מצוירות בבדידות ונמצאות בעולם שקשה להגדירו. לעתים החלל מחולק באופן המרמז על תפנים של חדר ולעיתים נראה ברקע קו אופק. בשנים האחרונות החלו הדמויות "לצאת החוצה", כשהן מצוירות על רקע נוף, בדרך כלל גינה על רקע צמחיה.

שנה בברלין

איתן ויתקון מציג בתערוכה "שנה בברלין" שלוש חטיבות של עבודות, הסובבות כולן סביב "שנה בברלין". זוהי תערוכתו האישית ביותר, בעלת זוית אוטוביוגרפית ברורה. הלב הרגשי טמון במספר תמונות, בהן מצלם ויתקון את ביתו של סבא שלו, יליד ברלין, שנמלט ממנה באמצע שנות ה-30, ולימים הפך לשופט בית המשפט העליון ששפט את אדולף אייכמן. חטיבה נוספת של צילומים עוסקת לא בשינויי הזמן, אלא בתנועה. ויתקון מצלם את תחנות הרכבת המפורסמות של ברלין, על ההמולה האנושית השוקקת בהן. החטיבה האחרונה מתעדת את חילוף העונות כפי שהיא משתברת על העצים והבנינים המפוארים של ברלין.

אוצרת: ד"ר קציעה עלון

סופ FAN

סופFUN נוצר בעקבות מפגש בין היוצרים ג'ניפר אבסירה ואיתן ברטל. שם הפרויקט מהווה הלחם בין שתי מילים המתמצתות היטב את החיבור המאפיין את עבודתם. הסוף כמראה הניצבת בפני ההוויה, וכבבואה לחוסר אפשרות מימוש התשוקה – מימושה היא רציחתה "המוות הקטן" בצרפתית ( la petite mort ). לעשות 'FUN' או 'היה סוף' כביטוי הסלנג הדיסוננסי, זהו המימוש האידיאלי בתרבות ההמונים להעברת הזמן תוך דהירתנו נטולת המעצורים אל הסוף.

ע"פ הפילוסוף אלכסנדר קוז'ב (Alexandre Kojève), מה תפקידו של המוות? קוז'ב מתאר את התהליך הדיאלקטי שבשיאו מגיע האדם לתודעה עצמית. אותו תהליך מושתת על התשוקה, כלומר על תחושת החֶסֶר הבסיסי ועל חיפוש ההשלמה והסיפוק. מה שמאפיין את האדם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, המוצאים את סיפוקם בטבע, הוא שחיפושו פונה אל דבר שאינו בנמצא, אל דבר שיוציא אותו מגבולות היש ומכבליו, אל המושא שיענה לתודעתו, שכולה העדר, זרימה, וחירות, שהיא כולה אין.
בעידן שבו אין יותר אלוהים, או נשמה, או אידיאה אפלטונית, המוות הוא מה שנשאר לנו, הוא הוא שמציל אותנו ממחנק היש. לפי דבריו המחרידים והעוצמתיים של קוז'ב, המוות אף מבדיל בין האנושי לבין החייתי שבקִרבֵּנוּ, הוא המפריד בין האדם – החופשי, הזורם, המרחף – לבין הבהמה השוכנת בו. בעוד שהגוף אינו רוצה אלא לחיות ולשרוד, זו התודעה בלבד שמסוגלת לשאוף למוות כתשוקתה הייחודית.

הקונספט לעבודה המשותפת נהגה לפני הקורונה ופיתוחו הופסק בעקבות הופעתה, וכששבנו לעבוד על התערוכה חשנו כי זו הייתה מעיין נבואה שהגשימה עצמה והתאימה כמו כפפה לרוח הזמן.
התערוכה מציעה מסע משועשע מסויט 'בין סופים שונים', "הסוף"- ככזה אשר כולל את הביוגרפיות של האמנים, על הדומה ועל השונה שבהן; איתן הסובל מילדותו ממחלת אסטמה קשה שהשפיעה על עבודתו האמנותית, וג'ניפר שפציעתה בתאונת דרכים השפיעה על דרכה האמנותית. בעבודתם של שניים אלה, ניכרת ההשפעה של 'המסך': קולנוע, טלוויזיה ומחשב; איתן שעבד בתחום תקשורת המונים, הפרסום והתעמולה כמעצב וג'ניפר מגיעה מתחום הקולנוע, הצילום והרשתות החברתיות. כל אחד מהם מבטא באופן ייחודי ושונה את התנסותו עם חווית הסוף. המפגש עם עובדת מותו, ועם החסך; בין אם בראייה ובין אם בנשימה, באמצעות המרחב הדיגיטאלי.

התערוכה רוצה להעביר תחושה של גן שעשועי סוף. העבודות מדלגות בין אבסורד, טראש ופופ. העבודות מדברות באופן ישיר, דרך אובייקטים מוכרים שעברו שיבוש. היא מורכבת ממספר מוקדים בהם מייצבים ממוכנים רובוטים, סרטי וידאו ותצלומים:

במובאת הכניסה לחלל התערוכה בלון ענק שחור מסתובב פרא ומאיים על הנכנס לתערוכה, הבלון אוסף אבק פחם שחור מדימוי הנמצא על הקיר ומלכלך ומטביע אותו על הקירות הלבנים בחלל. שני מסכי וידאו מוצבים בחלל.
דרך המבואה נכנסים לחלל הראשי, לאורכו תלויות העבודות של ג'ניפר. ארבעה צילומים בכל צד עליהן היא שוברת ביצים. (ארבע עבודות בכל צד, בהן היא שוברת ביצים על דימויים שונים.) בגב החלל מוצבת "מכונת יריית גרעינים" המופנית אל הקיר ויורקת גרעינים שחורים על המבקר העומד מול הקיר, כמעין הוצאה להורג.
עבודה נוספת המוצבת במרכז החלל היא מכונת הנשמה המנשימה תחת.
בקצהו המרוחק של חלל התערוכה מופיע על קיר המשפט "Life is a horizontal fall". מתחתיו תלוי שעון קוקייה אשר בכל שעה עגולה מתאבדת ממנו דמות פורצלן קטנה ומתרסקת על הרצפה. מאחורי הקיר המבקר מוזמן לקפוץ לתוך קברו העשוי מבריכת כדורים שחורים בדומה למשחקיית ילדים, כאשר תצלום רנטגן של יד שבורה תלוי על התקרה וממנו יוצא סימן של שידור Wi-Fi.

תערוכות הדפס מאוסף בית האמנים וסדנאות התחריט

שתי תערוכות שיציגו את הפעילות בסדנת התחריט של בית האמנים ומאוסף בית האמנים עבודות שנתרמו במהלך השנים .אמנים ידועים ותלמידי הסדנאות.

ידיים טובות

התערוכה ידיים טובות של דליה זרחיה מציגה סדרת עבודות חדשות, הסבות סביב הקשר שבין חפצים וזיכרון – הן זה הפרטי של האמנית, והן הזיכרון הקולקטיבי של חברה אשר תרבותה החומרית משתנה לבלי היכר. זהו מיצב פיסולי רציף, המהווה נקודת שיא משמעותית של עיסוקה המתמשך של זרחיה בחיבור בין הווה לעבר באמצעות השימוש בחומרים, באובייקטים ובמלאכות-יד אשר עוברות אט-אט מן העולם.
העבודות השונות בתערוכה מפגישות בין אובייקטים וחומרים קשים ורכים – פרטי סכו"ם מכסף, שברי צלחות חרסינה, מפות בסריגת קרושה – תוך עיסוק ממוקד באותן "מלאכות נכחדות" אשר ייצרו אותם, אותן זרחיה משמישה ומחיה מחדש, תוך ניסיון לשמר את תפקידם התרבותי של אותם חפצים ולהעניק להם חיים חדשים על ציר הזמן.
אל כל יצירה בתערוכה נקשרת סצנה ספק-מציאותית-ספק-מדומיינת, העומדת בין עולמה הפנימי של האמנית וחוויותיה האישיות, לבין המאורעות ההיסטוריים והתרבותיים המתרחשים בעולם שבחוץ. התערוכה כמו מעניקה לצופים פתח אל עבר אירועים נשכחים ודימויים תרבותיים מודחקים ושבריריים, ומאפשרת להם לבחון את מקומם ואת תפקידם בעידן של הצפה חזותית ותרבות דיגיטלית המתרחקת מן החומרי – עידן שבו כל מוסכמות הייצוג המסורתי מתערערות חדשות לבקרים.

קצוות

המרחב שיוצר זוהדי קאדרי בציוריו חובק זמנים ותרבויות. הוא יוצר שפה אישית מרובדת בצורות גיאומטריות צבעים ומשיכות מכחול חפשיות, אחדות של ניגודים ומפגשים בלתי צפויים שמשקפים תפישות שונות של מעשה היצירה.
קאדרי, מודע להשפעות האירופאיות ובעיקר תקופת הציור הקונסטרוקטיבי על עבודותיו ואף מצא בסגנון הזה ביטוי לעצם קיומו כאמן באזור של קונפליקט מתמשך . השטחים הנקיים והמדויקים פוגשים מדי פעם שטחים פרומים או אפילו משיכות מכחול חופשיות . המפגש בין הצורות כמו גם העימות בין המסורתי למודרני מרובעים מדויקים מול משיכות מכחול חופשיות, מבטאים את תפישת עולמו הפנימי של האמן שפועלת בתפר הגבולי שנמתח עד הקצה דרך מפגשים תרבותיים בין מסורת לקדמה.
יש חלק מהעבודות שמופיע בהן מרובע נקי ומדויק במרכז הבד כשחלל ריק סביבו. בדידותו של הריבוע היא ביטוי לבדידותו של האמן בסטודיו שלו. לבד מול הבד הריק והנפש המשתוקקת להביע עצמה בכלים פלסטיים שלא תמיד מובנים לסביבה הקרובה.
מבט רחב על עבודותיו של קאדרי יחשוף את היחס בין אחדות לריבוי ועל האופן שבו הצורות השונות מוצבות זו לצד זו פועלות זו על זו ובוראות מרחב משמעותי מכח היחסים שבין הצורה, הצבע והמרחב.
קאדרי יוצר קומפוזיציות דינאמיות כשלא פעם ניכר הרצון להפריע לסדר המובן מאליו וליצור מתח מאתגר ומחדש. ביד מיומנת ומקצועית קאדרי מצייר ומיצר עולם עשיר ומורכב שמעניק לצופה חוויה תרבותית בעלת עומק ריגשי . הוא נע בין המובן והמוכר ,למסתורי והלא צפוי ומצליח להעביר מסרים אישיים ואוניברסאליים במלא כחם.

אריה ברקוביץ

ואני רק רציתי לפסוע

סדרת העבודות של מלכה ענבל משדרת עוצמה ורגישות. עבודותיה מוקפדות וקסומות, אך אוצרות בחובן משקעים ומכאובים. התערוכה מורכבת מסדרת תצלומים בעלי רצף התפתחותי, ובהם נראים פחים חלודים שעליהם האמנית הקרינה אלומות של אור דרך חרכי נייר. השפה הצילומית מורכבת ממערכת של דימויים מצולמים המתעדים את זוויות הטלת האור שעברו עיבוד מחשב – מהלך שהוסיף רבדים נוספים של שקיפויות, עיוותי גודל, טשטושים והדגשת כהויות.
את הסדרה יצרה ענבל בעקבות קושי אישי, המיוצג כאן באפקט החלודה – מוטיב ששב ומופיע באופן עקבי בכל העבודות כמרכיב מהותי. האמנית משתמשת בחלודה כמטפורה למציאות של ארעיות והתכלות של חומר, בהקבלה למאפייני הארעיוּת והשחיקה של הגוף. ענבל כותבת את הדימויים שלה באמצעות כתמי החלודה, המפוזרים כביכול באופן מאולתר בחלל ויוצרים אשליה של תנועה מתמשכת, איטית ומהפנטת. כתמים אלו יוצרים מרקמים שונים – של חומריוּת, צורות וצבעים – הנבדלים זה מזה בניואנסים עדינים.
כתמי החלודה מייצגים מצבים של סבל וכאבים, שמופיעים בהדרגה ובמקצבים שונים. ההופעה וההיעלמות של הכתמים, מצבי הנראוּת והטשטוש, הצורות והגוונים המשתנים – כל אלו הם ביטויים צורניים לעוצמות ולמאפיינים המשתנים של אותם מכאובים. ענבל מוליכה את הצופה לתוך עולם שבו קיים מתח בין הרובד הקונקרטי, הממשי והנראה לבין הרובד בעל המשמעות הנסתרת והמטפיזית – עולם שמכיל רגעים אל־זמניים קסומים בתוך מופע ההתרחשות השמימי כביכול. התצלומים נמצאים באזור הדמדומים, נעים בין הגלוי לנסתר, בין הנוכח לנעלם, בין הריק למלא, בין הצורני למופשט, בין הפיזי המודגש לשברירי, בין הכאב להיעדרו.
המשטחים המחלידים מייצגים גם התמודדות ושליטה במצב, תוך הדיפה עקבית של המצב הרגשי והפיזי הקשה, כביטוי של כוחות נפש עזים. ואולם, הסוף המיוחל אינו מגיע בקלות. העבודות מייצגות תהליך של השלמה עם חוסר היכולת לשנות את המצב הקיים ונכונות ללמוד ולחיות איתו. עם זאת, אפשר לזהות את קיומה של התקווה, כהבטחה ליום המחר.

הים כל כך כחול

כלי שיט, מעגנים, נמלים ומתקניהם הם מסות גדולות עצומות ומוצקות. השילוב עם גורמי הטבע כמו מים ואור יוצרים אצלי חוויה ויזואלית מעודדת יצירה.
כילד שגדל בשכונת בת גלים בחיפה התפלחתי בשבתות לנמל בדרכים שונות, שחיתי ולעיתים טיפסתי על שובר הגלים. ביליתי בנמל בין כלי השיט שעות רבות, בילוי שהיה למורת רוחם של הורי.
בהמשך חיי לאחר גלגולים שונים ורחוקים מחיי הים, חזרתי לים כשהצטרפתי בגיל 27 לצי הסוחר. שירתתי מעל 40 שנה בצי, פיקדתי על אוניה כרב חובל וב 20 השנים האחרונות לעבודתי שימשתי כנתב בנמל חיפה.
הצמידות המסיבית לים, לכלי השיט ולנמל בכל עונות השנה, בכל מזג אויר ובכל שעות היממה יצרה אצלי קירבה אינטימית וראיה עמוקה , ראייה מזויות ונקודות מבט מקוריות שמיוחדות לי.
סקרנותי הטבעית לחוויית האסתטיות שהעולם מזמן והאהבה לציור יצרה את החיבור בין המראות לצבעים ולבד הציור.
בתערוכה אני מתמקד בחלק ממראות חיי הים ובחיבור שלי אליהם.

סוד הצמצום

סוד הצמצום

כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר , בלי הצטעצעויות, וללא עודפים של דמיון ורגש.

כששאלו אותי האומנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה.
המינימליזם הוא מגמה באמנות החותרת לפישוט הצורה, הצבע והקומפוזיציה. היא קיימת מראשית המאה ה-20 באמנות ובאדריכלות. זוהי תנועה של התנגדות לפומפוזיות, לקישוטיות ולעודף רגשנות ותיאוריות. כמו פעולה של קילוף השומן עד לתמצית הגרעין הרעיוני עצמו. אחד ממבשרי המינימליזם הוא קזימיר מאלביץ', שיצר ב-1915עבודה המורכבת מריבוע שחור המוקף ריבוע לבן. מדובר באמנות המורכבת משני אלמנטים בלבד, ומדגישה את כוח הצמצום ואפסות הצורה.
גם אמני אסכולת ניו יורק חתרו למינימליזם במובנו המופשט, הטרנסנדנטי. כך למשל שדות הצבע המלבניים של מארק רותקו או הצמצום הצורני של ברנט ניומן.
מינימליזם הוא גם זרם באמנות שנות ה-60 המאה ה-20 שחרת על דגלו אסתטיקה מצומצמת. חלקים פשוטים, גימור סתמי לכאורה. "המינימליזם התריס נגד עומק, מורכבות ומשמעות. האמנות המינימליסטית צמצמה עצמה לכדי חומר (אובייקט) התופס מקום בחלל."

החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית, ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם התפלק להם משהו נקי יותר. כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית . פיחות אמצעים. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות. חלקי משפט. הברות. מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות.
כך למשל השימוש במילים מקושקשות בעיפרון, כרזות מודבקות על דיקט והשימוש בחומרים זולים ו"תל אביביים" אצל רפי לביא בתערוכת "כי קרוב אליך הדבר מאד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" , שאצרה שרה ברייטברג-סמל במוזיאון תל אביב בשנת 1986 .
אמנות מינימליסטית היא מעשה של דיוק. משפט רזה על אמנות. האמן כמו מתחייב להתנקות מאמוציה ורגש, כדי להגיש למתבונן מסר תמציתי. נטול עודפים. חידתי מעט. כזה המחייב את הצופה להיענות לאתגר ולהשלים בעצמו את האמירה. אמנות מינימליסטית מרחיבה שוב את העיסוק בשאלה החבוטה: מה זו אמנות. האם זו מילה מבודדת או משפט אישי (נורית ירדן), פקעת שיער, פרח מחלמונים שלא בקעו או צביר מסטיק בזוקה (שגית זלוף-נמיר), מה עם זוג נעליים היוצא במסע לשום מקום (אריה ברקוביץ), רישומי מחווה ליצירות של אומנים ישראלים (מרב שין בן אלון) . מה על כריכה מתפוררת של ספר, זרוע של פרויד, פדיסטל ללא מוצג (יאיר ברק) , חצי פורטרט של משה דיין, או כסאות כתר סטנדרטיים שהם סמל הישראליות (אסף אבוטבול). מה מייחד את כל אלו כהיגדי אמנות? בין היתר זהו אקט הבחירה של האמן. המחויבות והשיטתיות שלו בבואו להתגבר על רזון האמירה או בחירתו להשתמש דווקא בהיגד צר כזה.
המינימליזם מתכתב גם עם הרדי מייד של מרסל דושאמפ, כפי שציינה ברייטברג-סמל במאמר על תערוכתה. היא דיברה על אמנות תל אביבית רזה ועניה, המורדת כנגד הגלות האירופאית העשירה .נוכחותו של דושאמפ במחוזות אלו אינה מקרית. הוא הוביל את האמנות אל אזורים נפיצים של הגדרות מחודשות. מעבר לחושי ולמוכר, וכמי שפיתח את הדילמה בין חפץ להגדרתו כיצירת אמנות.
הקהל עומד משתאה, ספקן ונחוש לפענח. מדובר כאן בכתב חידה. מראה מקום. אמנות של צמצום אינה מתחנפת לצופה. לרוב היא עוסקת בפן האפרורי ונטול הזוהר של החיים. האמן מראה לנו את עשייתו הרזה והקפדנית בבחינת :"זה מה שיש". אין קישוטיות. אין דמיון מפותח. אין כאן סימולקרה שובת לב. יש יחסי תן וקח צוננים המעידים על המציאות הקונקרטית ולא על עולם החלום והפנטזיה. פחות הוא היותר החדש. זה מה שיש ואין בלתו. חפץ הוא חפץ ומילה היא רק צירוף של הברות.

כל שאר הפרשנויות הן בעיני המתבונן.

ענת גורל-רורברגר
2021.

תערוכת פרס רוזנבלט 2020 – דרגות האהבה

דרגות האהבה אניסה אשקר
אורלי הופמן

בשנת 2019, במשך שישה חודשים, התעוררה אניסה אשקר מדי בוקר לצלילי השפה הצרפתית בעיר, שהייתה לבירתה הבלתי מעורערת של הרומנטיקה ושל האהבה – פריז. שישה חודשים התגוררה בטריטוריה ניטרלית, ללא משא הלאום, ללא שניות הזהות והלשון, במקום ששימש עבורה כארץ פרזות, כמחוז נעדר סנטימנטים של מסורת, של תרבות ושל גבולות, מקום חף ממחויבות ומחובת הוכחה, נטול שורשים מעגנים, מכבידים ומושכים כלפי מטה; עיר שהזרות היא מעלתה, ואי השייכות אליה זימנה לה את החירות להתאוות, להשתוקק ולחלום.
זה המקום שבו בחרה אשקר לבחון ולחקור את 14 דרגות האהבה. ראשיתו של המחקר בבית – בשירה ובספרות הערבית, והמשכו בַּנֵּכָר. מילים ומושגים נרקמו לכדי ייצוגים צורניים וצבעוניים: לבבות ופרחים, כתמים ומשיחות מכחול במנעד צבעים שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. בפריז קירבה אשקר לבבות והפגישה בין שירה לבין הגות – בין אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר – מקורות ששימשו עבורה השראה והיטיבו לתאר את פניה השונות של האהבה.
אשקר משוטטת במרחב מדובר וכתוב, המתגושש בין קטבים, נושם בנשימה אחת משיכה ודחייה, עונג וייסורים, אהבה והתנכרות – מנעד תחושות שגור בכל השפות, חוצה מגדרים ותרבויות, טבוע במעמקי ההוויה האנושית, המסמן נקודת ציון לתחילתו של מסע. לדרך יצאה ללא משא וללא מטען. אישה שהיא היוצרת והיצירה גם יחד. האות, המילה והקליגרפיה הערבית היו זה מכבר לסימני היכר מובהקים שלה, ועבודותיה מיטיבות לדבר סימולטנית בשתי שפות. מדי יום ביומו היא מציירת על פניה את הלוך רוחה, רושמת את עבודותיה וחותמת אותן בשמה. טשטוש הגבולות בין הפָּנים לנייר, בין הגוף לבד, בין עצמה לדיוקנה מוליד יצירה בעלת ממד פרפורמטיבי אינהרנטי, המתרחב ומשתנה בהתאם למקום ולשעה.
בתצלומי הדיוקן מופיעה אשקר, כשכתב על פניה ופרח בשערה. היביסקוס אדום זוהר על רקע שערה השחור, אנדרוגיני במופעו – עֲלַי כותרת ועֱלִי מזדקר, זכר ונקבה בתפר